כך הכניעה הציונות את הניסיון לברוא חינוך ללא כפייה
ספר חדש מספר את סיפורם של שני מחנכים שביקשו ליישם רעיונות של חופש יצירתי למורים ותלמידים בראשית ימי הציונות, אבל נכשלו מול עוצמת האידיאולוגיה הלאומית. למרות הכישלון, הסיפור מעורר השראה
רצו שהילדים ישרתו את הפרויקט הציוני. ילדים בקיבוץ שריד בשנות ה-30 (צילום: באדיבות המוזיאון להתיישבות בעמק)
ספר חדש על מדף ספרי החינוך: "החדש היה אצלנו" מאת מרים סמט, בהוצאת מאגנס. הכותרת של הספר לקוחה מתוך מכתב שכתב המורה דוד אידלסון לשותפו לדרך החינוכית, המורה יהודה פולני, בספטמבר 1925. אידלסון ביקר בבתי ספר בגרמניה, אולם הגיע למסקנה שאין בהם "כל חדש בהחלט". "החדש היה אצלנו" הוא כתב בהתכוונו ל"בית הספר העמלני קהילת ילדים", שאידלסון ופולני ייסדו בתל אביב בספטמבר 1921.
>> המפתח לעצמאות אמיתית הוא רב-תרבותיות, לא נבדלות והפרדה
"בית הספר העמלני" מובא בספר כדוגמה מרכזית לתהליך העיצוב של דמותה ומהותה של מערכת החינוך העברית בשנים הראשונות לקיומה. לפי הספר, במערכת החינוך העברית התנגשו באותה תקופה שתי אידיאולוגיות – האידאולוגיה הפדגוגית החדשה שנוצרה באותן שנים, מול האידיאולוגיה הלאומית של התנועה הציונית.
הפדגוגיה "החדשה" דרשה לשמור על חירות המורה וחירות התלמיד, ולהתאים את ההוראה ל"נקודת המבט של הילד", כלומר אל הדרך שבה הילדות והילדים חווים את הדברים ומעבדים אותם בהכרתם. האידיאולוגיה הלאומית, מנגד, דרשה ליצור אחידות של תוכניות הלימודים ודרכי ההוראה, ולבטל את השפעתם של המתווכים (הורים ומורים), כדי לגייס את הילדות והילדים לשורות הלאום.
את צומת ההכרעה הזה בוחנת סמט בספרה באמצעות "שיח החינוך", על ידי כך שהיא חושפת את המשמעויות השונות שהצדדים המתדיינים נתנו לאותם מונחים ומושגים עצמם.
הספר הוא ספר עיון, אבל הוא כתוב בשפה קלה וקולחת, ללא פלפולי המשגות וללא וכחנות על קוצו של יוד. הכול מבואר ומבורר בבהירות, ולא נדרש ידע מושגי קודם כדי לצלוח את הספר בהנאה.
מה שמוסיף לעניין בספר הוא שבמקביל לתיעוד העיוני, הצליחה סמט להבליט את הסיפור האנושי של שניים מגיבורי האירועים. את חלקו המרכזי של הספר אפשר לקרוא בקלות כרומן היסטורי, המציג סיפור נגיש ומרגש לכל קוראת וקורא.
להפיץ את אור ההשכלה והחופש
ההסתדרות לא היתה מרוצה. דוד אידלסון (צילום: ויקימדיה)
גיבורי הסיפור (בשני הפרקים המרכזיים בספר) הם המורים אידלסון ופולני. זהו סיפור מופלא, רב אירועים, שחלקו המתואר בספר נמשך שני עשורים בלבד, משנת 1905 ועד 1925.
אידלסון ופולני נולדו שניהם באותה שנה, 1891. שניהם גדלו בעיר ניקולייב שבדרום אוקראינה, ממזרח לאודסה. בהיותם בני 15, לנוכח גל הפוגרומים ברוסיה נגד יהודים, הם בחרו לעזוב את משפחותיהם ואת מסלול הלימודים היהודי, והיגרו לירושלים.
בירושלים הם התגוררו עם עוד ארבעה צעירים כמותם בחדר שכור אחד, חיו חיי קומונה, ונרשמו ללימודים ב"סמינר העברי". זה היה המוסד הראשון להכשרת מורים יהודים בארץ ישראל, והוא נפתח ב-1905, לצד בית הספר היסודי למל, שנוסד עוד קודם לכן. סמינר למורים היה אז למעשה בית ספר תיכון, שתוכנית הלימודים בכיתות הגבוהות כללה מעט שיעורי פדגוגיה והתנסות בהוראה.
הבחירה במסלול לימודים זה, על בסיס מלגת קיום צנועה שסיפק הארגון הפילנטרופי "עזרה" (של יהדות גרמניה), לא הייתה מקרית. כבר בשלב המוקדם הזה בחייהם, נערים בראשית התיכון, הם קבעו לעצמם חזון וייעוד: "ללכת אל העם להפיץ את אור ההשכלה והחופש", כפי שהעיד לימים נחום ירושלמי, חברם לדרך בעת ההיא.
הסמינר של אותם ימים לא ענה על ציפיותיהם, בעיקר בכל הקשור להכשרה להוראה. הם התאכזבו מכך שההוראה בסמינר התבססה על הרצאות של המורים, שינון "החומר" מצד התלמידים, ומשמעת נוקשה. הם גם לא היו מרוצים מכך שמרבית ההוראה נעשתה בגרמנית, ואילו הם יידרשו ללמד בעתיד בעברית. ההתנגשות בין הצעירים הלהוטים לחפש חזון פדגוגי חדש לבין מוריהם השמרנים, הגיעה עד כדי סילוק "ראשי המורדים" מן המוסד, פרשה המתוארת בספר בהרחבה.
"שום הכשרה, שום הכנה, שום דבר לא נעשה, קראו לי: בוא! ואני הולך". כך תיאר פולני את שיעור ההתנסות בהוראה, שנדרש להעביר לתלמידי בית הספר היסודי. החוסר הזה בהכשרה ראויה הוביל את אידלסון ופולני לחזור עם סיום הסמינר לאירופה כדי להשלים את השתלמותם בחינוך.
שלוש פרשנויות למושג עבודה בחינוך
זרקו אותו ללמד בלי הכשרה. דוד פולני (צילום: ויקימדיה)
באותה עת, תנועת החדשנות בחינוך היתה בשיאה בכל העולם המערבי, וסמינרים מרוכזים להכשרת מורים נערכו במקומות שונים שהשניים הגיעו אליהם. את המחשבה החינוכית שהם נחשפו אליה, מציגה סמט בספר בעזרת הפרשנויות השונות לרעיון של שילוב עבודה ולמידה, שעמד אז במוקד השיח הפדגוגי.
פרשנות אחת היתה מילולית: שילוב עבודה מעשית בלוח הלימודים, לצד ובנפרד מהלימודים העיוניים. העבודה בסדנאות בית הספר נתפסה כדרך ראויה להכשרת האופי ולטיפוח המיומנויות, לקראת השתלבות הבוגרים בשוק העבודה.
גישה שניה פירשה עבודה כשילוב של התנסויות מעשיות כחלק מהלימודים העיוניים. כלומר שימוש בפעולה, בעשייה ובהתנסות מעשית כמתודה ללמידה, הנמשכת מהמוחשי למופשט. התנסות ככלי להבנה משמעותית של התוכן הנלמד.
גישה שלישית, שהקסימה גם את אידלסון וגם את פולני, הגדירה את העבודה כפעילות חופשית של התלמידות והתלמידים. כלומר, עבודה שהיא יצירה חופשית, העונה על הצורך של הילד כאן ועכשיו. לא בשירות תעסוקה עתידית, וגם לא מתוכננת מראש בשירות הלמידה העיונית. כדי להבדיל גישה זאת מהאחרות, הם כינו אותה בשם: חינוך עמלני.
הרעיון מודגם היטב בכתביו של היינריך שרלמן (1912), ממחדשי החינוך בגרמניה: "מיומו הראשון בבית הספר ועד האחרון מוקף התלמיד גדר קוצנית של חוקים בורגניים זעירים, פדנטיים וחסרי רגישות. על הפדגוגים להעז ולהוציא את האידיאל המזויף של סדר מחוץ לכותלי בית הספר ולאפשר לילדים ליצור, ללא משמעת, סדר משלהם, עצמאי, חופשי, ואמיתי" (עמ' 130 בספרה של סמט).
לחנך ליחס פעיל ומעשי אל העולם
בוגרים, משכילים, מנוסים ומגובשים בדעתם, חזרו אילדסון ופולני לארץ ויישמו את חזונם בשלושה בתי ספר. הרעיון היה להשתית את הלימודים על פינות משחק וסדנאות מלאכה ויצירה. הלמידה התעוררה מתוך ההזדמנות ולא לפי תכנון מראש. כך למשל, אם היה צורך לבנות ספסלי ישיבה לכיתות, למדו מידות ומדידות.
הניסיון הראשון ליישם את השיטה היה בבית הספר במושבה הר-טוב, שאידלסון ייסד בשנת 1914. ניסיון זה הסתיים כאשר המושבה נעזבה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
הניסיון השני היה בבית ספר שייסדו השניים בסתיו 1921 בתל אביב: "בית ספר אשר מטרתו תהיה לחנך בתלמידיו יחס פעיל ומעשי אל העולם המקיף אותו ואל צרכיו העצמיים, החומריים והרוחניים, ואשר בו ילמד בדרך פעילה ולא סבילה" (עמ' 165).
סיפור מרתק של מאבק חינוכי. עטיפת הספר "החדש היה אצלנו" של מרים סמט
תחילה היה זה בית ספר פרטי, שהתקיים על בסיס תשלומי ההורים. אולם בשנה השנייה, עקב מיעוט התלמידים, פנו אידלסון ופולני להסתדרות העובדים הכללית בבקשה שתפעיל את בית הספר תחת חסותה. בנקודה זאת, התגלו חילוקי הדעות בין המורים לבין הפיקוח. אנשי ההסתדרות הסכימו לשילוב סדנאות עבודה, כשלנגד עיניהם חינוך "היהודי החדש" כאיש עבודה עברי. אולם הם לא יכלו לקבל את רעיון הפעלתנות החופשית וההוראה מתוך ההזדמנות, שנתפסו בעיניהם כלא יותר ממשחק.
הפיקוח וההורים דרשו תכלית
גם ההורים ביקשו "תכלית לילדיהם", כפי שהעיד אידלסון. "והתכלית היא הגימנסיה", הסביר פולני. כלומר, דרישת ההורים והפיקוח היתה שהילדים ירכשו את הידיעות הנדרשות בתחומי הלמידה השונים, כך שכאשר יסיימו את בית הספר היסודי (אז, כיתה ד'), יובטח מקומם בהמשך מסלול הלימודים. מעשית, פירוש הדבר היה שיש לתכנן מראש את תוכניות הלימודים.
אידלסון ופולני סירבו להקריב את שנות בית הספר היסודי על מזבח הדרישות של השלב העל-יסודי. "כל מה שאין הילדים יודעים – סימן שאין הם צריכים עוד לדעת", הסביר פולני. כלומר, על המבוגרים להיאזר בסבלנות, ולקבל בכבוד את דרגת הבשלות של הילדים והילדות. ממילא, כאשר ישתוקקו לדעת או להבין איזה דבר, ישלימו זאת בקלות.
על רקע המחלוקת, עזבו אידלסון ופולני את בית הספר בתל אביב. תחנתם הבאה היתה בבית הספר "חברת הילדים לרגלי הגלבוע" שייסדו בקיבוץ בית אלפא בשנת 1925. פרשה זאת מוזכרת רק בקצרה בספר, אולם היא דומה במידה רבה לקורות בית הספר בתל אביב.
בדיון שהתקיים בשנת 1928 בוועדת התרבות של ההסתדרות (הגוף המפקח על בתי הספר בזרם חינוך העובדים), שוב דרשו מהשניים: "לקבוע תוכנית מינימום של היקף הלימודים […] שתהיה חובה על כל בתי הספר של ועדת התרבות".
הלאומיות ניצחה את הפדגוגיה
הספר שופע מחשבות ורעיונות, אך בסיכום כאן אתמקד רק בסיפור אחד. כאשר אידלסון ופולני עזבו גם את בית הספר לרגלי הגלבוע, נכזבה תקוותם לפתח בית ספר עברי חדשני, שבו האידאולוגיה הפדגוגית תוביל את התפתחות החברה העברית לקראת חברה הוגנת ובריאה של בוגרות ובוגרים שותפים, מעורבים ופעילים.
"תיאור השתלשלות העניינים מראה כיצד הפכה העמלנות מלמידה שמונחית על ידי התלמידים תחת מסגרת חוקים מינימלית ובשם עיקרון של אי-כפיה", כותבת סמט, "למושג שקשור בעבודה חלוצית, בהתגייסות לבניית היישוב, ובבריאת האדם החדש העברי".
"תהליך זה מבהיר כיצד אידאולוגיות פדגוגיות ואידאולוגיות פוליטיות יכולות לסתור זו את זו: חינוך ללא כפייה נולד מתוך תפיסת עולם אינדיווידואליסטית ומתוך מחשבה פוליטית על חירויות המורים, חירויות התלמידים וכריכתן יחד, ואילו משימת היצירה של חינוך ציבורי סמי ממשלתי, אחיד ככל האפשר ובעל אוריינטציה של בניין לאום, היתה מרותקת לחשיבה קולקטיביסטית, לעידוד אחידות וליצירת מכנה משותף לכלל האוכלוסייה" (עמ' 233).
השימוש ב"עבודה" כמתודת הוראה, ו"עבודה" כהכשרת האופי של הפועל העתידי, נותרו לכמה שנים כמאפיין של החינוך, במיוחד בזרם העובדים. אולם בסופו של דבר, אימצה מערכת החינוך של מדינת ישראל את תוכנית הלימודים לפי סטנדרטים קבועים מראש, ואת בחינות הגמר המודדות עמידה בסטנדרטים של "מה שצריך לדעת" בסוף כל פרק לימוד.
בהקשר זה, הפדגוגיה לא רק שלא יצרה חברה עברית חדשה, אלא נכנעה לשרת את האידאולוגיה הלאומית שגברה עליה.
הספר החדש יכול לסייע לכל מי שרוצה כיום לחדש את מערכת החינוך. לא רק כדי ללמוד עד היכן הגיעו ניסיונות קודמים, אלא בעיקר כדי לחדד את תשומת הלב לדקויות של ההבדלים במשמעויות, הניתנות למושגים השגורים בפי כל.
– – –
הציטוטים מתוך הספר: מרים סמט (2024), החדש היה אצלנו – חינוכאים ושיח החינוך ביישוב העברי 1935-1880. מאגנס.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
