מה שצריך לעבור כדי להקרין סרט קולנוע בעזה

להשיג אישורים מהצבא בשביל להיכנס לרצועה, לקבל אישורים מחמאס בשביל ההקרנה ולהתפלל שהחשמל לא ייפסק באמצע הסרט. ואלה רק חלק מהמהמורות שעברנו בדרך להקרנת הסרט "נאילה והאינתיפאדה" בעזה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כבר חודשים שאנחנו מדברים על הקרנת הבכורה בעזה של הסרט "נאילה והאינתיפאדה", אבל רק לקראת אמצע הקיץ התחלנו, הקולגה שלי בעזה פאדי אבו-שמאלה ואני, את ההכנות הקדחתניות לקראת האירוע בספטמבר.

פאדי ואני חשבנו על שני אולמות פוטנציאליים שיוכלו לארח הקרנה בסטנדרט ובגודל שרצינו. האולם הראשון היה אולם הקולנוע של הסהר האדום והשני היה האולם של מרכז התרבות "אל-מסחאל". ואז, ב-9 לאוגוסט, הדילמה נפתרה: ישראל הפגיזה את מרכז התרבות אל-מסחאל. 24 אנשים נפצעו, והאולם הפוטנציאלי הפך לערימת חצץ והריסות.

ארגון הקרנה של סרט לא נמצא כרגע בראש סדר העדיפויות של עזה. אבל כל התהליך מספק הצצה למה שנדרש כדי לארגן איזשהו אירוע ברצועה.

אישור בדקה התשעים

ראשית, היה את עניין הכניסה שלי לרצועה. פאדי ואני הפקנו את החלק העזתי של הסרט נאילה והאינתיפאדה עבור "ג'אסט ויז'ן" – עמותה שהפיקה בין היתר את הסרטים "בודרוס" ו"השכונה שלי" (גילוי נאות: הארגון הוא גם המו"ל-במשותף של שיחה מקומית). היה חשוב ששנינו נייצג את הסרט בפרמיירה בעזה. אך יש רק שלוש דרכים בהן ישראל מאפשרת כניסת אזרחים זרים לעזה: עם תעודת עיתונאי מלשכת העיתונות הממשלתית הישראלית; כחלק ממשלחת דיפלומטית שישראל אישרה את כניסתה; או דרך ארגון הומניטרי הרשום במשרד הרווחה הישראלי.

למרבה המזל, ארגון הומניטרי שתמך בעשיית הסרט הסכים לתאם את כניסתי, והגיש בקשה לצבא הישראלי. לא הייתי אופטימית – כבר שמעתי מכמה מקורות שמאז 2016, עת ישראל האשימה את ראש ארגון "וורלד ויז'ן" בהעברת כספים לחמאס, נדחות הרבה יותר בקשות כניסה של ארגונים הומניטריים. רק שבוע לפני הטיסה לת"א נודע לי כי אושרה כניסתי לרצועת עזה. בקשה נוספת שהגשנו לעמיתה פלסטינית ממזרח ירושלים לא אושרה ולא סורבה עד עכשיו. למיטב ידיעתנו, הבקשה עדיין ב"בדיקה".

בשלב הבא הינו צריכים להשיג אישור מרשויות חמאס בעזה. בעבר, תהליך זה היה לוקח בדרך כלל שלושה ימים, אבל הפעם, יום לפני כניסתי המתוכננת לעזה עדיין לא היה ברשותי אישור מחמאס. פאדי לא הפסיק להרים טלפונים, הוא התרוצץ ממשרד למשרד, עבר ראיונות במודיעין ובשירותי בטחון הפנים – שם אנשי חמאס חקרו אותו ארוכות בנוגע אלי ושאלו מה אני מתכננת לעשות בעזה.

חמש דקות לפני שהמשרדים נסגרים לכבוד סוף היום, פאדי סימס לי תמונה שלו מחזיק את האישור ומחייך מפה לאוזן.

הפגזתו גמרה לנו את הדילמה. הריסות מרכז "אל-מסחאל" בעזה (ג'ן מרלו)

הפגזתו גמרה לנו את הדילמה. הריסות מרכז "אל-מסחאל" בעזה (ג'ן מרלו)

יום למחרת, בעודי מנווטת במבוך של עמדות בידוק, שערים מסתובבים, מסדרונות בטון ומנגנוני מעקב המפרידים בין ישראל לעזה, לא יכולתי שלא לחשוב עד כמה אני פריבילגית כי פשוט יש באפשרותי לצאת ולהיכנס. עד כמה שהתהליך היה מפרך בשבילי כאזרחית זרה, לרוב הפלסטינים אין שום דרך לצאת מהמובלעת הזאת.

כמובן שפאדי היה צריך לתאם מול ממשלת חמאס יותר מאשר רק כניסתי. הוא היה צריך להשיג אישור להקרנת הסרט ממשרד התרבות בעזה – מה שעלה בכמה התרוצצויות ושיחות טלפון. למרות שרשמית, אישור ממשרד התרבות הוא כל מה שהיינו צריכים, לפאדי יש כבר מספיק ניסיון בארגון אירועים בעזה, ולכן הוא ידע שעלינו להבטיח שגם מנגנוני המודיעין וביטחון הפנים של חמאס יתנו את האישור שלהם.

רק לאחר השגת אותו אישור התחילה העבודה האמיתית. שבוע בלבד לפני ההקרנה המתוכננת, פאדי והצוות שלו הדפיסו וחילקו מאות הזמנות, שכרו ציוד, תיאמו אבטחה, גייסו מתנדבים ועוד. בסופו של כל יום ארוך ומפרך, סיימנו את העבודה במלון "אל-משתל", מעט צפונית ממחנה פליטים אל-שאטי.

בדרך כלל כשאני מבקרת בעזה אני לנה אצל חברים, אבל השהות בבית המלון הספציפי הזה הייתה תנאי שהציב הארגון שתיאם את כניסתי. נאמר לי שהרשויות הישראליות הסכימו כי במקרה של תקיפה, מלון "אל-משתל" לא יהווה מטרה. הזוועה שבעניין לא חמקה ממני: בעוד ישראל יכולה להשטיח את כל שאר רצועת עזה, כנראה, על אורחי המלון – דיפלומטים קטרים ואני – המפציצים יחוסו.

יום לפני ההקרנה, הזמנות חולקו, אישורי הגעה כבר זרמו אלינו בכמויות ומתנדבים ואבטחה לאירוע כבר היו סגורים. כעת היה עלינו להכין את האולם להקרנה. ג'מאל קומסאן, אחד מחברי הצוות של פאדי, שכר את מקרן ה- LCD וציוד הסאונד הטוב בכל רצועת עזה.

חשבתי שג'מאל יתקין את המקרן על התקרה, אך לאחר שנכנסתי לאולם ראיתי שהוא מעמיד את המקרן על שולחן קטן באמצע המעבר האמצעי. "למקרה שתהיה הפסקת חשמל תוך כדי הקרנה", הוא הסביר. החשמל בעזה פועל היום ארבע שעות כן, ואז 12 שעות בלי חשמל. למרות שלאולם ההקרנות בסהר האדום יש גנרטור, יהיה פער בין הרגע שבו יפסיק החשמל לרגע שבו מתחיל הגנרטור לעבוד. התנודות האלה בזרם החשמל גורמות נזק לציוד רפואי רגיש – עוד אחד מיני גורמים רבים המונעים מבתי החולים בעזה לספק שירותי רפואה נאותים לתושבי הרצועה.

במקרה שלנו, אם החשמל יופסק, אפילו לרגע, המקרן ייכבה. אם ג'מאל היה מתקין אותו למעלה על התקרה, הוא היה צריך לטפס בחושך על סולם גבוה, מאולתר ורעוע כדי להדליק אותו שוב.

פאדי אבו שמאלה, ג'ן מרלו וחבר הצוות מוחמד אבו סאפיה מחוץ לאולם הסהר האדום בעזה, יום לפני ההקרנה (מוחמד אבו סאפיה)

פאדי אבו שמאלה, ג'ן מרלו וחבר הצוות מוחמד אבו סאפיה מחוץ לאולם הסהר האדום בעזה, יום לפני ההקרנה (מוחמד אבו סאפיה)

חשש עד השנייה האחרונה

אך האם הקהל יוכל לראות את המסך? פאדי נכח בעבר בהקרנה של סרט ב- 2016, כאשר כוחות "הביון התיירותי" של חמאס עצרו את ההקרנה ודרשו שידליקו את האורות באולם. כדי להימנע מתרחיש דומה, פאדי ניהל משא ומתן ישיר עם דובר משרד הפנים בעזה לפני ההקרנה שלנו, והצליח להשיג ערבות מיוחדת לכך שאפשר יהיה לכבות את האורות באולם. התנאי של חמאס היה שגברים ונשים ישבו בנפרד. היה צריך לעשות פגישה נוספת, והתחייבות שהמוזמנים להקרנה הם אנשים "מכובדים", עד שמשרד הפנים הסכים להותיר למשפחות לשבת יחד.

ביום הגדול של אירוע הבכורה, הצוות סיכם כי ניפגש באולם הקולנוע בעשר בבוקר כדי לעבור על הפרטים האחרונים. הגעתי באיחור – הנסיעה מבית המלון דרך מחנה פליטים "אל-שאטי" נחסמה על ידי מספר אבלים שישבו תחת אוהל ולגמו קפה מר. זה היה ביתו של אחמד עומר, 23, שנורה ונהרג יומיים לקודם לכן על ידי החיילים הישראלים בהפגנה על הגדר. בעוד נהג המונית מנסה למצוא דרך חלופית, הבחנתי בפניו של אחמד על כרזה שהייתה תלויה מחוץ לאוהל האבלים, בזמן שנהג המונית הסתובב כדי למצוא מסלול אחר. כל כך צעיר. כל כך מלא בחיים פוטנציאליים.

שעת האירוע הגיעה. איכשהו הצלחנו לדחוס את כל הקהל לאולם, תוך הוספת כיסאות נוספים כדי להושיב את כל שלוש מאות האורחים. מילות פתיחה, ההמנון הפלסטיני, עמעום אורות ואז הסרט החל.

ועדיין, פאדי ואני ישבנו על קצות המושבים שלנו ולא הצלחנו להירגע. בכל רגע, כוחות הביטחון של חמאס עלולים להיכנס ולעצור את האירוע – תוך שימוש באיזה תירוץ שיעלה על דעתם. רק כשנגמר הסרט והקרדיטים רצו על המרקע, שנינו לקחנו נשימה עמוקה, חלקנו חיוך והזמנו את אחת מגיבורות הסרט לעלות על הבמה ולענות לחלק של השאלות מהקהל.

בבוקר למחרת, בדרך חזרה למחסום ארז, חשבתי על מה שהצלחנו להשיג. לא סיפקנו שום שרותי רפואה הכרחיים וקריטיים. לא סיפקנו שום דלק חיוני לגנרטורים. לא סיפקנו מזון לשבעים אחוז מתושבי עזה המסתמכים על סיוע במזון כדי לשרוד. לא סיפקנו משרות לחמישים אחוז מתושבי הרצועה המובטלים.

אנחנו רק ארגנו הקרנת סרט קולנוע.

אם כדי להקרין סרט, היה עלינו לנווט בין כל כך הרבה מכשולים, מה זה אומר על שאר היבטי החיים תחת המצור ברצועת עזה?

ג'ן מרלו היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision ומפיקת סרטים עצמאית, עיתונאית, סופרת, ופעילת זכויות אדם. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+. תרגם מאנגלית: רמי יונס.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf