עיתונאים לא חייבים להיות גיבורים, אבל אסור להם לשתוק

העיתונאים ב"וואלה" שחשפו איך שירתו את נתניהו תוארו כגיבורים או כעבריינים. אבל מה שחשוב הוא שאנחנו, העיתונאים, נזכור שהמוצר שאנחנו מייצרים מעצב את המציאות. יש לנו אחריות עליו. למדתי את זה על בשרי

מאת:
השאירו תגובה
א א א

לקח לי יומיים להעז לצפות בתחקיר של ברוך קרא על וואלה בערוץ 10. כשצפיתי בו בסופו של דבר, הבנתי מה הרתיע אותי. מצד אחד, הערצתי את האומץ של העיתונאים שרואיינו שם, כולל הכי בכירים שבהם, לדבר בגילוי לב על הבגידה שלהם במקצוע. מצד שני, הרגשתי אי-נחת גדולה לראות שאת האומץ לדבר ולחשוף הם גילו בדיעבד, לאחר מעשה, אחרי שניתן האות מלמעלה שמותר לדבר, בעוד שבזמן אמיתי הם שתקו ולא התקוממו. מצד שלישי, זה עורר אצלי שאלות שנדמה לי שכל עיתונאי נתקל בהן. אני נתקלתי בהן כמו מכונית שנתקלת בקיר במהירות של 120 קמ"ש.

האינתיפאדה השנייה תפסה אותי בתפקידים בכירים ב"ידיעות אחרונות". כשהיא פרצה, הייתי אחד משני רכזי הכתבים בעיתון. אחר כך עברתי להיות אחד מראשי הדסק. באותה תקופה גם התחלתי לכתוב באופן סדיר למדי במוסף "7 ימים", בדרך כלל על נושאים שקשורים בדרך כזו או אחרת לכיבוש.

הרגשתי אז ש"ידיעות אחרונות" הוא הבית שלי. אני רוצה לחשוב שבתקופה שבה התקדמתי בתפקידים בשנות ה-90, "ידיעות אחרונות" היה עיתון שונה ממה שהיה בתחילת האינתיפאדה ושונה ממה שנחשף לעיני כל בשיחות המוקלטות בין נוני מוזס לנתניהו, בתיק 2000. ממה שקראתי, ומהקשרים שעדיין נותרו לי בעיתון, זה כנראה נכון. אבל אני בהחלט לא מוציא מכלל אפשרות שהביטחון הכלכלי שהעניק לי העיתון, העובדה שהעריכו אותי והתקדמתי, ומעל לכל – התחושה של להיות חלק ממוסד כל כך רב עוצמה כמו "ידיעות אחרונות" בזמנו, עיוורו את עיני ולא שמתי לב לכל מיני תופעות שהייתי צריך לשים לב אליהן.

אסור שעיתונאים יסכימו שיתייחסו אליהם כחסרי דעה, כלוח חלק. בניין וואלה בתל אביב (צילום: sukoya, ויקיפדיה)

אסור שעיתונאים יסכימו שיתייחסו אליהם כחסרי דעה, כלוח חלק. בניין וואלה בתל אביב (צילום: sukoya, ויקיפדיה)

האינתיפאדה השנייה העיבה על האידיליה הזו. מצאתי את עצמי מתכתש כמעט על כל סיפור, על כל כותרת. לא משום שרציתי לאתגר את המערכת, אלא משום שחשבתי שלא ייתכן שהקוראים של "ידיעות אחרונות" יקבלו רק צד אחד של הסיפור, הסיפור שהממשלה וצה"ל ניסו למכור לנו. אני זוכר את עצמי נוסע לבקר, על דעת עצמי, בנצרת ימים ספורים לאחר אירועי אוקטובר, ושומע מפי עיתונאים מקומיים סיפור שונה לחלוטין ממה שניתן לתקשורת. אני זוכר את עצמי מביא מרצועת עזה סיפור על שלושה נערים פלסטינים שנדרסו – במכוון או בשוגג, לא ברור עד היום – על ידי טנקים ישראלים שהחיילים בהם חשבו שהם מחבלים. בכליהם לא התגלה דבר, ומשיחות עם בני משפחותיהם בעזה עלה שהם הלכו לצוד ציפורים, סחורה מבוקשת למדי בשווקים בעזה. במוסף, על פי הצעתי, נתנו לסיפור את הכותרת "הם הלכו בשדות". ננזפתי.

הקרב הגדול היה על עמודי החדשות. באחד המקרים, צה"ל ירה כמה פגזים למרכז רמאללה, כנראה במטרה לפגוע במבוקשים. הפגזים פגעו במכונית שבה נסעה אשה עם שניים מילדיה. הם נהרגו, יחד עם עוד שני עוברי אורח ברחוב. באותו יום, חיילים ירו על אמבולנס של "הסהר האדום" בג'נין והרגו את המנהל המקומי. בשני המקרים צה"ל הודה שמדובר בטעות והביע צער. הוריתי להקדיש עמוד שלם לאירועים האלה, ומשום שגם צה"ל הודה שההרוגים הפלסטינים היו חפים מפשע, ביקשתי לפרסם מסגרת בתחתית העמוד עם שמותיהם, גילם ומקום מגוריה. למחרת, כך נאמר לי, המערכת הוצפה בטלפונים נזעמים. ננזפתי.

אלה לא היו ימים קלים. כמעט כל שבוע היו פיגועי התאבדות בישראל, לפעמים יום אחר יום, לפעמים אפילו שניים ביום. "ידיעות אחרונות" מיומן מאוד בהצגת הזוועות האלה. אני לא זוכר בדיוק, אבל אני די בטוח שגם העיתונים שערכתי היו מרוחים בכותרות שחורות ואדומות, עם מלה אחת או שתיים. "האימה", "פני הרשע", "בלי רחמים", וכותרות מסוג זה שיש מי שיגדיר אותן ככותרות הסתה. זה היה חלק מהיותי עורך בכיר בידיעות. אבל עשיתי מאמץ להביא גם זוויות אחרות, להשמיע גם את קולם של הפלסטינים. בישיבת הערב, עורך העיתון משה ורדי נהג לשאול אותי "מה יש היום על הערבניק'ס שלך". עד כדי כך שאני זוכר שבטור התקשורת שלו ב"העיר", אביב לביא תמה על כך ש"ידיעות אחרונות" יותר מאוזן מ"הארץ" בכיסוי האינתיפאדה.

התברר שהסיפור המרכזי שהביא לפיטוריי היה פוליטי. כלומר, לא הדעות הפוליטיות שלי כשלעצמן, אלא העובדה שהבאתי אותן לידי ביטוי בעבודה. הייתי אמור להיות נקי מדעות

בסופו של דבר, כאמור, התנגשתי בקיר. זה קרה בגלל נושא שאינו קשור לאינתיפאדה. הייתי ראש דסק ביום שבו הגיעה ידיעה על דו"ח חמור של מבקר המדינה על כך שאריק שרון, אז ראש הממשלה, "לא אמר אמת" בעדותו בנוגע לרווח שהיה יכול להרוויח מהחלטה של מינהל מקרקעי ישראל לגבי אדמות חקלאיות. בישיבת הערב סוכם שנטפל בנושא בהרחבה, אולם ורדי הוסיף בקשה: להיות רך עם שרון. לא היה לי מושג למה. גם לא שאלתי. בדיעבד נודע לי על מיני עניינים שקבוצת ידיעות אחרונות היתה זקוקה להם מהממשלה באותם ימים. אינני יודע אם היה  קשר בין הבקשה של ורדי לעניינים האלה.

לכל מלה, לכל תמונה שלנו, העיתונאים, יש משמעות. עיתונאים במזרח ירושלים (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

לכל מלה, לכל תמונה שלנו, העיתונאים, יש משמעות. עיתונאים ליד מחסום קלנדיה (צילום: אורן זיו / אקטיבסטילס)

בכל מקרה, בידיעה המרכזית שפורסמה על חקירת מבקר המדינה, הכותרת היתה נייטרלית, דיווחית. לצד הידיעה, פורסם טור פרשנות שכתב מוטי גילת. גילת הציע לטור שלו את הכותרת "שרון לא אמר אמת". אישרתי את הכותרת. לא חשבתי שאני גיבור גדול שממרה את פיו של העורך הראשי. פשוט חשבתי שזו הכותרת המתאימה ביותר לטור. אולי אפילו לא זכרתי את הבקשה של ורדי, וגם אם הייתי זוכר, אני באמת לא יודע מה זה "להיות רך" עם ראש ממשלה או כל בעל שררה אחר.

למחרת פוטרתי. אחרי כמעט עשר שנים בידיעות, מצאתי את עצמי בגיל ארבעים וחמש, עם שני ילדים די קטנים, בלי עבודה. מאוחר יותר, בגישור שבית המשפט כפה על "ידיעות אחרונות", התברר שהסיפור המרכזי שהביא לפיטוריי היה פוליטי. כלומר, לא הדעות הפוליטיות שלי כשלעצמן, אלא העובדה שהבאתי אותן לידי ביטוי בעבודה. גם בענייני פלסטינים, גם בעניינים אחרים (לא הסתרתי, לדוגמה, את התמיכה שלי בשביתת עובדי הדפוס נגד שינויים ניהוליים שרצתה ההנהלה). הייתי אמור להיות נקי מדעות. אולי בגלל שכלי תקשורת אחרים ידעו שאני לא "נקי מדעות", איש גם לא הזדרז להציע לי עבודה. במשך חצי שנה הייתי מובטל.

זה מחזיר אותי לסיפור של וואלה. מה שהבעלים של וואלה – לפי התחקיר וכנראה גם לפי חקירת המשטרה והמלצת הפרקליטות –  ביקשו מהעיתונאים ומהעורכים הוא להיות "נקיים מדעות", לוותר על העצמאות העיתונאית שלהם ו"להיות רכים" עם מי שבעלי האתר רצו, נתניהו ואשתו שרה במקרה הזה.

רוגל אלפר כתב ב"הארץ" שהעיתונאים בוואלה לא היו הקורבנות אלא הפושעים. ברוך קרא אמר שהם גיבורים משום שחשפו באומץ כזה איך שיתפו פעולה עם המסע לייפוי תדמיתם של ראש הממשלה ורעייתו. העדויות שלהם, שלא לייחוס אמנם, עמדו במרכז הכתבה של גידי וייץ ב"הארץ", שהיה הראשון לחשוף איך וואלה התחיל לעבוד אצל נתניהו. מי שדיבר אז עם וייץ הסתכן אולי בפיטורים.

אני לא בא לשפוט את העיתונאים בוואלה. כולנו בתקשורת הישראלית, אפילו ב"שיחה מקומית", משתפים פעולה בדרך זו או אחרת עם "המשטר", כי הרי גם כשאנחנו מבקרים אותו, "המשטר" משתמש בנו כדי להראות כמה הוא דמוקרטי. אבל אני כן חושב שהמבחן האמיתי של עיתונאיות ועיתונאים הוא להרים קול, למחות, להקשות, להיות בעלי דעות היכן שמבקשים מאיתנו להיות נטולי דעות, רוצים שנהיה לוח חלק. ולעשות את זה בזמן אמיתי. כל אחד ואחת בוחר את הדרך שלו, אבל שתיקה היא לא אופציה.

כי בכל רגע אנחנו, העיתונאים, צריכים לזכור שהמוצר שאנחנו מוציאים מתחת לידינו – בין אם הוא עיתון, אתר חדשות או מהדורת חדשות או רדיו – הוא אחד החומרים המרכזיים בבניית תודעה אישית וציבורית, הוא מכשיר מרכזי בעיצוב המציאות. ולכן כל מלה וכל תמונה שאנחנו מפרסמים היא לא עוד מלה ועוד תמונה. יש להן משמעות. משמעות לא רק לגבי הקידום שלנו או ההישרדות שלנו, אלא גם לגבי החברה שאנחנו חיים בה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אלימות משטרתית נגד מפגינים חרדים. הפגנת הפלג הירושלמי בבני ברק. 10 בדצמבר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צפו: שוטר תופס באלימות במפשעה של מפגין חרדי

בתיעוד מהפגנת "הפלג הירושלמי" נגד מעצר עריק, נראה שוטר תופס בכוונה במפשעה של מפגין שהוא מנסה לעצור. בסרטון נוסף נראית חבורת שוטרים רכובים על אופנועים נוסעת לעבר המפגינים במהירות כדי לפזר אותם מהכביש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf