כשהמוות נראה כמו המוצא היחיד: עליה חדה במספר ההתאבדויות בעזה

מאת |

לפני שהצית את עצמו כתב יונס "אני התחלתי את החיים, ואני אהיה מי שמסיים אותם". נידאל שהרגיש שכל הדלתות ננעלו בפניו תלה עצמו. ראזק לא ידע איך יפרנס את משפחתו לפני שטיפס על מגדל ואיים לקפוץ. תחת מצור ישראלי-מצרי וללא עבודה: מתחילת השנה ניסו או הצליחו להתאבד בעזה כ-80 בני אדם מידי חודש

כותבת אורחת: אינאס פארס גאנם, עזה

מה קורה כאשר אדם נאלץ להיאבק שנים על גבי שנים בלי שהוא מצליח להרוויח מספיק כסף כדי להצליח לתמו במשפחתו, ואין לו – מילולית – שום דרך החוצה? כעת דמיינו שאותם רגשות של ייאוש וחוסר תקווה מהדהדים אצל מאות אלפי אנשים שנדחסו לתוך מרחב קטנטן אחד?

ניסיתי לשלוט בעצמי, ניסיתי לגרום לעצמי לחשוב בהיגיון, אבל משהו אמר לי להמשיך. חשבתי שאם אשים קץ לחיי תגיע הקלה: אף אחד לא יבקש ממני יותר כסף, לא יהיו בעיות, לא לחץ.
(ראזק אבו-סטא)

אבו סטא בראש המגדל. (צילום באדיבות אתר We Are Not Numbers)

אבו סטא נראה כנקודה זעירה בראש המגדל אליו טיפס במטרה לסיים את חייו. (צילום באדיבות אתר We Are Not Numbers)

ישנו טאבו מוחלט בעזה, שם שולטת הדת האסלאמית, בנושא התאבדויות. אולם ב-9 בפברואר הצטרף ראזק אבו-סטא, אב לשבעה ילדים בן 38, למגמה ההולכת ומסתמנת ברצועה הנתונה תחת מצור. הוא ניסה להתאבד.

אבו סטא הוא אחד מכ-80 פלסטינים מעזה שניסו או הצליחו לקחת את חייהם בידיהם בכל אחד מהחודשים ינואר ופברואר 2016. מדובר בעליה חדה ומדאיגה של 160 אחוזים לעומת שנים קודמות. סיפורו של אבו-סטא הוא אישי במובנים רבים, אך נפוץ בצורה אחת משמעותית: הוא לא יכול היה להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס את משפחתו.

ראיתי מגדל באופק

עד שנת 2006 עבד אבו-סטא כמאבטח בצוות ששמר על הנשיא דאז שהיה מזוהה עם פתח. אז השתלט החמאס על עזה. בעקבות המחלוקת בין שתי התנועות הפוליטיות קיבל אבו-סטא משכורת מהרשות הפלסטינית שנשלטת על ידי פתח רק כדי לשבת בבית, יחד עם מאוד עובדי פתח אחרים. הוא המשיך לקבל משכורת קבועה עד שהוא עשה "טעות גדולה". "נסעתי מחוץ למדינה למשך חודש אחד. הייתי חייב לקחת לעצמי קצת הפסקה. ידעתי שאני צריך לבקש אישור, ושזה נגד החוק, אבל באותה תקופה זה היה מנהג נפוץ", הוא מספר לי. אבו-סטא נאלץ לשלם על העבירה שביצע מאז אותו טיול גורלי בינואר 2011.

"המשכורת שלי נלקחה ממני, ויחד איתה גם החיים שלי. מאז החובות רק הולכים ותופחים, ואני נאלץ לבקש הלוואות מכל מי שאני מכיר. למשפחה שלי יש צרכים רבים. יש לי שבעה ילדים בנוסף על אימי ואחותי, וכולם תלויים בי. לאן אני יכול לפנות? אין כאן תקווה או הזדמנויות אחרות. בזמן השירות הבטחוני שלי לא קיבלתי שום הכשרה שיכולה לעזור לי בחיים, וככה או ככה – אין כאן עבודה בשביל אף אחד", הוא ממשיך.

יום שלישי, ה-7 בפברואר היה אמור להיות יום חג עבור אבו-סטא. אשתו ילדה את ילדם השביעי. אבל בגלל שאיו לו משכורת, וגם אין ביטוח רפואי, הוא לא יכל לשלם לבית החולים. "הלכתי למשרדי הרשות לביטוח ופנסיה כדי לבקש עזרה בחיסונים לתינוק שלי, אבל הם אמרו שעל פי הרישומים שלהם אני עדיין מקבל משכורת. שאלתי אותם מה אני צריך לעשות כדי להוכיח שאין לי משכורת. הם אמרו לי ללכת למחלקה אחרת, שהיתה אחראית על העסקתי, ולהביא מכתב. אבל המחלקה הזאת נמצאת ברמאללה, ואני בעזה. איך אני אמור להגיע לשם?".

הוא ניסה למצוא דרכים אחרות, ופנה למקום נוסף. שם נאמר לו שימתין עוד קצת, מאחר ושיחות הפיוס בין פתח לחמאס עלולות היו רק לסבך יותר את המצב. "שאלתי כמה זמן אני אמור לחכות ואמרו לי 'כבר חיכית חמש שנים, אתה יכול לחכות עוד חמישה חודשים'. אז ויתרתי ועזבתי את המקום".

> מתי בפעם האחרונה שאלתם אנשים מעזה מה דעתם על עזה?

ראזק אבו-סטא (מימין) בראיון עם אנשי "אנחנו לא מספרים" (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers

ראזק אבו-סטא (מימין) בראיון עם אנשי "אנחנו לא מספרים" (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

כשהיה בדרכו הביתה קיבל אבו-סטא שיחת טלפון מאדם שביקש לקבל חזרה את הכסף שהוא הלווה לו. "אני לא יכול", ענה לו אבו-סטא, "חכה רק עד שאני אקבל חזרה את המשכורת שלי או עד שאצליח לקבל הלוואה ממישהו אחר", הוא ביקש מהאדם בצד השני. הם התווכחו ואבו-סטא נכנס ללחץ גדול וכבר לא הצליח לחשוב בהיגיון. הוא רק רצה שכל זה ייגמר. הוא המשיך לצעוד ומרחוק באופק הוא ראה מגדל. הוא אמר לעצמו "מה היה קורה אם הייתי מטפס עליו ופשוט קופץ?". וזה מה שהוא החליט לעשות.

אנשים שראו את אבו-סטא מטפס על המגדל הזעיקו את המשטרה. רבים מחברי הפתח, כולל חבר בכיר במפלגה, שוחחו עם אבו-סטא דרך הטלפון הנייד שלו והבטיחו לפתור את הבעיה. אבל מאחר ואבו-סטא כבר היה שבע מהבטחות שניתנו לו כל השנים האלה, הוא לא האמין להם עד שהמחלקה שלו ברמאללה יצרה איתו קשר וגיבתה את ההבטחות. גם איסמעיל הניה, ראש הממשלה מטעם חמאס בעזה, והנשיא וחבר פתח מחמוד עבאס התערבו בסוגיה. כשאנשי הממשל הביאו למקום את אימו של אבו-סטא הוא פרץ בבכי ואז ירד למטה.

"ביקשתי רק את מה שמגיע לי, לעמוד על זכותי. אני לא מבקש צדקה או תרומה, הוא מספר עכשיו. "אבל למה בכלל הייתי צריך להגיע למצב שבו אני צריך לסכן את חיי כדי להצליח לפתור את הבעיה? מה היה קורה אם הייתי מועד בזמן שטיפסתי על המגדל או בזמן שירדתי? או מה אם לא היו מסכימים לעזור לי והייתי קופץ ומת? מי היו סובלים בעיקר מהמצב הזה? רק הילדים והמשפחה שלי". הערה: כחודש לאחר המקרה, נכון ל-7 במרץ, אבו-סטא עדיין לא התחיל לקבל את שכרו למרות ההבטחות שקיבל.

ניסיון ההתאבדות של אבו-סטא כפי שנקלט במצלמות הטלוויזיה:

אזור הדיכאון

עם כ-1.85 מליון איש הפרוסים על שטח של 362 קמ"ר, עזה מדורגת בתור אחת משש המובלעות הצפופות בעולם. עזה נמצאת מזה כעשור תחת מצור ישראלי שהחמיר בזמן האחרון בעקבות סגירה כמעט רציפה של המעבר בין הרצועה למצרים.

ישראל שולטת במרחב האווירי והימי, ובשישה מתוך שבעה המעברים היבשתיים של עזה. היא שומרת גם את הזכות לצבא שלה להיכנס לתוך הרצועה כרצונה, ושומרת גם על אזור חיץ לאורך גדר הגבול אליו היא אוסרת על תושבי הרצועה להיכנס. באזור החיץ ממוקמות רבות מהאדמות החקלאיות הפוריות יותר ברצועה. עזה תלויה בישראל בכל הנוגע לאספקת מים לשתיה, חשמל, תקשורת ושירותים אחרים. 80 אחוז ממשקי הבית בעזה חיים כיום מתחת לקו העוני. 43 אחוזים מהמבוגרים נמצאים מחוץ למעגל העבודה.

הפסיכיאטרית ד"ר אל קרע (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

הפסיכיאטרית ד"ר אל קרע (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

על פי הארגון האירופי-ים תיכוני לניטור זכויות אדם בין השנים 2013 ל-2015 עמד מספר ההתאבדויות והניסיונות האובדניים ברצועת עזה על ממוצע של 25-30 בחודש. לעומת זאת כאמור, במהלך כל אחד מהחודשים ינואר ופברואר האחרונים 80 בני אדם ניסו או הצליחו לקחת את חייהם בידיהם. מדובר בגידול של 160 אחוזים.

"המצב מעולם לא היה גרוע יותר", אומרת ד"ר זאהיה אל קרע, פסיכיאטרית מהתוכנית הקהילתית לבריאות הנפש בעזה. "בעבר העזתים תמיד הצליחו למצוא את הדרך החוצה כשהמצב הפך לרע מאוד. הם עבדו בישראל, או בחו"ל – בסעודיה או כווית. ואפילו אם האפשרויות האלו לא היו זמינות הם יכלו לברוח דרך המנהרות למצרים. אבל עכשיו כשישראל ומצרים הרסו את מרבית המנהרות אין דרך החוצה. אנחנו לכודים בעזה. נראה שכל העולם נגדנו. וכל הדלתות נעולות".

למרות שהתאבדות אסורה על פי האסלאם, אל קרע מציינת כי כאשר אדם מאבד את כל מה שיש לו, ונכנס ל"אזור הדיכאון" האמונות שלו או שלה כמו גם שאר המעצורים מתפוגגים להם "הם מבקשים ישועה בכל דרך אפשרית". אל קרע מסבירה גם שמשפחות בעזה מגדלות את ילדיהן תוך ציפיה שכאשר הם יגדלו הם יסייעו בפרנסת המשפחה, לפעמים גם תוך הפעלת לחצים כבדים שיוצרים מתח. "שולחים את הילדים לחפש עבודה, 'לעשות משהו עם החיים שלהם' במקום להישאר בבית חסרי מעש. אבל המשפחות צריכות להבין שזו לא אשמת הילדים".

אל קרע מוסיפה גם כי בעוד מרבית המשאבים מתועלים לעבר סיוע לנשים ולילדים, נראה שאף אחד לא מפנה תשומת לב לקבוצת המבוגרים הצעירים (young adults) ולגברים. למעשה, רבים מאותם מבוגרים-צעירים מוצאים את עצמם ב"אזור הדיכאון". למרביתם – כמו למשל יונס אלבוריים בן ה-32 ונידאל ערפאת בן ה-36, שניהם מחאן יונס (בדיוק כמו אל סטא) – אין אפילו סיכוי לסוף הטוב יחסית לו זכה אבו-סטא.

> לסחוב את הכלא הגדול בעולם לתוך ישראל: מסע של אישה מעזה

אביו של יונס אלבוריים ודודו (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

אביו של יונס אלבוריים ודודו (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

קירות של ייאוש

"אני התחלתי את החיים האלה, ואני אהיה מי שמסיים אותם". אלו היו המילים האחרונות שכתב יונס אלבוריים בעמוד הפייסבוק שלו, לפני שהצית את עצמו ביום למחרת.

עשר שנים קודם לכן, כשהוא עבד כפועל בניין, נפל אלבוריים מהגג ושבר את גבו. מאז הוא קיים מאבק ארוך שנים כדי למצוא עבודה שהוא יכול לעשות גם במצבו הפיזי, כדי להרשות לעצמו לעבור את סדרת הניתוחים לה הוא נדרש כדי שיוכל לחזור לתפקוד. "האחים שלו התחתנו, אבל הוא לא. הוא אמר שהוא לא יכול לעבוד ולא יכול אפילו לאפשר לעצמו את עצמו", מספרת לי אימו וקולה נשבר.

בימים האחרונים לחייו מצבו של אלבוריים החמיר, כאשר המתכת בגבו הפכה מודלקת, ועלה הצורך בניתוח נוסף. אמרו מספרת שהוא פנה לכל הארגונים והאגודות האפשריות, אולם אלו סרבו לסייע.

ביום שישי, 11 בפברואר הוא אמר לאחותו "אני אלך ואני אשרוף את עצמי". היא לא האמינה לו. הוא השאיר את תעודת הזהות שלו בידיה ויצא לעבר חנות פירות וירקות שם נראה כשהוא מעשן סיגריה. משם הוא הלך לתחנת דלק סמוכה וקנה שני ליטרים של דלק. הוא שפך את הנוזל על בגדיו והצית את עצמו כשהוא קורא "אללה אכבר". הוא נכווה ב-52 אחוזים משטח גופו ונפטר מפצעיו שמונה ימים מאוחר יותר.

"אני בת 60", אומרת לי אימו, "מעולם לא שמעתי על אף אחד שהרג או ששרף את עצמו. כל בני המשפחה שלי עובדים, וכולם נשואים ויש שלהם ילדים. מעולם לא ראיתי בחור שהורג את עצמו. עכשיו בעזה אין אוכל טוב ואין חיים טובים, ואנשים צעירים לא יכולים לממן לימודים".

> הבריחה מעזה: דרכם המסוכנת של המהגרים לאירופה

נידאל ערפאת (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

נידאל ערפאת (צילום: כארים אבו סמרה, באדיבות אתר We Are Not Numbers)

"כולם יודעים בדיוק מה קורה"

נידאל ערפאת בן ה-36 לא היה נשוי. הוא עבד בחנות מכולת, ופעמים רבות העביר בחנות את לילותיו. ב-10 בפברואר, לאחר שהעובדים האחרים לא הצליחו למצוא אותו הם צלצלו אליו לטלפון הנייד. אולם המכשיר היה כבוי. אז הם פנו לחפשו בחדר שידעו כי לעיתים קרובות היה ערפאת מוצא בו מפלט ושקט, אולם הדלת היתה נעולה מבפנים. הם דפקו אך לא היתה תגובה. הם שברו את הדלת ומצאו את ערפאת כשהוא תלוי מהתקרה.

ביקרתי בביתו של ערפאת עם עמיתתי מהפרויקט "אנחנו לא מספרים". כשסיפרנו לאביו ולאחיו של ערפאת שהפרויקט שלנו ממומן על ידי ארגון זכויות אדם הגיב האח במרירות "זכויות אדם? באמת? אתן מאמינות שהן עדיין קיימות? חושבות שיש תפקיד כלשהו לזכויות אדם בעולם שלנו?"

"נידאל לא היה נשוי, ולא היו לו ילדים", מספר אביו, "מה יכולנו לעשות? הוא העביר את ימיו בניסיון למצוא הכנסה טובה יותר. הוא הלך לעמותות וארגונים כדי לנסות למצוא עבודה, אבל הם מעולם לא התקשרו אליו חזרה. כל הדלתות ננעלו והוא לא ראה מוצא". חצי מביתו של ערפאת נהרס במהלך המלחמה ב-2014, ובכלל זה החדר של נידאל וכל חפציו. האב מספר שגם אחיו של נידאל, מוחמד, בודד וחייו ריקים "כמו כל הילדים שלי", הוא אומר. "אנחנו לא יכולים לעזור להם. נידאל היה מדוכא ולא היה שום דבר שהפך את חייו לכאלה ששווה לחיות אותם. אבל מעולם לא העליתי בדעתי שהוא יעשה לעצמו דבר כזה".

כשאני שואלת את אביו של נידאל מה המסר שהוא היא רוצה להעביר לאנשים בעולם הוא עונה: "אני לא רוצה להעביר שום מסר. כולם יודעים בדיוק מה קורה".

אינאס פארס גאנם בת 28, היא תושבת עזה ומתרגמת עצמאית מאנגלית לערבית. היא גמרה תואר ראשון באנגלית באוניברסיטת אל-אזהר והשלימה לימודי תעודה באוניברסיטה האסלאמית בעזה. היא חברה בפרויקט "אנחנו לא מִספָּרים" אשר נותן לכותבות וכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם. הפוסט פורסם במקור באנגלית ותורגם לעברית על ידי יעל מרום.

> מה באמת עשה ההאקר מעזה שנעצר על ידי ישראל?

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

זהו הערוץ הכללי של "שיחה מקומית", מקומם של מאמרי האורחות והאורחים שלנו, של יוזמות קבוצתיות באתר, לייב בלוגינג בארועים מיוחדים, הודעות מערכת ועוד.

נשמח לקבל הצעות לכתבות ומאמרים, תמונות וסרטונים. אפשר לקרוא את מדיניות הפרסום שלנו בעמוד האודות, ולשלוח לנו מיילים לכאן: info@mekomit.co.il

כתבות ומאמרים המתפרסמים בערוץ מייצגים את כותביהם בלבד, ולא את דעות חברות וחברי "שיחה מקומית" או את דעות העורכים.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf