על שני נערים שמתו באמת, ועיתונאי אחד שעבר כמעט-לינץ', אבל לא באמת

מאת |

עבור הציבור הישראלי של ימינו, הרגשות של כתב ישראלי שוקלים יותר ממותם של נערים פלסטינים

זו כבר קלישאה בכתיבה עיתונאית בעברית. "הרגשתי כמו בלינץ' ברמאללה", מתאר באימה כל אדם שהלך מכות עם ערבי מאז אוקטובר 2000. ובמקרה של הכתב אבי יששכרוף, גם מי שנתקל בחבורה של צעירים פלסטינים כועסים חופשי לזרוק את הקלישאה לאוויר, בלי להתבלבל וגם בלי לתקן.

אבל למה בעצם שהצעירים האלה יכעסו? נראה שלאורך כל עדותו הפומבית באתר וואלה! נשמט מזיכרונו של העיתונאי יששכרוף האירוע שאירע באותו המקום יום קודם לכן: רצח בדם קר של שני נערים פלסטינים, מחמד עודה אבו אל-תחריר, ונאדים סיאם נוארה.

נתרכז לרגע באירוע הראשון. יום חמישי שעבר, ה-15 במאי, היה יום הנכבה, היום בו מציינים פלסטינים מסביב לעולם את הטיהור האתני וההרס של למעלה מחמש מאות כפרים פלסטיניים והגירוש של כ-750,000 פלסטינים מבתיהם בשנים 1947-1949. באותו היום התקיימו הפגנות במקומות שונים בגדה המערבית, ביניהן בעיירה הפלסטינית ביתוניא הסמוכה לרמאללה, מול בית הכלא "עופר", בו מוחזקים כאלף אסירים פוליטיים פלסטינים. מארגני ההפגנה ציינו את הסולידריות עם האסירים הפלסטינים השובתים רעב במחאה על השימוש התכוף במעצרים מנהליים כסיבה נוספת להפגנה.

במהלך ההפגנה, נורו למוות שני נערים פלסטינים. מחמד עודה אבו אל-תחריר, בן 17, שנורה בגבו, ונאדים סיאם נוארה, בן 16, שנורה בחזהו. קטע הווידאו שפרסם ארגון "הגנה בינלאומית על ילדים – סניף פלסטין" (DCI-Palestine), שצולם ממצלמת אבטחה בבניין הסמוך, מראה את שני אירועי הירי. בשני המקרים ניתן להבחין בבירור שהנערים לא זרקו אבנים בזמן שנורו, ושעודה התרחק ממקור הירי, עם גבו אל בית הכלא, כשנורה בגבו [אזהרה, תמונות קשות לצפייה]:

סיקור ההרג של הנערים על ידי התקשורת הישראלית לא חרג מהכללים הקבועים לדיווח על מקרים כאלה. כלומר, בלטו בו בעיקר ציטוטים של סוכנויות ידיעות פלסטיניות שדיווחו על האירוע, עם הקדמות מפורשות שמדובר ב*מקורות פלסטיניים*, ותגובות של דובר צה"ל, בלי הקדמות מפורשות שמדובר ב*שקרים הרגילים*. נעדרו מהדיווחים: ראיונות עם המשפחות, עם עדי ראייה, צילומים קורעי לב של אמהות מתייפחות מעל קברים טריים, או כל סממן אחר לטרגדיה של אבדן שני נערים צעירים, אבדן של חיים, עתיד, תקוות, חיוכים. במילים אחרות, התקשורת הישראלית העלימה מעינינו, כמו תמיד, את השכול והאבדן בצד הפלסטיני.

אמו של נדים סיאם אבו-קארה נפרדת מגופתו במהלך הלוויתם שנערכה ברמאללה, הגדה המערבית, ה-16 למאי, 2014. אבו-קארה ואבו-דאהר נהרגו יום קודם מאש שנורתה אליהם על ידי חיילי ישראליים, במהלך הפגנה לציון 66 ליום הנכבה, ליד כלא עופר. (אקטיבסטילס)

אמו של נדים סיאם נווארה נפרדת מבנה במהלך הלווייתו ברמאללה (צילום: אקטיבסטילס)

הלינץ' שלא היה

אל מול המוות האמיתי והמוחשי מאוד של שני הנערים, עומד סיפורו של הכתב אבי יששכרוף. לפי גרסתו, ביום המחרת, יום שישי ה-16 במאי, הוא הגיע לסקר הפגנה שהתקיימה באותו המקום ממש, מול בית הכלא "עופר". לטענתו, בשלב מסויים ניגשו אליו עיתונאים וביקשו ממנו לעזוב, לאחר שהתברר שהוא ישראלי. לאחר מכן התקבץ סביבו המון פלסטיני זועם ועוד רגע היה מבצע בו לינץ', אלמלא ניצל מידיהם על ידי שני שוטרי מוחבראת (שירות חשאי) פלסטיניים.

עדי ראייה שנכחו במקום סתרו את רוב טענותיו המרכזיות: במקום נכחו עוד ארבעה עיתונאים ישראלים, שנשארו וצילמו גם לאחר האירוע ובידיעת המפגינים. לדבריהם הסיבה לעימות הייתה התעקשותם של יששכרוף והצלם שהיה איתו, דניאל בוק, לצלם את פניהם של ה"שבאב" (הצבא משתמש מאוחר יותר בתמונות אלה כדי לחטוף נערים ממיטותיהם ולכלוא אותם לתקופות ממושכות). למרות רמת הרגישות הגבוהה ביום שלאחר רצח שני הנערים, מארגני ההפגנה והמפגינים מנעו פגיעה פיזית ביששכרוף ובבוק, וכפי שסיכמה העיתונאית והצלמת הצרפתיה ג'ולי קוזינה, שהיתה עדה לויכוח, יששכרוף פשוט הגזים.

העיתונאי והכותב הפלסטיני עלי אבו-נימה מעדכן באתר אלקטרוניק אינתיפאדה (אנגלית) כי ביום ראשון (18.5) פרסם יששכרוף שורה של ציוצים בטוויטר לפיהם מחקירה שערכו בוועדות העממיות עולה כי לא הייתה כוונה לפגוע בו באופן אישי אלא שמי שכעסו חשבו שהוא מהשב"כ (מעניין למה), ושהוא לא הותקף בגלל שהוא ישראלי. עם זאת, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, יששכרוף לא מצא לנכון לתקן את העדויות שפרסם בעברית ובאנגלית בהתאם.

מהעדויות של יששכרוף נעדר ולו האזכור הקטן ביותר לקשר בין שני האירועים. ככל הנראה הוא לא מצא לנכון להזכיר שבאותו המקום ממש שבו חווה "כמעט לינץ'", נורו למוות ביום קודם שני נערים פלסטינים. לא כמעט, לא עוד שניה, לא הרגשתי ש. פשוט נורו למוות.

וזהו בעצם הסיפור האמיתי על היחס של החברה הישראלית לחייהם, לזכויותיהם, לדמם ולמותם של אזרחים פלסטינים. עבורנו, הציבור הישראלי, ועבור התקשורת הישראלית שמזינה אותנו בגרסתה לאירועים כמו אלה – רגשות, תחושות, פחדים, גוזמאות וטעויות שלא תוקנו מצד עיתונאי ישראלי בשטחים הן אירוע בעל עניין חדשותי.

שני נערים מתים, שני ארונות קבורה, שתי משפחות שבורות, הנער שסחב את חברו הפצוע לאמבולנס ואז התמוטט בבכי כשחולצתו ספוגה בדם, הכאב והאבדן והכעס והשנאה שפשעים כאלה מלבים, כל אלה כבר לא ראויים לסיקור חדשותי אמיתי, כי הם קרו לפלסטינים, כלומר הם קרו מחוץ לתחומי הצדק והמוסר, הם קרו לעם שלם שדמו מותר, ושבניו ובנותיו הפכו בעינינו לבני מוות.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אשה פמיניסטית, טרנסקסואלית וביסקסואלית, ופעילה בקהילה הטרנסית ובתנועה הפמיניסטית, ובעלת נסיון רב בפעילות בתנועות רבות אחרות.

"ראיתי את זה", כמו במשפט המפורסם של ארונדהטי רוי, כשהייתי בת ארבע עשרה, ומאז עבר עשור שבו לא יכולתי, ואני עדיין לא יכולה, להפסיק לראות את זה.

תמיד אמרו עלי שאני קיצונית ולמרות שנלחמתי רבות בהגדרה הזאת וטענתי להגנתי שאני רדיקלית, היום אני כבר לא פוחדת מהתואר הזה: אני קיצונית בהתעקשות שלי להצביע על עוולות ולעשות כל מה שאפשר כדי לתקן חוסר צדק.

הכתיבה שלי תעסוק לא מעט בתנועות השמאל בישראל ובמנגנונים שמדירים וממדרים מתוך התנועות האלה מזרחים ונשים (ומזרחיות ונשיות), ובביקורת פנימית על התנועות שלקחתי ואני לוקחת בהן חלק באופן כללי, בין השאר כי אני מאמינה שיש כביסות מלוכלכות שחובה לכבס בחוץ.

נמצאת כאן בגלל שורה אחת בסיום מאמר מפורסם של ויקי שירן: "מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב".

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf