שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

"מי שחושב שהצבא קדוש יותר מהחירות שלנו – שימשיך לשרת"

מאת |

322 מילואימניקים אתיופים-ישראלים חתמו על מכתב סרבנים. רבים מהם חוו אלימות משטרתית על בשרם. הם מרגישים שלא נותרה ברירה ושכל עוד גזענות היא עניין "טבעי" במדינה הם לא יכולים להמשיך לשרת. "אם נמשיך לשתוק, זה עניין של זמן עד שיירו בנו יותר"

"עוד לא הגענו למצב שמישהו מאיתנו נקרא למילואים, עברו רק שבועיים מאז שפרסמנו את המכתב. אבל אני לא חושב שיש בינינו אחד שחתם והניח שהוא פשוט ישתחרר. אנחנו לא נאיביים. אנחנו מודעים מאוד למה שיכול לקרות ונתמודד עם זה. אבל אנחנו כל כך מאמינים במה שאנחנו עושים, שמבחינתי לפחות יותר מפחיד להשאר במדינה גזענית מאשר להכנס לכלא על סירוב אידיאולוגי".

את הדברים האלה אומר אבישי צגהון ברוך, קולנוען עצמאי בן 36 מרמלה. למרות שניכר שהוא שלם עם ההחלטה שלו, נשמע שהיא עדיין קשה לו, ומשהו בו מקווה שיוכל לחזור לשירות מילואים, כרב סרן בחיל הרגלים.

כשבועיים עברו מאז שנחשף לראשונה בערוץ 10 מכתב הסרבנים החדש, שבו הכריזו מילואימניקים מקהילת יוצאי אתיופי שיסרבו לחזור לשירות נוכח הצטברות סוגי הגזענות כלפי הקהילה מצד רשויות המדינה. הפעילים המרכזיים ביוזמה שקדו עליה כבר כמה שבועות מראש, אבל מועד הפרסום נקבע בספונטניות, בתגובה לדבריו של המפכ"ל רוני אלשיך לגבי שיטור היתר נגד בני הקהילה. לדברי צגהון ברוך, מפעילי ההתארגנות, בשבועות האחרונים חתמו על ההצהרה 322 מילואימניקים בני הקהילה, ואחרים עדיין מצטרפים. עכשיו הם חושבים איך להרחיב את המאבק, ושוקלים בין היתר לפנות לערוצים בינלאומיים.

> למרות טענות לאכיפה גזענית: המשטרה מסרבת לחשוף נתונים על תיקי הסתה

אלפי מפגינים מהעדה האתיופית ותומכיהם צועדים על איילון בתל אביב במהלך הפגנות נגד אלימות משטרתית, במהלך הפגנות נגד אלימות משטרתית, תל אביב, ישראל, 3 במאי, 2015. יותם רונן / אקטיבסטילס

"ראיתי בתל אביב איך מראש נערכו עם פרשים ורימוני הלם, כמו שבאים למלחמה, לא כמו שמתמודדים עם אזרחים". תל אביב, ישראל, 3 במאי, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

"מחאה של מילואימניקים זה משהו שמדברים עליו בקהילה כבר הרבה זמן, ולאנשים נמאס", מוסיף ג'ג'או בימרו, בן 30, סטודנט לחקלאות באוניברסיטה העברית ברחובות, ובעצמו יוצא יחידת הקומנדו מגלן, ומפעילי ההתארגנות. "זה מה שאנחנו באים להגיד לממסד, לרשויות, לשלטון. אני הייתי חבר בוועדת פלמור [למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיפיה, ח.מ.], ישבתי שם בשיחות עם נציגים של משרדי ממשלה, ואתה רואה שמבחינתם הגזענות זה דבר נורמטיבי, 'טבעי' כמו שאמר המפכ"ל. במצב כזה אני לא יכול להמשיך לשרת".

ההפגנות לא עובדות

בהצהרה עליה חתמו נכתב בין היתר כי "מאסנו בדרישת המדינה מאתנו להמשיך ולקיים את החוזה לפיו אנחנו אזרחים בעלי חובות, אך לא שווי זכויות". בסיום המכתב הם קוראים לאחרים להצטרף למאבקם ולהתנגד לאי-צדק המופנה כלפי הקהילה.

אך עיקר המכתב, שלא קיבל תשומת לב בסיקור התקשורתי עד כה לצערם של הפעילים, הוא כתב אישום ארוך ומפורט נגד המדינה בגין שורה של סוגי מדיניות מפלה נגד יוצאי אתיופיה. בהשראת המחאה העממית של הקהילה בשנתיים האחרונות הסעיף הראשון עוסק באלימות המשטרתית, ב"פרופיילינג" של אתיופים שמוביל לאחוזיה מעצרים וכליאה חריגים ובהרחקת צעירים אתיופים מאזורים "לבנים".

הבולטות של הנושא היא לא מקרית. לא רק שרבים מהחותמים חוו את היחס הקשה הזה מצד רשויות החוק, הם גם השתתפו במחאה המתמשכת, הכירו והתגבשו שם. כמו שמיכאל סולסברי כורך דיווח כאן כבר לפני חצי שנה: כבר בהפגנות האלה נשמעו הקריאות לסירוב.

אבישי צגהון ברוך

סיפור דמאס פיקדה שבר אותי. אבישי צגהון ברוך

אבל הסרבנים מוסיפים על הסעיפים האלה גם שורה של טענות אחרות: נגד מרכזי הקליטה, נגד חיוב יוצאי אתיופיה שיוצאים מהמרכזים לעבור לגור באזורים מיועדים ומוכי פשיעה, נגד הטיפול החינוכי באתיופים דרך אגף העולים החדשים "גם אם הם והוריהם נולדו בישראל", נגד בתי הספר שמסרבים לקלוט ילדים אתיופים, נגד הסירוב לקבל תרומות דם מאתיופים והשמדת מנות הדם, נגד הפרדה בקבורה ובשירותי דת ועוד.

"הקש ששבר את גב הגמל מבחינתי היה המקרה של החייל דמאס פיקדה", מספר צגהון ברוך. שבוע לפני זה היה בחור חרדי שהתגייס שהלך בירושלים וירקו עליו, וכל צמרת הצבא קראה למצות עם היורקים את הדין. עשו מזה סיפור עצום. אני זוכר שאמרתי לעצמי – כל הכבוד. אתה רכוש צה"ל, פוגעים בך וצה"ל מתערב. ואז בא המקרה של דמאס, ושקט מוחלט. ניסו להעליל עליו עלילה והוא נאלץ לקחת עורכי דין באופן עצמאי ואת התיק נגד השוטר שתקף אותו סגרו. והעניין הזה יושב לך על הלב. מה ההבדל ביניהם? ומה אם זה היה קורה לי כשאני במילואים? אפילו כשאני במדים זה לא עוזר לי מול השוטרים או הצבא.

"אז לצד הסיפורים האלה, של פיקדה ושל יוסף סלמסה למשל, יש הפגנות ועוד הפגנות, ולא קורה כלום. אנשים צעירים מאיתנו ארגנו, והלכנו, והיו סיסמאות והיה יפה, אבל מסתכלים עלינו כאילו אנחנו אתיופים שקטים וחמודים ובסוף לא קורה כלום. אז איפה עוד אני יכול להביא את המחאה שלי לידי ביטוי? כאן. הזכויות שלי נרמסות? אז אני לא אעשה את החובה הזאת. לא אלך למילואים".

"העניין הוא שפעם אחרי פעם אתה רואה כמה עמוק היחס של הממסד נגדך", מדגיש בימרו. "גם אני הלכתי להפגנות. ראיתי בתל אביב איך מראש נערכו עם פרשים ורימוני הלם, כמו שבאים למלחמה, לא כמו שמתמודדים עם אזרחים. וגם אני אישית חוויתי אלימות משטרתית, שוטרים סתם ריססו אותי בפלפל ועשו לי טייזר ואז מח"ש סגרו את התיק. אז אנחנו מגבירים את המחאה החברתית שלנו, אומרים שאנחנו לא נשתוק".

> "הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"

גביהו ברהנו, בהפגנה במרכז הקליטה קרית גת, מרץ 2015 (אבי בלכרמן)

הסרבנים מתנגדים גם למדיניות כלפי העולים במרכזי הקליטה. הפגנה במרכז הקליטה קרית גת, מרץ 2015 (אבי בלכרמן)

בלי פוליטיקה

מאז שיצאו לדרך, כאמור, אף אחד מהחותמים עדיין לא נקרא למילואים, ומכיוון שלא העבירו את הרשימה המלאה של החותמים לרמטכ"ל לצד המכתב הצבא גם לא יכול היה לאתר אותם. גם על הבקשה שנשלחה לדובר צה"ל לצורך כתבה זו טרם התקבלה תגובה. בימרו, שהופיע בערוץ 10, קיבל פניות מכמה מחבריו ליחידה במילואים, שלדבריו הציגו רגשות מעורבים, אבל בגדול הבינו אותו. מהיחידה לא קיבל פנייה רשמית ("בטח הם מעדיפים לא להתייחס כדי לתת לזה להיעלם").

רוב התגובות שקיבלו עד כה היו בתוך הקהילה. רבים הצטרפו, אחרים הביעו תמיכה שקטה, אבל הייתה גם התנגדות. "היו אנשים מהקהילה, אני לא אגיד מובילים אבל יותר מוכרים, שאמרו לנו שהצבא זו פרה קדושה", אומר צגהון ברוך. "אבל מבחינתי, אני הכי קדוש. אנחנו, כבני אדם, הגוף שלנו קדוש. הצבא פחות קדוש מאיתנו. מי שחושב שהצבא קדוש יותר מהחירות שלנו – שימשיך לשרת. אין ספק שזו פעולה קיצונית, שאנחנו עושים מתוך ייאוש. ההורים שלנו באו מתוך ציונות, ואנחנו התגייסנו ועשינו מילואים כי רצינו לעשות את זה, אבל עכשיו כבר אין לנו ברירה".

ג'ג'או בימרו

מהקומנדו לסרבנים. ג'ג'או בימרו

לכל אורך השיחה חשוב לשניים להבהיר שהסירוב שלהם הוא זמני, כל עוד הגזענות הממוסדת כלפיהם נמשכת, שהם לא מערערים על חשיבות הצבא, לא מנסים להפיל את הממשלה ובכלל "לא עוסקים בפוליטיקה" – רק במחאה החברתית של הקהילה שלהם. אין פה שמאל וימין, הם אומרים, ולמעשה בין החותמים יש ספקטרום של דעות בין הבית היהודי לחד"ש.

הם פתוחים לעזרה ולשיתופי פעולה מצד התארגנויות אחרות, וישמחו לשמוע בעיקר מהניסיון של קבוצות סירוב אחרות כמו "מסרבות", אבל מדגישים הן את הייחודיות של סרבנות חברתית נגד גזענות כלפי הקבוצה המסרבת, שלמיטב ידיעתם הם היחידים שנוקטים בה, והן את העצמאות שלהם. "אצלנו אין קרן חדשה או שמאל רדיקלי או את כל הדברים שמנסים תמיד להדביק לדברים האלה", אומר בימרו. "מה קרה, אנחנו לא יכולים להרים מחאה לבדנו? אנחנו צריכים אנרכיסטים בשביל זה?"

לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ

כשאני שואל מה ירצה אותם, איך יידעו שהמאבק שלהם הצליח, נשמע שהדעות שלהם חלוקות. "במצב כזה של בעיה רחבה וכוללת קשה להגדיר מטרות נקודתיות, אנחנו מדברים על שינוי מדיניות, שינוי תפיסה", עונה בימרו. צגהון ברוך, לעומת זאת, שמח לשלוף "רשימת מכולת" של דרישות: ענישה מיידית לכל שוטר אלים כלפי אתיופים ("חייל יודע מה מותר לו ומה אסור לו, שוטר סורר – פשוט לא נשפט). ביטול מיידי של מדיניות מד"א לדחיית הדם. צוות פעולה נגד מעסיקים שנוהגים באפליה. קודם כל הדברים האלה, אחר כך נמשיך.

"כיום הטיפול הוא אבסורדי", הוא אומר. "אלשיך מודה שיש שיטור יתר, ואז נפגש עם נציגי הקהילה. למה? זה אשמתם? מילא שאף אחד לא בחר את נציגי הקהילה האלה, אבל אם יש בעיה עם השוטרים, שייפגש עם השוטרים. כל פעם שיש בעיה ביחס כלפי יוצאי אתיופי מביאים עוד כסף לפרויקט בקהילה. רגע, סטופ, אם יש בעיה ביחס אז תטפלו ביחס שלכם. אחרת אתם בעצם אומרים שוב שאנחנו הבעיה".

עד שהדברים האלה ייקרו הם מתכננים להמשיך במחאה, והיעד הבא שלהם הוא פנייה לתקשורת הבינלאומית ולקהילה הבינלאומית. "לא להשאיר את הכביסה המלוכלכת בפנים", כדברי בימרו. "נושא הגזענות והאפליה כלפי שחורים הוא כלל עולמי. רואים את זה בארה"ב די הרבה. כשאני רואה את המאבק של Black Lives Matter ['חיי שחורים שווים', ח.מ.] אני מאוד יכול להזדהות איתם".

> משחור לאדום: המצע של הפעילים השחורים בארה"ב שובר שמאלה

הפגנת יוצאי אתיופיה נגד גזענות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ההפגנות לא עוזרות, חושבים שאנחנו אתיופים נחמדים, צריך דרך אחרת למחאה. הפגנת יוצאי אתיופיה נגד גזענות, תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

"כשהתקשורת בחו"ל תשמע היא תעוף על זה", מוסיף צגהון ברוך. "הם תמיד מחפשים דברים כאלה, נגד המדינה, ואנחנו צריכים לחשוב איך להשתמש בזה לטובתנו. אנחנו עדיין לא במצב של ארצות הברית, שיורים בצעירים שחורים כל הזמן. היה לנו את המקרה של יוסף סלמסה, אבל אם נמשיך לשתוק זה יהיה עניין של זמן שיירו בנו יותר.

"לכן אני מאוד אבין למה גם ילדים יכולים לשקול לסרב להתגייס מלכתחילה. אנחנו לא קוראים להם לעשות את זה. הרי רוב האנשים מתגייסים, ובמיוחד בשביל עולים או מהגרים כמו שהמפכ"ל קורא לנו – צבא זה להיות חלק מהחברה הישראלית. אז אני לא קורא להם לעשות כמונו, אבל אני ממש אבין אותם אם זה מה שיבחרו".

> קל לסגור את תיקי החקירה כשקורבנות אלימות השלטון הם יוסף ומוחמד

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי. במשך חמש שנים עבד במקומונים בתל אביב ("העיר" ו"זמן תל אביב"), היה ממייסדי ופעיל בוועד עיתונאי מעריב במשך שנתיים, ופרסם גם ב"הארץ" ובכלי תקשורת נוספים בישראל ובעולם. בשנים האחרונות מטר כותב במגזין 972+, וסדרת כתבות שפרסם באתר במלאת עשור לגדר ההפרדה זיכתה אותו בפרס אנה לינד לעיתונאים מאגן הים התיכון לשנת 2012.

כיום מטר הוא אחד מעורכי "שיחה מקומית", חבר הנהגת ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

ב-2002 היה מטר מחותמי "מכתב השמיניסטים" ונכלא לשנתיים בשל סירובו להתגייס לצבא. מאז ועד היום הוא פעיל במסגרות שונות נגד הכיבוש ובהתאגדויות עובדים, מעורב בפרויקטים חינוכיים שונים ושותף ליוזמות למען שלום, שוויון וצדק חברתי בארץ.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf