עם אלוהים בגינה: שלושה וחצי סיפורים בין ירושלים ורמאללה

מאת |

דפנה לא יכולה לשאת את סבלם של הקטינים המנוצלים מינית בתחנה המרכזית בתל אביב. לין נאחזת בטאבלט עם תמונת בנה המת. וח'אלד רק רוצה לראות את הים. ללכת את פלסטין, חלק אחד עשר

"עבדתי בגינה כאשר לפתע הרמתי את ראשי וראיתי את אלוהים עומד לצדי. דיברתי אתו, ואמרתי לו, אלוהי, אני לא רגועה, אף פעם". כך אמרה לי הגברת שישבה לידי באוטובוס קו 19 מירושלים אל רמאללה.

זה היה יום קצת מוזר. מדי פעם נראה היה כאילו יש עורך שמפקח ומניע את האירועים לפי תסריט שכתב. בבוקר פגשתי את דפנה, אשה בשנות השלושים לחייה מתל אביב, ושתינו קפה ברחוב מואמן אללה בירושלים. היא סיפרה לי על מצוקותיהם של הפליטים, חסרי הבית, הפועלים והילדים הפלסטינים החיים בדרום תל אביב.

הם מגיעים לתל אביב מהגדה המערבית לחפש עבודה, אבל נופלים טרף לניצול מכל הסוגים, ובמיוחד ניצול מיני וסמים. היא סיפרה לי על ילדים רבים בני 14 ו-15 שגרים בבתים נטושים או אתרי בנייה, שחיים חיים לא אנושיים, מחפשים איך להעביר את הזמן וחשופים לסמים ומין ואלימות כדי לשרוד. דפנה סיפרה לי על כל אלה ורועדת מרוב כאב שאינה יכולה להביע במילים, והיא מביעה אותו במבטי צער ואימה.

> ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת

נפלאות התחבורה הציבורית. ילד בתחנת רכבת חיפה (בסאם אלמוהור)

נפלאות התחבורה הציבורית. ילד בתחנת רכבת חיפה (בסאם אלמוהור)

הגב' לין היא אמריקאית בשנות השבעים לחייה, שמלמדת בבית ספר מיוחד בירושלים המזרחית וחיה לבדה בבית חנינא. פגשתי אותה בתחנת האוטובוסים בצהריים ואך שאלתי אותה מתי יוצא האוטובוס לרמאללה והיא התחילה לדבר איתי. "אתה מדבר ערבית!" "כן גבירתי, אני מדבר ערבית". "מאין אתה?" "אני מכאן". "באמת?!"

גב' לין סיפרה לי כיצד הגיעה לירושלים משבדיה, שם חיה עם בנה. היא סיפרה לי על מות בנה השני כשהיה בן 34. בנה הצטרף לארגון הבונים החופשיים ולאחר מכן קרתה לו תאונה והוא מת מיד. היא סיפרה לי על כאב אובדן בנה, על חייה בסטוקהולם וברלין ואאכן, שם עבד בעלה הקודם. היא הוציאה את הטאבלט שלה והראתה לי תמונה של בנה המנוח. לין סיפרה לי על אמונתה העמוקה באלוהים ובדת, ואיך היא שמה את מבטחה בה' אשר שמר עליה למרות שהתרחקה ממולדתה ואיבדה את בנה והתגרשה פעמיים. היא הוציאה מתיקה חוברת על אהבת ישו המשיח והתנצלה שהיא אינה מנסה להעביר אותי אל הדת הנוצרית, אבל היא עצמה שואבת שמחה מדת זו.

לא הייתה לי בעיה לקחת את החוברת ולקרוא אותה, וחשבתי על אותן שתי נשים שפגשתי בפעם הראשונה, אחת ישראלית שסיפרה לי על מצוקותיהם של אנשים אחרים, ואחת אמריקאית שסיפרה לי על מצוקותיה היא, ועל חייה השמורים בתוך הטאבלט שהיא נושאת עמה. דפנה שואלת את עצמה איך תוכל לעזור לאותם מוכי גורל, אותם ילדים פלסטינים בתל אביב, בעוד שהגב' לין סיפרה לי על הילדים שהיא מלמדת בבית הספר, כמה שפר עליהם גורלם שהם לומדים בבית ספר מיוחד שנותן להם את כל האפשרויות לעצב את עתידם, ליהנות מזמנם ולהפליג במרחבי הידע.

להקשיב בלי אוזניות

אחד הצדדים החיוביים של האיסור הישראלי על כניסת פלסטינים מהגדה לישראל במכוניותיהם הפרטיות הוא חובת השימוש בתחבורה הציבורית, האוטובוס. באוטובוס יש חיי חברה מלאים, וממש הפוכים משאר העולם, שבו אנשים קוראים בכל עת שהם מוצאים את עצמם לבד, למשל בהמתנה לרופא השיניים, או בשעת נסיעה ברכבת התחתית וכו'.

אנחנו סקרנים ורוצים מאד לשוחח באוטובוס ולהסתכל על כל הנוסעים ולדבר עם האדם היושב לצדנו. אנחנו מתוודעים אליו/ה, שומעים את החדשות מהעיר שהוא/היא בא/ה ממנה, רוכשים מידע על האנשים שסביבנו ועל תרבויות אחרות. חיי החברה מאד חשובים לנו. אני לא מבין איך הם, בעולם המערבי, שמים את המושבים אלה מול אלה באוטובוסים וברכבות, ובכל זאת אף אחד לא מדבר עם השני. כולם שמים אוזניות ומחזיקים בטלפונים חכמים ומדפדפים או קוראים בעיתונים או ספרים.

ברמאללה פגשתי את ח'אלד בבית הקפה "הזמן". באותו יום היה ח'אלד במצב רוח רע. זה עתה קיבל תשובה שלילית מהקונסוליה האמריקאית, שדחתה את בקשת הוויזה שלו לאמריקה. "אני שונא גבולות ודרכונים, אני שונא שגרירויות וקונסוליות וסוכנויות נסיעות ותיירות, אני שונא אזרחויות ולאומיויות ואת כל החלוקה של בני אדם לקטגוריות".

ח'אלד סיפר לי שהמנהל האזרחי סירב לתת לו אישור כניסה לישראל. הוא רצה לנסוע לחיפה לבקר כמה חברים וליהנות מרוח האביב על חוף הים. "איך אני יכול לבקר בחוף הים?" שאלני ח'אלד כשגבותיו מביעות תסכול. "אמור לי, חברי, איך זה שאורך חופי כדור הארץ מגיע ל-800 אלף קילומטר, אך לי אסור לראות אפילו מטר אחד מהם? אני לא מבין, יותר מ-70 אחוז מכדור הארץ הם מים, ולי אין דבר מכל זה".

כשחזרתי בערב לביתי ברגל נתקפתי עייפות וחשבתי על כל אלה שפגשתי והרהרתי בדאגותיהם, דפנה ולין וח'אלד. לכל אדם בעולם הזה יש דאגות שמעסיקות אותו, ושהוא רוצה לדבר עליהן. הבו לי את דאגותיכם. כולי אוזן!

הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר.

> הולך בתלם: מסע בזמן בבית לחם

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כבדואי בשורשיי אני נווד תמידי, מדריך טיולים מזדמן וצלם, תושב רמאללה. יופיו של הטבע מחזק את התלהבותי העמוקה מטיולים והליכות. בטבעי אני בוהמייני. בבלוג הזה אהגג על הליכותיי בפלסטין, על כל תפארתה, מורכבויותיה וקשייה. יש בי תשוקה חזקה לצילום, לדיוקנאות ולהבעות המגוונות המופיעות על פניהם של האנשים שאני פוגש בדרכי.

הבלוג מתפרסם במקביל בערבית כאן.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf