שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

עזה לא צריכה להמשיך לחכות בחושך

מאת |

החשמל בעזה הוא מותרות. הפסקות החשמל הארוכות הן השגרה, וילדים רבים מכינים את שיעורי הבית לאור נרות. הפרדת סוגיית אספקת החשמל בעזה מהדיאלוג הפוליטי-מדיני היא צעד מתבקש. תנו לתושבי עזה גישה לחשמל

כותב אורח: סם בחור

כששאלתי עמיתה בעזה מהו חלומה הגדול ביותר, תשובתה טלטלה אותי: "אני חולמת איך היו החיים יכולים להיות עם חשמל 24 שעות ביממה". זו הייתה תשובתה של אשת מקצוע, בעלת השכלה מערבית, רווקה, באמצע הקריירה, החיה בחלק המבוסס יותר של העיר עזה. תשובה זו מרמזת על עומק הייאוש בקרב הפלסטינים ברחבי עזה.

חיי היום-יום בעזה, בין התקיפות הישראליות, אינם נחשבים ראויים להתייחסות התקשורת המערבית המרכזית. משום כך מעטים בלבד מודעים לכך שהחשמל בעזה הוא מותרות, וכי הפסקות חשמל שנמשכות 16-18 שעות הן דבר יומיומי. מציאות מרה זו מאמללת את חיי התושבים מזה שנים, היות שעליהם לתכנן את פעילויותיהם היומיות סביב אותן ארבע עד שש שעות ביממה שבהן הם מצפים שהחשמל יעבוד, אפילו אם פירוש הדבר לקום באמצע הלילה כדי לשים את הכביסה במכונה.

> אחרי מלחמת רמדאן ישראל מפילה עלינו את עימותי עיד אל-אדחא

אבו עלא מכין תה על האש למשפחתו. בעקבות ההפצצות הבית נותק מחשמל ומגז. 11 באוגוסט 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אבו עלא מכין תה על האש למשפחתו. בעקבות ההפצצות הבית נותק מחשמל ומגז. 11 באוגוסט 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

מניעת החשמל מתושבי עזה: עונש קיבוצי

בניגוד לדעה הרווחת, המחסור החמור בחשמל ברצועת עזה אינו חדש ואינו תוצאת של התקיפה הצבאית האחרונה. בעזה לא הייתה אספקת חשמל סדירה מאז הקמת הרשות הפלסטינית בשנת 1994. בניסיון לפצות על השיבושים הישראליים של אספקת הכוח לעזה הקימו הפלסטינים את תחנת הכוח הראשונה שלהם בשנת 2004. מאז מגבילה ישראל באופן קבוע את אספקת החשמל והדלק התעשייתי הדרושים להפעלת תחנת כוח יחידה זו בעזה.

יכולתה של ישראל למנוע ממשפחות בעזה את החשמל שלו הן זקוקות אינו אלא עונש קיבוצי לפלסטינים – היינו, עונש שבו נדרשת קהילה שלמה לשלם מחיר על מעשיהם של מעטים.

כבר מזמן הגיע הזמן להפריד את אספקת החשמל לעזה מהסכסוך המדיני. אסור להתנות את הגישה לחשמל – צורך בסיסי שחלק גדול מהעולם, ובכלל זה הישראלים, רואים כמובן מאליו – בתוצאתו של משא ומתן עתידי. החשיכה בעזה אינה משרתת איש.

בזמן המבצע הצבאי הישראלי בעזה בקיץ שעבר הפציצה ישראל שוב את תחנת הכוח היחידה בעזה (ישראל הפציצה את אותה התחנה ב-28 ביוני, 2006).  במאמר שפורסם בעיתון הגרדיאן ב-29 ביולי 2014 על ההרס האחרון צוטט ארגון אמנסטי אינטרנשיונל כאומר: "שיתוק תחנת הכוח מגיע לכדי עונש קיבוצי לפלסטינים". אמנסטי הוסיף כי "תקיפת תחנת הכוח תחמיר את הבעיות הקשות ממילא של אספקת המים, הטיפול בשפכים ואספקת החשמל למתקנים הרפואיים, שמהם סובלת עזה".

> היי נפתלי בנט, אולי תפסיק לחגוג את הטרנספר בסילוואן?

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

עשן מיתמר מעל תחנת הכוח בעזה לאחר פגיעת טילים ישראלים. 29 יולי 2014. (תמונה: UN)

חשמל עכשיו, תהליך שלום אחר כך

ב-14 בספטמבר 2014, פחות מחמישים יום לאחר התקיפה הישראלית על התחנה ופחות מחודש לאחר תום הלחימה, דיווח האתר Middle East Monitor כי מנכ"ל חברת החשמל של עזה, וליד סאיל, הודיע כי תחנת הכוח של עזה מוכנה לפעולה בכפוף לאספקת דלק. הידיעה הוסיפה כי "שר האנרגיה התורכי אמר שמדינתו מוכנה לשלוח תחנת כוח צפה בהספק של 100 מגה-ואט לעזה לאחר שתקבל את האישורים הדרושים [מישראל]." בשעה שהפלסטינים בעזה מנסים להמשיך הלאה, אף אחד מהשחקנים באסון האחרון, ובראשם ישראל, אינו נתבע לתת דין וחשבון.

המחסור בדלק עבור תחנת הכוח אינו המחסום היחידי. הנושא מורכב ומחושב בהרבה. אילו התכוונה תורכיה לעזור ברצינות, הייתה תחנת הכוח הצפה שלה מגיעה כבר למים הטריטוריאליים של עזה, אפילו אם היה עליה להתעמת עם חיל הים הישראלי ולהסתכן בתקרית בינלאומית כדי להביא חשמל לעזה. אילו הייתה הרשות הפלסטינית רצינית, לא היינו צריכים לראות את מנכ"ל תחנת הכוח הפלסטינית מתחנן לכספים הדרושים להפעלת תחנת הכוח. וחשוב מכל, ביכולתה של ישראל לספק לעזה חשמל ללא הפסקה. לפי החוק הבינלאומי, כמעצמה הכובשת, על ישראל מוטלת האחריות הבלעדית לתקן מצב זה לאלתר.

מהממשלות והמנהיגים ששבו זה עתה מקהיר מסבב נוסף של משא ומתן על הפסקת האש, בלי לוח זמנים ותאריך יעד, נדרש להתמקד ראשית כל במהלך בסיסי והומני זה: תנו לתושבי עזה גישה לחשמל. זה יהיה צעד בסיסי להקלת קשיי החיים בעזה, שתושביה אינם יכולים לשמור על קשר עם יקיריהם כאשר אין ביכולתם להטעין טלפונים סלולריים, לא ניתן לצפות את האפשרות לתכתובות מייל ושיחות סקייפ, והימצאותם של גנרטורים לגיבוי בבתי החולים הוא עניין של חיים ומוות ממש.

בשעה שתהליך השלום שהיה אמור להימשך חמש שנים מזדחל לתוך עשורו השלישי, מגיע דור שלם של ילדים פלסטינים בעזה שנולדו בשנות ה-90 המוקדמות לגילים 16, 18 ו-20. הדור שלהם מעולם לא ידע תקופה שבה לא נדרשו נרות כדי ללמוד לאחר רדת החשיכה, הודות לאי-סדירות אספקת החשמל.

ביכולתה של ישראל לשים קץ להפסקות החשמל עוד היום. ביכולתן של אומות אוהדות לדרוש מישראל לעשות זאת. אם המנהיגות הבינלאומית אינה יכולה להסכים כי אספקת חשמל לתושבי עזה – מטרה שבהחלט ניתנת להגשמה – תהיה בעדיפות מיידית, כיצד נוכל אפילו לדמיין את פתרונן של הסוגיות המדיניות הגדולות יותר בעתיד הנראה לעין?

סם בחור הוא יועץ עסקי פלסטיני-אמריקאי ברמאללה המשמש כיועץ מדיניות לאל-שבכה, רשת המדיניות הפלסטינית. הוא כותב את הבלוג הזה. פוסט זה פורסם באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

ארגון "ג'אסט ויז'ן" יוצר סרטים דוקומנטריים ותוכן תקשורתי ומתעד את סיפוריהם של פלסטינים וישראלים הפועלים לחופש, לשוויון, לשלום ולסיום הכיבוש באמצעים לא אלימים. צוות הארגון הוא ישראלי, פלסטיני, צפון ודרום אמריקאי וכולל יוצרות סרטים, עיתונאיות, מומחיות בפתרון סכסוכים ופעילות זכויות אדם.

בערוץ שלנו נביא סיפורים וקולות של נשים וגברים שנאבקים למען חופש, שוויון, כבוד, בטחון אנושי, ושלום במרחב אותו אנו חולקים, ומחויבים לעתיד בו שני העמים, וכל החיים במרחב הזה, ייהנו מחירות ומזכויות מלאות.

את הערוץ עורכת יעל מרום.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

הניוזלטר השבועי של שיחה מקומית מביא את מיטב הכתבות והטורים שלנו עד המייל שלך. להרשמה לחצו כאן
silencej89sjf