עזה לא תימחק: לא מהתודעה ולא מעל פני האדמה

מכונת התעמולה הישראלית שכנעה את הציבור שתושבי עזה פשוט התעוררו יום שישי אחד והחליטו לצבוא על הגדרות. התנאים הקשים מנשוא בכלא עזה לא מעניינים אותו, והפתרון הוא תמיד אחד: אלימות. צעדות השיבה הוכיחו שאי אפשר למחוק את עזה מהתודעה

א א א

כותב אורח: חגי אלעד

שני מיליון בני אדם חיים ברצועת עזה: זו איננה דעה, זו עובדה. שני מיליון בני אדם החיים כמו אסירים בכלא שישראל הקימה, ונראה שהמשך כליאתם לנצח הוא גם החזון שלה עבורם. האסירים במכלאה מפגינים? נירה בהם מבעד לגדר. היריות מצטלמות רע? נשלח את יועץ ראש הממשלה להתראיין בחליפה ליד הגדר. האסירים במכלאה שורפים צמיגים? נשקול לאסור הכנסת צמיגים למכלאה. הם נוהרים באוטובוסים להפגנות? נאיים על בעלי חברות האוטובוסים, וכן הלאה וכן הלאה. כך משנה לשנה, מיום שישי ליום שישי, ובינתיים, עוד הרוגים, ובתי החולים קורסים ממאות הפצועים. ומה יהיה ביום שישי הבא? עזבו אתכם מהמציאות, קחו קצת תעמולה לריאות במקום. זה הכול באשמתם, מסביר האיש בחליפה.

הנה שאלה לישראלים: מה בדיוק הייתם עושים אתם, אחרי למעלה מעשר שנות מצור בשטח צפוף שגודלו כמו האזור המשתרע בין נתניה לראשון, בלי נמל ימי או אווירי או כל מוצא אחר לעולם? ללא עבודה או תקווה או עתיד – לכם ולילדיכם, סמוכים על סיוע הומניטארי שעתידו מאוים, החשמל מגיע לכמה שעות ביום, המים מזוהמים.

כמה ימי שישי נוספים עם עשרות הרוגים ומאות פצועים, או סבבים של הפצצות מהאוויר יוכלו לנהל את עזה? מאהל המחאה בדרום עזה. (צילום: חאלד אל עזאייזה, בצלם)

מכונת התעמולה הישראלית מטמטמת את הציבור הישראלי כאילו אותם שני המיליון החיים ברצועה הנצורה אינם בני אדם. כל אחת ואחד, שני מיליון מחבלים רצחניים, והנה הם עולים עלינו לכלותינו, חמושים באבנים וממוגנים בבצלים, נחיל קדמוני וקטלני אשר רק אש חיה – מיום שישי ליום שישי, והפגזות והפצצות – בערך פעם בשנתיים-שלוש, ימשטרו את התנהגותו בתוך המכלאה שתחמנו להם.

נו, ואחרי התעמולה? כמה ימי שישי נוספים (עשרות הרוגים, מאות פצועים), או סבבים של הפצצות מהאוויר (אלפי הרוגים), יוכלו לנהל את עזה? האם זהו החזון הישראלי, האם זו האסטרטגיה – האם זה העתיד?

אדישות האיש בחליפה

על פי התפיסה הישראלית, תושבי עזה פשוט התעוררו יום שישי אחד והחליטו לצבוא על הגדרות. וממילא ככל שיש להם טענות, הכתובת להן היא בכלל לא אנחנו, זה הכל חמאס. הרי אנחנו עזבנו, כבר שנים שהם מנהלים את ענייניהם שלהם, בלי קשר אלינו. אלא שמסתבר שאי אפשר פשוט לטרוק את הדלת על חלקת אדמה קטנה וצפופה בה שלטת 40 שנה. במיוחד לא כאשר אתה זה שמוסיף לקבוע כמה משאיות, חשמל ומים יקבלו בני האדם במכלאה אשר ביקשת למחוק מתודעתך. עזה, על שני מיליון תושביה, לא תימחק: לא מהתודעה ולא מעל פני האדמה.

המציאות חזקה יותר מכל תעמולה. סופה להצליח ולהבקיע את סף התודעה. הנה, אפילו אסירי מכלאת עזה הצליחו להזכיר לנו את קיומם – ועוד בליל הסדר. מאז שהפצצנו אותם משך 50 יום בקיץ של 2014 שכחנו מקיומם, ולמרות 547 הילדים שהרגנו אז ראו איזה פלא: הם עדיין שם. צעדת השיבה הגדולה לא העבירה עזתי אחד את הגדר, אבל השיבה את עזה לתודעה.

כיצד מדמיינים הישראלים לעצמם את העתיד? הים לא יבלע את עזה, גם לא מצרים. דונלד טראמפ לא יושיע כאן, גם לא נשיא רואנדה, פול קגאמה. איך בונים מציאות בה לתושבי עזה יש אופק? איך מבטיחים חשמל ומים נקיים ותעסוקה לשני מיליון השכנים שלנו? מבין כ-13 מיליון בני האדם החיים בין הירדן והים, כמעט אחד מכל שישה חי בעזה. מהי המסגרת שתבטיח לציבור הגדול הזה זכויות פוליטיות, חירות ועתיד?

האיש בחליפה שמתראיין על רקע הגדר אינו עסוק בכל זה. הוא עסוק בתעמולה, ולעזאזל המציאות. ברקע הרוגים ופצועים, אבל בחליפה לא דבק רבב, לא כתם אבק ולא אף טיפה של דם. והנה, אותה חליפה מוכנה גם ליום שישי הבא. ולזה שלאחריו.

חגי אלעד, מנכ"ל ארגון בצלם.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf