על מזרחיות, אשכנזיות וישראליות שתמיד מוטלת בספק

בתור "הסברה דיילנא", הראשון שנולד בארץ, הייתי גאוות המשפחה. אבל הישראליות שלי תמיד היתה בערבון מוגבל, והמזרחיות שהושמה עלי כסד היא בית סוהר של דעות קדומות. האם יש דרך לישראל שכולם בה אזרחים סוג א'?

א א א

כותב אורח: מאיר עמור

הרבה דיו אלקטרונית נשפכת בימים אלה על שאלות יסוד ישראליות. החל מביקורת על ועדת ביטון ועד לנופת הצופים האינדיודואליסטית של דניאל בן סימון או המאבק המעמדי הסומא של דניאל גוטווין. מוצעים הסברים ודרכים להתמודדות עם טענת הידרדרות החברתית לפאשיזם. אולי יהיה פאשיזם בישראל, אבל בטוח יש מאבק חברתי על מיקום ומקום, מאבק תרבותי על פרשנות והיסטוריה ומאבק פוליטי על כוח ושלטון. אציע כאן פרשנות פוליטית-חברתית לשלושה מושגים המבטאים שלוש דרכים מרכזיות ששונאים לדון בהם: אשכנזיות, מזרחיות וישראליות.

צילו של הצבר

נולדתי בישראל, באוגוסט 1955, שלושה חודשים לאחר שהורי היגרו ממרוקו. במשך שנות ילדותי הייתי "הסברה דיילנא" (הצבר שלנו) היחיד במשפחה. זו היתה גאווה משפחתית שהלכה איתי את כל ילדותי ונעוריי. עם גאווה זו רקדתי ריקודי עם; עמה הלכתי לקורס מדריכים ב"צופים". שלוב זרוע צעדתי איתה בימי העצמאות; ובשנות ה-70 ביחד עמה שרתי בצעדות ירושלים. אם כך, הצל הראשון שהיטלתי על אדמה וחברה זו היה של "הסברה דיילנא" גאוות המשפחה המרוקאית שלי.

כאשר החלו להיוולד "סברה" נוספים במשפחתי, הגעתי לבחרות והתחלתי להבין שישראליותי מוטלת בספק. ספק שהיה פועל יוצא של מעמד הוריי ומיקומם בהיררכיית הכבוד והכוח בישראליות הקיימת. הוריי שנולדו במרוקו, ועל כן נקראו "מרוקאים", החלו להחליף גוון. ממרוקאים הם החלו להיקרא "עדות מזרח"; ואחר כך הוחלף שמם ב"מזרחים". הם מעולם לא קראו לעצמם בשום שם אחר חוץ מאשר: יהודים.

עם השחרור מהצבא, טיול ארוך בחו"ל והתחלת הלימודים באוניברסיטה גיליתי, במאמץ ריגשי ואינטלקטואלי לא מבוטל, את מזרחיותי. לא הייתי מרוקאי מעולם; לא היכרתי שום דבר ממרוקו. אפילו ערבית מרוקאית גימגמתי בכבדות. הייתי מישהו שנולד בישראל. אין ספק שהייתי "ישראלי" בערבון מוגבל. מאחוריו תהום ומלפניו קיר. מאחוריי ישנה תהום נשיה זהותית אשר, כך לימדוני, עדיף לא להרהר בה עמוקות. כל שנותר לי לעשות הוא ללכת קדימה. אל ישראליותי. הלכתי בתמימות אל הישראליות וככל שבגרתי הבנתי שלמרות הצהרות המחוייבות שלי, באומר, בפועל ובשירות, ישראליותי מוטלת תמיד בפיקפוק ציבורי.

ישראליות היתה בעבורי קיר חלקלק שלא הצלחתי מעולם לטפס עליו. מזרחיותי, זו שנכפתה עלי הר כגיגית, אם על ידי מבחנים פורמליים ואם על ידי שיחות בלתי פורמליות בהן נאמר לי ש"אני לא נראה מרוקאי" לא היוותה מפלט אלא משא כבד ואבן ריחיים. בישראליות הקיימת לא היה לי מקום; ואת הישראליות של הבנתי וריגשותיי לא היה באפשרותי לממש.

עם הזמן, התבררה מזרחיותי כחליפת משוגעים. כך נקלעתי, בעל כורחי אל מבוי סתום, פסיכולוגי ורגשי. הסתבכתי בקשר כפול וסותר. סבבתי בלולאה החוזרת על עצמה במעגלים סגורים של ישראליות חסרה ומזרחיות כפויה. במילה אחת: דיכוי. אם בחרתי בזהותי המזרחית סיפקתי מחד, הצדקות לדעות קדומות כנגד קבוצה אנושית שלימה שהיוותה שובל ורקע לכל מעשה פרטי שלי. מאידך, נהייתי, דרך פעולותיי האישיות וכמו כל מזרחי, סימן, סמל ואישוש לקיומה של קבוצה מתוייגת שלילית. פעולותי תורגמו כסמל אם ישירות ואם בעקיפין.

> פרויקט דימונה: הצעירים שאוספים את ההיסטוריה של ותיקי העיר

צילום: אריה טננבאום

צילום: אריה טננבאום

מזרחיות על פי הישראליות הקיימת היא בית-סוהר של דעות קדומות; בית כלא שבין חומותיו אין אינדיודואלים אלא קלישאות מהלכות על שתיים. אם התנגדתי למזרחיותי המאולצת ובחרתי בישראליותי החסרה נשארתי ערום וערייה. בבחירה מעין זו הפכתי לחסר בית, לחסר קהילה. בלי קהל תומך ובעיקר עם התכחשות למציאות חברתית של דיכוי אלים בחיי היומיום, שלי ושל אחרים בקרבתי.

במזרחיות מאולצת זו אני מואשם באמצעות קשר (אסוציאציה) ונשפט על פי מעשים של אחרים. האשמות ושיפוט אשר נידבקים לחיי כמסטיק ביום חם בלי אפשרות להיפטר מדביקותו המבחילה. זהו מצב קיומי בלתי אפשרי שלעיתים מוביל למרידה ובדרך כלל לאלם וקונפורמיות מאולצת. "האני" נקטל בדמי ימיו. אם, לעומת זאת, בחרתי במזרחיותי, אני הופך לאויב החברה ולמאיים מקצועי על שלוות נפשה של ישראל היפה. מזרחיות היא סד וישראליות אינה בחירה אפשרית בגלל חלקלקותו של מדרון זהות זה לאנשים כמוני שהוריהם הם "מרוקאים" "עדות המזרח" או "מזרחים".

כמובן שדינמיקה זו נכונה רק בתנאי שהפרט מאפשר הגדרה מלאה של עצמו על ידי כוחות חיצוניים. כפי שיאמרו רבים, יש לאדם יכולת הגדרה עצמית. כבני אדם, יאמרו החכמים, יש לנו סוברניות. זה נכון. אין ספק כי אני יכול להתנגד לזרותי בישראליות ולמזרחיותי הכפויה. הרי בסיכומו של עיניין, תוכנו של "האני" שלי שייך לי בכל מאת אחוזיו. כך אמרו רעיו של איוב לנוכח הניסוי שעשה בו השטן האכזר בהרשאת האל האדיש. אך, ברור לכל מי שאינו שבוי בטענות שווא של אינדיודואליזם ואקזיסטנצליזם רדיקלי, שעמדה זו של "חופש הגדרה עצמית" וסוברניות טוטלית היא שיקרית מבחינה מעשית. זוהי עמדה אשלייתית. אשלייתית לא פחות מכניעה מוחלטת להגדרות חיצוניות. זו גם היתה טענתו של איוב כנגד רעיו. איוב ידע מניסיון ובהכרה מלאה כי אי-הגינות היא עובדה שרירה וקיימת בעולם.

מי מתנגד ללאום ישראלי

הדרך החוצה מסבך קיומי ופוליטי זה, מסתבר, היא הדרך פנימה. פנימה, בדרך של יצירת מציאות חדשה. כאן אנו מגיעים אל בעיה מורכבת במיוחד המחייבת דיון באשכנזיות, מזרחיות וישראליות כיישויות חברתיות ופוליטיות.

כל קורא/ת ישר המכיר את ההוויה הישראלית יכול להגיע למסקנה מיידית וברורה באשר למלאכותיות החברתית של הגדרת האשכנזיות והמזרחיות (אתמול הגדרות אלה לא היו; היום הן שרירות וקיימות). מובן מאליו שאלה הן הבניות (קונסטרוקציות) חברתיות. עובדה זו אינה הופכת מושגים אלה ל"שקר", אלא לעובדות חברתיות. זהו אופיין של עובדות חברתיות.

אשכנזיות ומזרחיות הינם מושגים המנסים לתפוס, להכיל ואולי להסביר מציאות חברתית. כמו כל מושג אחר גם מושגים אלה מעומעמים בקצוות, שוליהם רחבים, מלאי תהיות ומחוררים כשבכה. אפילו המושג "ציפור" אינו מתאר את הציפוריות של כל הציפורים.

השאלה היא האם ישראליות רלוונטית עשויה להיות מפתח אל מחוץ לבית כלא של הדעות הקדומות והמציאות החברתית המהווה את האשכנזיות והמזרחיות? זו שאלת יסוד פוליטית חברתית ומוסרית בישראל. מיותר לציין שרוב הדיונים בלהג הישראלו-יהודי מעולם לא מגיעים לשאלה זו (אחרונים בטור הם דניאל בן סימון ב"הארץ" ב-24 ליולי 2016 ודניאל גוטווין בבלוג שלו עצמו).

ישראליות קיימת זו היא דרך ללא מוצא לרובם של הישראלים העכשווים. ישראליות זו מדירה על בסיס לאומי את רוב הפלסטינים ועל רקע חברתי את רוב רובם של היהודים והיהודיות.

> לסגור את תיק ילדי תימן

חומה, כביש 60 (חגי מטר)

ישראל שומרת על מדיניות של עמימות הגבולות. חומה, כביש 60 (חגי מטר)

להבהרת מציאות אבסורדית זו שבה הישראליות אינה מכילה את רובם של הישראלים צריך להתחיל בהתחלה. ההתחלה היא ניסיון כן להבין את משמעותו של הלאום הישראלי. כאן, יש להודות בעובדת יסוד מרכזית: ישנם כוחות חברתיים הפועלים כנגד הגדרה ברורה של לאום ישראלי זה.

התנגדות זו להגדרה של לאומיות ישראלית נטועה באינטרסים ומרכיבים שונים. למשל ההתנגדות היהודית-ישראלית להגדרת גבולות למדינת ישראל. מדינה פירושה גבולות. לישראל אין גבול. עמימותו של הגבול הינו אחד מהאינטרסים השקטים אך המרכזיים של הזהות הישראלית-יהודית הקיימת. אי הגדרת הגבולות או מציאותו הנוכחת והממשית של "אין גבול" מאפשרת את קיומה של תרבות סְפָר (frontier) ניצחית בישראל. תרבות סְפָר אשר מקדשת, כל פעם מחדש, קבוצה חדשה של לוחמי גבולות חלוציים כאלה ואחרים. למרות הלהג הרב על הקרבה עמוקה של "חלוצים" אלה ליישות הקולקטיבית, עיון היסטורי מדוייק, במבט פחות מצועף ורומנטי עשוי להבהיר כי חלוצים וחלוצות אלה היו קרובים באופן מבהיל לעטיני השומן, הכוח והעושר של החברה הישראלית. מצב הסְפָר משמר כצל קבוע חלוציות שמנה, פרזיטית, צדקנית ובעיקר סכרינית.

התנגדות שניה היא ההתנגדות היהודית למדינת ישראל. למדינת ישראל יש בעיה יהודית. ההגדרה היהודית של מדינת ישראל מחייבת את עמימותה של הגדרת האזרחות הישראלית. אך היא מאפשרת דבר נוסף. היא מאפשרת את היתרון המובנה של יהודים-דתיים-ישראלים על כל יהודים ישראלים אחרים ועל כל מי שאינו יהודי. במסגרת זו, ליהודים-דתיים-לאומיים הוענקו משאבים של עוצמה, כוח ועושר אשר הפכו אותם לסוג יהודים אשר מעולם לא התקיימו בהיסטוריה היהודית ארוכת השנים. יהודים-דתיים-ישראלים אלה הצליחו לשנות גם את משמעותה של היהדות.

התנגדות שלישית קשורה למשטר האדמה שמדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי כפתה על החברה הישראלית. חשיבותה של האדמה כמשאב, אינטרס וכאמצעי ייצור ברורה. בהירות זו היתה אבן פינה במדיניותה של התנועה הציונית על כל דורותיה ולכל אגפיה. במסגרת ציוניות זו הוענקה נגישות דיפרנציאלית לאדמה. בכירי הציונות קיבלו ומקבלים משאבים של אדמה באופן אשר מונע מהלא-מועדפים את הנגישות למשאב חיוני זה. נגישות דיפרנציאלית זו יצרה מבנה מעמדי בו משאבים ציבוריים מונגשים באופן המטיב עם קבוצות מסויימות ופוגע באחרות.

בראש וראשונה נחסמת דרכם של פלסטינים. אך, במסגרת הקבוצה היהודית הנגישות למשאב האדמה מעוכבת עבור רבים ורבות. נגישות דיפרנציאלית זו לאדמה יצרה משטר חברתי שבו מתקיימת, בהוויה הממשית של ישראלים, שונות מעמדית ברורה לעין בחלוקת המשאבים.

אלה הינם רק שלושה מרכיבים מרכזיים שניתן וצריך לדון בהם על מנת להבין את האשכנזיות, המזרחיות והישראליות כדפוסים חברתיים. ישנם כמובן תחומים רבים נוספים שאפשר להביא כחיזוק לדפוסים אלה.

> אין סיבה ללמוד ליבה: לא לחרדים ולא לכלל הילדים

חדר האוכל של קיבוץ גבעת חיים איחוד. (מקור: ויקיפדיה. הועלה ע"י ברוסקין, מעלה היצירה.CC BY-SA 3.0)

מעמד החלוצים. חדר האוכל של קיבוץ גבעת חיים איחוד. (מקור: ויקיפדיה. הועלה ע"י ברוסקין, מעלה היצירה.CC BY-SA 3.0)

הדרך לישראליות רלוונטית

אם כך מרכיב מרכזי שיש לדון בו בדרך אל הישראליות הינם כוחות שימור, שמרנות וריאקציה אל מול כוחות שינוי, תמורה והשתנות בחברה הישראלית הקיימת. ישראליות רלוונטית ומכילה, זו הקובעת גבול, המתנגדת להגדרה יהודית של המדינה והחברה, זו המחייבת דמוקרטיזציה ואזרחיזציה של משאב הקרקע הינה ישראליות המחפשת שינוי ושואפת להשתנות; זהות פוליטית המחייבת שינוי דפוסים הבנויים אל תוך האשכנזיות והמזרחיות כמוסדות חברתיים של הקצאה לא שיויונית ולא הוגנת ונצלנית.

לעומת ישראליות זו, לב ליבה של הריאקציה, של השמרנות ושל השימור משתלבת עם אשכנזיות חברתית. אשכנזיות חברתית זו נעוצה במבנה הייסוד והעומק של ישראל הקיימת. העדר גבולות, העדפת ההגדרה היהודית ונגישות דיפרנציאלית למשאב האדמה מפלחים את האוכלוסיה היהודית לשני מחנות גדולים וברורים למדי: מחנה האשכנזיות ומחנה המזרחיות.

מזרחיות חברתית, בגלל מקומה המסוכסך וזהותה ההפכפכה, הופכת בעל כורחה, לגשר שבין שמרנות לשינוי. מזרחיות כיעד בפני עצמו, כמטרה פוליטית, היא מלאת שגיאות ועמוסת הטיות. מזרחיות שכזו מובילה אל מבוי סתום של דיון תרבותי חסר משמעות ותוכן. דיון קטנוני, קנאי ונוטר איבה שאינו דן בתרבות ואינו נוגע בהיסטוריה. זהו בדיוק הדיון שניתן למצוא ב"ועדת ביטון להעצמת מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך". מזרחיות כיעד פוליטי היא מזרחיות של נקמה. זוהי מזרחיות נרקיסיסטית, אומללה עם מטענים כבדים של טינה לעולם.

הדרך אל ישראליות רלוונטית וחדשה מחייבת את תיקונו של שלטון החוק. שלטון החוק אשר מכיל בתוכו את כל האזרחים של החברה הישראלית כשווים מול שווים. שלטון חוק שאליו כפופים כולם – כולל מחוקקי החוקים ומבצעי המדיניות. זאת אומרת, ישראליות רלוונטית וחדשה מחייבת אזרחות סוג אלף לכל תושביה של החברה הישראלית. אזרחות סוג אלף פירושה חיסולה של פריבילגית האשכנזיות על סוגיה השונים. חיסול הפרבילגיה בתחום הדת, האדמה או הסטטוס. עם הגדרת האזרחות סוג אלף לכל האזרחים והאזרחיות, מושגים ריאקציונים כגון "פריפריה חברתית" או "חלוציות" ו"חלוצים" יקמלו בחומו של האור כשלג דאשתקד. אזרחות מסוג זה עשויה להישמע כאזרחות ליברלית אך היא למעשה אזרחות רדיקלית ביותר. היא אזרחות הנוגעות בשורשי היחסים שבין היחיד/ה והחברה אליה הם שייכים.

לסיכום, ברור לעיל כי הבחנות אלה מציבות את אלה המעוניינים ב"ישראליות רלוונטית" בחזית השינוי ובעמדת הנהגה של החברה הישראלית. על פי ראיה זו יפול דבר. אלה הם מנהיגי העתיד של החברה הישראלית. היכולת לראות במזרחיות גשר או עור נחש המושל לאחר השימוש בו, ההבנה כי ישראליות חייבת להיבט ישר באשכנזיות ולטעון בפניה כי היא נבחנה, נבדקה ונמצאה פגומה בכל מדד אפשרי של הערכה פוליטית דמוקרטית. ההצעה לסדר יום פוליטי המאורגן על בסיס אזרחות וטענה ללאומיות פורמלית ורלוונטית, אלה הם מרכיבים אשר עשויים להכשיר את הלבבות והמחשבה ליישוב סיכסוכים קיימים.

מאיר עמור הוא פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטת קונקורדיה שבמונטריאול, קנדה. חי שם ונושם כאן

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

הנהג מוחמד עבאסי מותקף על ידי נוסעים "נהג לא עולה לאוטובוס מבלי לדאוג לאמצעי להגנה עצמית" (צילום מסך)

נהגי אוטובוס בירושלים: "אתה יוצא לעבודה ולא יודע אם תחזור"

נהגי "אגד תעבורה" באזור ירושלים, רובם ערבים, נתונים לאלימות וגזענות מצד נוסעים. "זה ייגמר ברצח", הם חוששים. העדויות מצטברות וכך גם הנפגעים, אבל תלונות שהוגשו למשטרה נסגרו מחוסר עניין לציבור. משרד התחבורה: לא מכירים את התופעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf