עזה וכשלון השמאל הישראלי

השמאל עובד עם רעיונות שנוסחו בשנות השמונים ועם כלים פוליטיים שכשלו בשנות התשעים. כל מה שנשאר ממנו הוא דיבורים על התהליך המדיני. זה לא מחנה שלום, זה מחנה התהליך

א א א

סקר הארץ הבוקר נותן לנתניהו אחוזי שביעות רצון מטורפים, למרות חילוקי דעות בציבור בקשר לתוצאות המבצע בעזה. התוצאה הזו דומה לסקרים קודמים והולמת את האווירה הציבורית, כפי שזו משתקפת משיחות, טורי דעה, סטטוסים ויראליים ותגובות באינטרנט.

מצד אחד נראה שחלקים גדולים מהציבור הישראלי מדוכדכים ומבולבלים יותר מאי פעם בנוגע לסוגיה הפלסטינית, ומצד שני הם שומרים על תמיכה גבוהה מאוד בנתניהו ובמדיניות שלו, שלא נפגעת גם אחרי כמות הרוגים משמעותית לצה"ל, משבר חסר תקדים עם ארצות הברית, המסמוס של התהליך שהוביל ג'ון קרי והעובדה שישראל מנהלת כרגע שיחות עם החמאס בקהיר, בניגוד לכל הבטחות העבר. זו גם אינה הערצה כללית לנתניהו ולממשלה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. התחושה היא שהציבור תומך בנתניהו בעניין הפלסטיני למרות חוסר הפופולריות שלו בכל תחום אחר.

המצב הזה רק מבליט את הכישלון המוחלט של השמאל לייצר נרטיב אלטרנטיבי לגישה של נתניהו. בניגוד לשנים הקודמות, שעמדו בסימן המחאה החברתית ושבהן האופוזיציה הגיעה להישגים, בשנה האחרונה העניין הפלסטיני שלט – בתקופת המשא ומתן, בהידרדרות שהוליכה למלחמה וכמובן שבחודש האחרון. בכל הרגעים האלו, המרכז והשמאל פשוט עודדו את הקו של נתניהו. כל מקל שנתניהו תקע בגלגלים של המשא ומתן, מהדרישה ההזויה להכרה בישראל "כמדינה יהודית" ועד לנוכחות צבאית בבקעת הירדן, הפך לנושא לגיטימי ובהדרגה חדר לשיח של המרכז-שמאל.

התהליך עצמו, שהיה חסר סיכוי מלכתחילה ומוטה באופן קשה נגד הרשות הפלסטינית, לא זכה למילת ביקורת מהאופוזיציה בישראל (בכתבה ב"ניו רפבליק" על הכישלון הזכירו שצוות המתווכים האמריקאי בראשות אינדיק, בלומנפלד, לוורסטין, יפה ומרקובסקי "נשמע כמו רשימת מוזמנים לבר מצווה". זה פחות או יותר כל הסיפור). אפילו כשישראל שברה את הכלים – ראשית עם ההחלטה החד צדדית לא לשחרר את הפעימה הרביעית של האסירים ואחר כך עם החרמת ממשלת האחדות – מה ששמענו זה "ששני הצדדים אשמים" וש"אבו מאזן לא בנוי לחתום".

קרי עצמו עשה טעות איומה כשהוא נתן לנתניהו להיכנס למשא ומתן בלי להתחייב על מסגרת לפיתרון, אבל מהשמאל הוא רק קיבל מחיאות כפיים, ועד לא מזמן אפשר היה לקרוא מאמרים של חברי מפלגת העבודה שמשבחים את נתניהו על "הוויתורים המופלגים" שהוא הסכים להם. למרבה הבושה, כשהתהליך התרסק כצפוי, היחידים שהעזו להביע ביקורת חד משמעית נגד ביבי היו האמריקאים.

מאז, וככל שהמצב הידרדר בשטח, "מחנה השלום" הפך מבולבל יותר. לא נשמע קול נגד האיוולת שבהחזרת משוחררי עסקת שליט למאסר והמבצע נגד הדרג האזרחי של החמאס בגדה. להפך, המיליטריסטים של תעשיית השלום והביטחון קפצו על היוזמות של הימין נגד שחרור האסירים, וכל היתר פשוט נעלמו. והשיא היה במבצע הזה, שהתנהל בתמיכה מוחלטת וחד משמעית של האופוזיציה. מרצ מארגנת את ההפגנה הראשונה נגד המלחמה אחרי הפסקת האש; עכשיו לך תשכנע את הציבור שזו היתה מלחמת ברירה ושיש לה אלטרנטיבה אחרי שחודש שלם אמרת ההפך.

לאורך כל השנה האיומה הזו, הדבר היחיד שמפלגות השמאל עשו זו מלחמת מאסף נגד התוצאות הבלתי נמנעות של הכיבוש ברחוב הישראלי – הגזענות, האלימות והלאומנות – ובביקורת נגד ההתנחלויות. ואגב, גם הביקורת הזו כבר מזמן אינה משהו שקשור לפשרה עם הפלסטינים, אלא חלק ממלחמת התרבות הישראלית. ובאשר למלחמה בגזענות ובלאומנות, זה עיסוק בסימפטום ולא במחלה. מאז קריסת אוסלו השמאל מתחלק למי שהצטרפו לימין ולמי שמורטים שערות וצועקים שהברברים בשער.

> נתניהו: אין מצב שיהיו פה שתי מדינות

המפגינים נדחקו להפגנה מכיכר הבימה ברחובות תל אביב (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד המלחמה. מרצ לא הצטרפה עד להפסקת האש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בשורש אובדן הדרך הזה עומדת בעיה עמוקה הרבה יותר. השמאל עובד עדיין עם רעיונות שנוסחו בשנות השבעים והשמונים, ועם כלים פוליטיים שכשלו בשנות התשעים. הדיבור על "היפרדות" מהפלסטינים במציאות שבה שתי האוכלוסיות מעורבבות לחלוטין בכל רחבי הארץ נראה יותר תלוש בכל יום שעובר. בפועל, מי שמנצלים אותו זה הגזענים מימין, שרוצים להפריד יהודים וערבים גם ברמה המוניציפלית וברמת חדר השינה. ממילא, המסגרות הפוליטיות של השמאל הציוני משמרות את מדיניות ההפרדה הזו ("ציוני" זה "מינימום ערבים" בישראלית), וככה אין בעיה לחברי מפלגת העבודה להצטרף לעליהום על חנין זועבי. מי שלא פוגש ערבים בישיבת הסיעה גם לא רואה אותם ברגעי ההכרעה הפוליטיים.

חמישים שנה כמעט לתוך הכיבוש, עשרים שנה אחרי אוסלו, ואין שום פוליטיקה שמאלית שהיא מעבר לשתי המדינות ולהפרדה. שום דבר. אפילו חד"ש מתנגדת לדון בזה, ועל מרצ והעבודה אין בכלל מה לדבר. אין גם שום אלטרנטיבה לתהליך המדיני הבלתי נגמר. תשאל חבר כנסת מהשמאל איפה הבידול שלו מהימין ונתניהו, והוא יגיד שצריך להוריד מאחזים ולחדש את התהליך המדיני. זה לא מחנה השלום, זה מחנה התהליך.

הפוליטיקאי הכי חשוב של השמאל זה אבו מאזן. כל האסימונים מונחים עליו. צריך לחזק את אבו מאזן ולדבר עם אבו מאזן ולעלות אליו לרגל. אבל עבאס הוא איש זקן, שהלגיטימיות שלו ברחוב הפלסטיני במשבר חמור מאוד. להערכתי, אם תהיה אינתיפאדה בגדה, היא תהיה קודם כל נגד הרשות. ומה תאמר מפלגת העבודה אז? אולי היא תציע לירות במפגינים כדי לחזק את הפרטנר לשלום. אבל עזבו אינתיפאדה, מספיק שאבו-מאזן יחטוף שפעת והשמאל המדיני בצרות.

אין בשמאל היום אמפתיה לפלסטינים או סולידריות איתם. זה מלים שהשמאל המפלגתי בכלל לא מכיר. הן קיימות ברמת כמה מאות פעילים בעמותות, והימין מכוון את האש שלו לשם, ובצדק. זה המקום היחיד שעוד נשאר בו משהו מהשמאל. אפילו במרצ מי שמזוהים עם העניין הפלסטיני נדחקו לשוליים.

אין גם מי שייקח עמדות אמיצות. אין מי שיגיד היום משהו מאוד לא פופולרי, משהו הזוי, שבעוד שלוש או חמש או עשר שנים ייראה הגיוני וצודק. תחשבו איפה היינו אם השמאל היה מדבר מאז עמוד ענן ברצף על הסרת הסגר בעזה. כמה קל יותר היה להשמיע את הטיעונים של השמאל היום. מישהו בכלל יודע שישראל התחייבה להקלות שלא קוימו אחרי אותו מבצע?

זה הרי מובן מאליו שהחמאס צריך להיות חלק מהפיתרון המדיני, מפני שהוא מייצג חצי מהעם הפלסטיני. עובדה שאפילו עכשיו ישראל מדברת איתו דרך המצרים. בשנות השמונים השמאל העז לקרוא לדבר עם אש"ף, שגם היה ארגון טרור שהרג אזרחים וחיילים בכל הזדמנות. אבל חס וחלילה שמישהו יגיד היום שצריך לדבר עם החמאס. להפך. יש בכלל מי שחושבים שהמלחמה מול החמאס בעזה היא דרך לחזק את "המתונים". הכוונה כמובן לאבו מאזן. שיהיה בריא.

גם היום יש הרבה אנשים שרואים במצב שנוצר אחרי המלחמה "הזדמנות" לחדש את התהליך המדיני. התהליך הזה הוא סוג מדהים של עוף חול. כל שנה הוא נקבר באופן סופי ומוחלט, וכל שנה העצמות היבשות מטפסות מהקבר, רק כדי להתפורר לאבק שוב תוך כמה חודשים. הכישלון הבא, התפרצות האלימות הבאה – כל אלו לא אמורים להפתיע איש.

אם יש תקומה לשמאל בנושא הפלסטיני, היא דורשת התמודדות עם הכישלון של התוכנית הקודמת, ומחשבה על אלטרנטיבות. היא דורשת החלפת הדיבור על התהליך המדיני בפוליטיקה של התנגדות רציפה לכיבוש, ולכל מרכיביו – מבתי המשפט הצבאיים ועד להגבלות על חופש התנועה של הפלסטינים. את כולם צריך להרוס. היא דורשת לדבר על זכויות הפלסטינים ולא על תהליך מדיני.

השמאל צריך לשים יותר תשומת לב לפוליטיקה הפלסטינית שמחוץ למוקטעה, ולכבד את ההכרעות של הפלסטינים בדבר מי שמייצגים אותם. לא צריך לקבל את כל שיטות המאבק הפלסטיני – בטח לא את ההתקפות על ישראלים – אבל צריך לדבר עם כל מי שמייצגים אותם. צריך לחשוב על הזדמנויות שיגיעו עוד כמה שנים, ולא רק על הבחירות שאולי יהיו בעוד שנה. וצריך גם קצת יותר אומץ, לעזאזל.

> תגובה לנועם שיזף: תפסיקו לקרוא לזה שמאל / חגי מטר

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

ח"כ יצחק הרצוג וזהבה גלאון. מחנה התהליך (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

קריאה למאבק נגד הכיבוש ומשטר האפרטהייד של ישראל כבר ארבעים שנה. אג'א אגבאריה ואשתו אלהם בתום הדיון (צילום: יואב חיפאווי)

חבר ועדת המעקב שוחרר למעצר בית בתנאים מגבילים

בין המגבלות שהוטלו על רג'א אגבאריה, מזכ"ל תנועת "אבנאא אלבלד" לשעבר: איסור להתראיין ואיסור על שימוש באינטרנט. מנהיגים בתנועה: מדובר בהשתקה פוליטית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf