עדאלה: חוק הלאום הופך את הפליית הערבים לעיקרון חוקתי

ישראל נוקטת פרטיקות של אפליה ודיכוי כלפי המיעוט הפלסטיני מ-1948. אולם עד היום, אפשר היה לאתגר אותן בבימ"ש בטענה שהן נוגדות את עקרון השוויון. חוק הלאום יבטל את האפשרות הזו ויקדם את ישראל למחוזות האפרטהייד. עמדת ארגון עדאלה

א א א

חוק יסוד הלאום קובע כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" וכי מימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל תהיה אך ורק לעם היהודי; ההגירה המובילה לאזרחות אוטומטית היא בלעדית ליהודים לפי חוק השבות; "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל"; העברית היא שפת המדינה; והערבית תאבד את מעמדה כשפה רשמית ויהיה לה מעמד מיוחד שיקבע בחוק ובנפרד.

חוק היסוד מאפשר את קיומם של ישובים נפרדים על בסיס לאום או דת (וכחלופה מוצעת: ייהוד המרחב או עידוד התיישבות יהודית); ההמנון הוא "התקווה", הדגל הוא הישראלי, יום "העצמאות" הוא חג לאומי, הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה, מועדי הזיכרון והחגים הרשמיים הם ציונים-יהודיים; והמדינה תפעל למען טיפוח הקשר עם "יהדות התפוצות".

באם יאושר חוק היסוד, יקבלו הוראותיו מעמד של נורמה על חוקתית ויהיו להן השלכות מרחיקות לכת הן מכוח הוראותיו הספציפיות של חוק היסוד, הן מכוח השלכותיו הפרשניות על חקיקה קיימת והן מכוח השלכותיו על צמצום מרחב האיתגור המשפטי האפשרי למדיניות מפלה וגזענית.

חוק יסוד הלאום יחול באופן ברור ומפורש על השטחים הידועים בשם "הקו הירוק" היכן שקרוב לעשרים אחוז מהאזרחים הם פלסטינים וכן על שטחים שנכבשו בשנת 1967 כמו ירושלים ורמת הגולן (שסופחו בחוק הישראלי לשטחה של מדינת ישראל – סיפוח הנחשב לבלתי חוקי במשפט הבינלאומי).[1]

חוק יסוד זה, אם יעבור, יהיה בבחינת חוק החוקים שביכולתו לגבור על כל חקיקה רגילה וישפיע על פרשנותם של שאר חוקי היסוד, זאת משום שהוא מעגן את הזהות החוקתית של המשטר, הקובעת מיהו הריבון המעניק לגיטימיות לכל החוקים. אכן, מקובל להתייחס לזהות חוקתית בתור עיקרון הגובר על רצונו של הפרלמנט.

מפגינות ביום הנכבה בישראל. חוק הלאום הוא המשך ישיר של הנכבה צילום: הדס פרוש/פלאש9

מפגינות ביום הנכבה בישראל. חוק הלאום הוא המשך ישיר של הנכבה צילום: הדס פרוש/פלאש90)(

בסעיף 1 של חוק יסוד הלאום נקבעה זהותו של הריבון באופן הבא: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל" ו"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי" ומימוש ההגדרה העצמית בה "ייחודי לעם היהודי". "העם" כאן אינו תחום ליהודים הישראלים בלבד ובוודאי לא "לאומת האזרחים" של המדינה, אלא מדובר על "העם היהודי" בכל מקום הימצאותו בעולם. חוק יסוד הלאום מבקש לעגן ולבטא את העובדה שרצונו של ריבון זה קודם לאזרחות הישראלית.[2]

השיוך האתני גובר על האזרחות השווה

חוק היסוד שולל את הת,כלית הראשונה העומדת מאחורי כינון חוקה דמוקרטית, המבקשת לעגן ולקבוע את הקהילה הפוליטית לפי עקרון "הדמוס" (Demos), שלפיו התושבים המתגוררים באותה טריטוריה שחלה עליה החוקה הם אזרחים שווים והם הריבון. רוב החוקות שהתקבלו בגל הדמוקרטיזציה השלישי מאז שנות התשעים של המאה הקודמת מעגנות במבוא שלהן את הקהילה הפוליטית של החוקה, הכוללת קבוצות אתניות שונות שחיות באותה טריטוריה.

החוקה של דרום אפריקה הקובעת כי המדינה היא מדינת כל תושביה השחורים והלבנים, היא הדוגמה של מודל עיצוב חוקתי זה. אין היום אף מדינה בעולם, המוגדרת כמדינה דמוקרטית, שהזהות החוקתית בה נקבעת בהתאם לשיוך אתני, הגובר על עקרון האזרחות השווה. הקיצוניות של חוק יסוד הלאום מתגלה גם בכך שאף אין בו הגדרה ל"מיהו האזרח" והאוכלוסייה הערבית, שהחוק יחול עליה, לא מוזכרת כקהילה פוליטית וחברתית לגיטימית.

הקביעה לפיה ההגדרה העצמית תהיה בלעדית ליהודים מצדיקה כשלעצמה את ההבחנה בין מימוש הזכויות של יהודים לבין מימוש זכויות של לא-יהודים – כהבחנה לגיטימית ולא כהפליה פסולה. הנורמות של המשפט הבינלאומי בדבר זכויות אדם מכירות במימוש ההגדרה העצמית במסגרת "המדינה הלאומית" תחת שני תנאים: יחס שווה לכלל האזרחים ובמקרה של קיומן של קבוצות אתניות שונות, גם הכרה שווה בזכויות קיבוציות שלהן בצד השוויון האזרחי לכל.

הגדרה עצמית לאומית זו מבטיחה מצד אחד את איסור ההפליה בין האזרחים/תושבים ומבדילה אותם בעיקר מאלה הנמצאים מ"חוץ" לטריטוריה (הזרים) מצד אחר. חוק הלאום, לעומת זאת, משרטט את מרחבי ה״פנים״ וה״חוץ״ הריבוניים על בסיסי אתני-גזעני: השוויון חייב לחול על יהודים באשר הם בהיותם הריבון, ומי שאינו יהודי מוחרג ללא קשר לשיוכו הטריטוריאלי, ועל כן קיימת הצדקה להפלותו. לא במקרה, עקרון השוויון נעדר מחוק הלאום. בכך יוצא שהפלסטינים הם זרים במולדתם.

האפליה הממוסדת מקבלת גושפנקה

קביעת האינטרס הלאומי בהתאם לאינטרסים הקולקטיביים הציוניים בתןך מציאות דו-לאומית מייצרת בסיס שמשמש כהצדקה לגריעה מזכויות האוכלוסייה הערבית לצורך קידום תכליות אתניות אקסקלוסיביות. בתוך כך, פרויקטים לאומיים שמבקשים ״לייהד״ מרחבים, לעודד התיישבות יהודית, וליצור איזונים דמוגרפיים הופכים למטרות ראויות המצדיקות את הפליית הערבים במישור זכויות הפרט ובמישור הקיבוצי.

כך הופך השוויון האזרחי לעיקרון שיורי, שתחולתו נקבעת בהתאם למרחבים אתניים שישורטטו מראש בהתאם לאינטרסים של האוכלוסייה היהודית. לא במקרה, העיקרון הגזעני של ״נפרד אך לא שווה״ חל על תחומי החיים המשמעותיים ביותר עבור הפלסטינים. שכן תחת המסווה של זכויות תרבותיות והגדרה עצמית, חוק היסוד מאשר את עקרון האפרטהייד בדיור, בקרקע, ובאזרחות: הפרדה בדיור וביישובים או עידוד התיישבות יהודית במרחב שבו חיים ערבים ויהודים וכן יצירת מסלולי הפרדה שונים לאזרחות על בסיס חוק השבות. כך ההפליה הממוסדת מקבלת גושפנקה קונסטיטוציונית.

הדיכוי והשליטה מתבטאים בשני היבטים עיקריים: הראשון הוא כפיית זהות חוקתית על הערבים ללא הסכמה והשני הוא יצירת מצב שבו הערבים משתתפים בכוח בקידום הפלייתם. לגבי כפיית הזהות, התפתח מנהג עולמי שלפיו התנאי ללגיטימיות של כינון חוקות, ובמיוחד הזהות החוקתית, הוא שייעשו בשיתוף ובהסכמה עם כלל נציגי הקבוצות האתניות והלאומיות. המטרה היא למנוע מצב של כפייה שבו הרוב יכתיב את הזהות לפי יחסי הכוחות הקיימים. עיקרון זה עוגן גם בהוראות האו"ם והוא שמהווה הבסיס ללגיטימיות של החוקה.[3]

הדוגמאות המובילות לתהליכי קונסטיטונאליזציה (כינון חוקה) מדירים הן ארצות הברית בתקופת העבדות, והסגרגציה בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד. חוק יסוד הלאום, אם יאושר, יתקבל למעשה בהסכמה יהודית תוך כדי הדרת הערבים, בעוד מטרתו הדומיננטית של החוק היא הפליית הערבים ועיגון עליונותם האתנית של היהודים במדינה.

ההיבט השני של הדיכוי והשליטה הוא שחוק יסוד הלאום גם מוביל למעשה למצב שבו הערבים ישתתפו בקידום ההפליה נגדם ויממנו אותה. בעוד הם נושאים בחובות תשלום מס שוות כאילו הם אזרחים/תושבים שווים, החייבים לשאת בנטל החברתי על בסיס נאמנות הדדית בין כלל התושבים, הרי שמתוקף הגדרת האינטרסים הלאומיים בתור האינטרסים של האוכלוסייה היהודית, הם יתרמו, יסבסדו ויקדמו את אותם הפרויקטים לאומיים השוללים את זהותם ואת מעמדם השווה כמו טיפוח קשר עם יהדות התפוצות, קליטת הגירה יהודית, ייהוד המרחב וכיוצא באלה.

מנכ"ל עדאלה חסן ג'בארין (מימין) וח"כ יוסף ג'בארין בדיון בבית המשפט העליון. החוק יקשה לאתגר אפליה מבחינה חוקית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מנכ"ל עדאלה חסן ג'בארין (מימין) וח"כ יוסף ג'בארין בדיון בבית המשפט העליון. החוק יקשה לאתגר אפליה מבחינה חוקית (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

חוק יסוד הלאום מוביל למעשה למצב שבו הערבים ישתתפו בקידום ההפליה נגדם ויממנו אותה. בעוד הם נושאים בחובות תשלום מס שוות, הם יתרמו, יסבסדו ויקדמו את הפרויקטים הלאומיים השוללים את זהותם ואת מעמדם השווה

מדיניות ההפליה והדיכוי נגד הפלסטינים קיימת מאז 1948 על בסיס עקרונות הנשענים על עליונות האוכלוסייה היהודית: ייהוד המרחב ודילול שיעורה הדמוגרפי של האוכלוסייה הפלסטינית, לרבות שלילת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים. עם זאת, קיים הבדל בין פרקטיקות גזעיות וגזעניות לבין חוק יסוד המחייב, כערך מכונן וחוקתי, לנהוג בגזענות. כעת, הפרקטיקה מקבלת עיגון בחוקה, שבכוחה להעביר את מסריה הברורים לכל מערכות השלטון ומחייבת אותן, על פי דין, להפלות את הערבים. בכך, הוא הופך את ההפליה לעיקרון חוקתי, שיטתי ומוסדי וליסוד מיסודות הדין הישראלי. להבדיל מפרקטיקה יומיומית, שאפשר לטעון נגד תוקפה מאחר והיא נעשית תוך הפרת עיקרון שלטון החוק, חוק הלאום מכריז על כוונתו המוצהרת להשגת יעדיו, והופך את הפרקטיקה הפסולה לביטוי של עיקרון שלטון החוק.[4]

חשוב לציין בהקשר הזה את החיבור בין הנכבה וחוק יסוד הלאום. נפקויותיה המיידיות של הנכבה, שנוגעות בעיקר לאובדן מולדתו וחורבן חברתו של העם פלסטיני, על כל מה שמשתמע מכך – הושגו בעיקר במסגרת הפרקיטיקות שעל יסודן התנהלו רשויות השלטון. אך כעת חוק יסוד הלאום מבקש להנציח אותן באופן ברור ומפורש. בראש ובראשונה, הוא מבקש לשלול את זכויותיו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית במולדתו.[5]

שלילת הקשר של הילידים הפלסטינים עם מולדתם

חוק יסוד הלאום משעה את עיקריהן של שתי מערכות המשפט היחידות הנתפסות כלגיטימיות על פי המשפט הבינלאומי. המערכת הראשונה היא מערכת המשפט המדינתי הצריכה להיות מבוססת על שוויון בפני החוק ועל שלטון החוק; המערכת השנייה היא מערכת המשפט הבינלאומי ההומניטארי שחלה על שטח כבוש. המשפט הבינלאומי ההומניטארי אוסר על סיפוח, הפליה וכפיית זהותו החוקתית של הכוח הכובש, כולל הניסיון ליצור ללא הסכמה יחסי נאמנות לזהות זו ולחוקיה.

השעיה זו מובילה גם לשלילת זכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית בניגוד לצ'רטר של האו"ם וגם לכניסה אל התחום האסור: המשטר הקולוניאלי. משטר זה מתבטא בכפיית זהות חוקתית ללא הסכמה ושיתוף אשר שוללת את הקשר בין ילידותם של הילידים הפלסטינים (האזרחים והתושבים) עם מולדתם, עליונות אתנית יהודית ושליטה.[6] משטר קולוניאלי זה הוא מהסוג שנופל בגדר האיסורים המוחלטים על פי האמנה הבינלאומית המכריזה על פרקטיקות של אפרטהייד, לרבות חקיקה, כפשע נגד האנושות.

האמנה הבינלאומית בדבר חיסול וענישה של פשע האפרטהייד מכריזה על אפרטהייד כפשע נגד האנושות ומפנה להגדרה של ההפליה הגזענית שבאמנה הבינלאומית לביעור כל צורות ההפליה הגזענית. סעיף 1 לאמנה מגדיר "הפליה גזענית" בתור כל אבחנה, הדרה, הגבלה או העדפה, בין היתר, על בסיס שיוך אתני או לאומי, בין אם בכוונה או לפי מבחן התוצאה, על ידי יצירת אפקט המחליש או מבטל את המעמד השווה במימוש זכויות אדם וחירויות יסוד בתחומי החיים הפוליטיים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים או בכל תחום אחר בחיים הציבוריים. סעיף 2 לאמנת האפרטהייד מגדירה את הפשע של אפרטהייד ככולל פעולות – לרבות חקיקה – שמטרתן יצירת דמוניזציה והיררכיה שיטתית מצד קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת תוך כדי יצירת מצב של דיכוי והדרה שיטתיים בזכויות אדם ובתחומי החיים הפוליטיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים.

חוק יסוד הלאום מכריז על הכוונה להפלות את הערבים בתחומים העיקריים ביותר והחשובים ביותר ואשר עושים את האזרח לאזרח, את התושב לתושב וכן עושים את מי שנמצא תחת כיבוש כנתין מוגן. הוא מדיר ומפלה את הערבים בתחומי האזרחות, הקניין והקרקע, השפה והתרבות ומצדיק את נחיתותם בכל מישורי החיים על ידי הדרתם מהקהילה הפוליטית המרכיבה את הריבון במולדתם.

לכן, חוק יסוד הלאום נכנס לתחום הלא-לגיטימי ומכונן משטר קולוניאלי עם מאפייני אפרטהייד מובהקים בכך שהוא מבקש לקיים משטר שבו קבוצה אתנית-לאומית אחת שולטת בקבוצה לאומית-ילידית המתגוררת באותה טריטוריה תוך קידום עליונות אתנית, שמתבטאת, בין היתר, בקידום מדיניות גזענית בתחומי החיים הבסיסיים ביותר.

[1] ICJ, Legal Consequences of the Construction of a Wall in the Occupied Palestinian Territory, Advisory Opinion, 9 July 2004.

[2] בית המשפט העליון ביטא השקפה זו בהזדמנויות רבות ולא במקרה, למשל, הוא שלל את עצם קיומה של "אומה ישראלית" המתבססת על אזרחותם של האזרחים במובנה המשפטי: ע"א 8573/08 אורנן נ׳ שר הפנים (פורסם בנבו, 2.10.2013).

[3] Guidance Note of The Secretary-General: United Nations Assistance to Constitution – making Processes (April 2009).

[4] דוגמה טובה להמחשת המצב היא מעמד השפה הערבית. על פי החוק הישראלי היא שפה רשמית אך בפועל היא בעלת מעמד נחות מכך, ובכל זאת עדיין קיים טיעון לגיטימי בפני הרשויות שצריך לכבד את מעמדה כשפה רשמית על פי החוק. כעת ולפי חוק הלאום, טיעון זה מאבד את הלגיטימציה שלו ובמקומו יבוא הטיעון שצריך וחובה לפגוע במעמדה למען מימוש הגדרת המדינה כיהודית.

[5] אכן חוק הלאום הוא בעיקר אנטי-פלסטיני מאחר והוא מבקש לשריין את ההשלכות המידיות של הנכבה: שלילת הזכות להגדרה עצמית של העם הפלסטיני במולדתו (סעיף 1 לחוק), שלילת זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים (סעיף 6 לחוק בענין "עלייה" ליהודים בלבד); אזרחותם של הפלסטינים שנותרו במולדתם נהפכה אזרחות מדרגה שנייה (סעיף 6 לענין חוק השבות); אובדן השפה הערבית כשפה רשמית במולדת (סעיף 4 לחוק).

[6] Constitution Building Processes and Democratization (International Democracy and Electoral Assistance 2006) p. 7.

עדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

גם במרחק כמעט ארבעים שנה, קשה שלא להעריץ ולהעריך את אופיר על הגשת כזו תוכנית. שייקה אופיר ב"סלם ותעלם" (צילום מסך)

الی اللقاء חינוכית: געגועים לימים בהם הערבית הייתה במיינסטרים

לא רק "זהו זה" וקישקשתא: סגירת הטלוויזיה החינוכית מעוררת געגועים גם לג'ארכּ קריבכּ, סלם ותעלם ועוד שלל תכניות שהביאו את הערבית ללב הפריים-טיים הישראלי בטבעיות ובחן, בעידן שלפני חוק הלאום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf