בחזרה לעתיד: המרכז מאמץ מחדש את הפיתרון החד-צדדי

בעלי טורים, מכוני מחקר ותנועות חוץ פרלמנטריות קוראים לנסיגה לגדר ההפרדה. כרגע אלו בעיקר דיבורים, אבל כשהלחץ הבינלאומי על ישראל יגבר גם הפוליטיקאים יחזרו להתאהב ברעיון

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז עליית החמאס לשלטון בעזה, המצור הישראלי וההידרדרויות הצבאיות ברצועה הפך רעיון הנסיגה החד צדדית למאוד לא פופולרי בישראל. אולמרט עוד ניצל את אדי הדלק של ההתנתקות לשיווק תוכנית ההתכנסות שלו, אבל מהר מאוד גם הוא אימץ את רעיון הפיתרון בהסכמה, ואפילו הלך רחוק יותר מכל ראש ממשלה אחר במשא ומתן עם הפלסטינים אחרי אנאפוליס. גם המתווכים השונים לא התלהבו מצעדים חד צדדיים כי ההנחה היתה שכל מקום שישראל תפנה ייתפס על ידי החמאס; האירופאים והאמריקאים תמכו בחידוש המשא ומתן וגם השקיעו מאמץ וסכומי כסף ניכרים בשיקום הרשות ובסיוע למעמדו של מחמוד עבאס.

בישראל החד-צדדיות גונתה גם על ידי הימין, שנכנע ללא קרב בגוש קטיף אבל ניסה מאז לגבות את המחיר הפוליטי על הנסיגה בדרכים שונות, וגם על ידי השמאל הציוני (כלומר, תומכי שתי המדינות), שביקש להגן על מודל ה"שטחים תמורת שלום" גם לנוכח ההתפתחויות העגומות בשטח. מבחינת השמאל, האשמה לקטסטרופה בעזה נמצאה בחד-צדדיות. אם ישראל היתה עוזבת בהסכם, גרסה התיאוריה, לא היה נוצר ואקום שלטוני וההידרדרות מול החמאס היתה נמנעת. העובדה שהחמאס זכה בשלטון בבחירות דמוקרטיות לא כל כך מתיישבת עם התיאוריה, אבל ניחא.

כעת, עם התמוטטות המשא ומתן לשלום, חוזרת החד צדדיות לאופנה, במיוחד בקרב השמרנים של המרכז הישראלי – כל אותם כוחות ואנשים שנשמעים בכל דבר כמו ימנים, אבל מוטרדים מהמשמעות האסטרטגית ארוכת הטווח של הישארות ישראל בשטחים. מכיוון שאותו מחנה מאשים כעת את הפלסטינים בכשלון המשא ומתן, האופציה של "פיתרון בהסכמה" ממילא הופכת פחות רלבנטית עבורו. הרי מאחורי הפינה לא מסתתר שום יורש לעבאס שיסכים לכל התנאים של נתניהו. הלחץ של העולם על ישראל גובר – בקצב איטי עד כדי טמטום, אבל בכיוון קבוע – וגם אם ישראל לא מתכוונת לצאת מחר מהשטחים, איזשהו "פיתרון" חייבים להציג.

מכוני המחקר נכנסים לתמונה 

אהוד ברק טען כבר לפני שנתיים כי אם המשא ומתן עם הפלסטינים ייכשל, על ישראל לפעול חד צדדית לסיום הכיבוש; בערך באותו זמן גלעד שר דיבר על "נסיגה חד צדדית בהסכמה". בפברואר דווח שיועז הנדל, לשעבר ראש מערך ההסברה וכיום בעל טור בידיעות אחרונות וראש "המכון לאסטרטגיה ציונית" מגבש רעיון לפתרון חד צדדי ביחד עם "שותף אמריקאי". מייקל אורן, לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון ועמית במכון שלם הימני, התבטא בערך באותו הזמן בזכות פיתרון חד צדדי לאחר קריסת המשא ומתן.

גופים כמו המכון לאסטרטגיה ציונית ומכון שלם נועדו להיות (ואכן מתפקדים בפועל) כחממות לרעיונות החדשים של הימין, מיוזמות חקיקה ועד תוכניות הסברה למיניהן. את הממסד הבטחוני צעדים חד-צדדיים לעולם ילהיבו יותר מאשר דיפלומטיה, ולראייה המכון למחקרי ביטחון לאומי הפציע עם אותה מסקנה בדיוק. גם תנועות כמו "עתיד כחול-לבן", שלכאורה תומכות במשא ומתן בהסדר, הולכות ומתמקדות בחד צדדיות, אולי גם כדי לא להיתפס כשמאלניות מדי.

ארי שביט פרסם לאחרונה מאמר שקורא לאימוץ פיתרון חד צדדי "ארוך טווח". שביט נהנה תמיד מקשרים טובים בלשכת ראש הממשלה ואצלו אי אפשר לדעת אם הדברים שהוא מטיף להם הם רעיון שכבר מתבשל שם, ספין שנולד בראשו של "מקבל ההחלטות", או מחשבה מקורית של שביט עצמו. זה גם לא כל כך חשוב. השורה התחתונה היא שאם ההתרחקות בין ישראל לפלסטינים תימשך, ואם ישראל תידרש לתת הסברים לעולם באשר לתוכניותיה בשטחים, החד-צדדיות תתפוס מקום הולך וגדל בשיח הפוליטי. אני מניח שגם ההצלחה הישראלית בשנים האחרונות בהכלת האיום מעזה ומלבנון מציגה את הנסיגות החד צדדיות באור קצת יותר לגיטימי מבעבר.

כל תביעותיה של ישראל במשא ומתן ייענו

הרעיונות שמצגים כל אותם גופים ואישים נראים דומים למדי: ישראל תקפיא את הבנייה מחוץ לגושים ותתחיל בצעדי הסכמה לפינוי מתנחלים – למשל חוק פינוי-פיצוי. בטווח הארוך יותר הכוחות ייסגו עד לגדר ההפרדה. כמובן שתחת הרעיון הזה, כל אותם תנאים שישראל הציבה במשא ומתן יהפכו לחלק מהפיתרון: ההכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית תעבור בחוק (שנתניהו כבר מקדם כעת), צה"ל יישאר בבקעת הירדן וישמור על חופש פעולה מעבר לגדר, מזרח ירושלים תישאר בידי ישראל, על חזרה סמלית אפילו של פליטים אין בכלל מה לדבר וכו'. גם נאכל את העוגה (מקסימום שטח ומינימום ערבים) וגם נפסיק להיות מואשמים באפרטהייד.

להערכתי תוכנית שכזו תיכשל בשתי החזיתות, אבל זו לא השאלה החשובה כרגע. בכל מה שקשור להתנהלות ישראל בשטחים, השיקולים הפוליטיים ולא הרציונל המעשי הם שמכתיבים את הפתרונות. כרגע הנסיגה החד צדדית עוד רחוקה מאוד מהמסה הקריטית הדרושה לה. כידוע, נתניהו לא רצה להקפיא את ההתנחלויות לשלושה חודשים לשם המשך המשא ומתן עם הפלסטינים, אז שהוא יקפיא אותן מרצונו ואז גם יפנה? ברור שהצעד הראשון בכיוון יוביל לנפילת הממשלה וכנראה גם לבחירות. אני גם לא רואה את השמאל נותן לביבי רשת ביטחון בעניין הזה. נציגיו יצביעו בעד פינוי-פיצוי או הקפאה, ויפילו את הממשלה על סעיף אחר, ממש כמו בקדנציה הראשונה של נתניהו.

מצד שני, כרגע הדיבורים על פיתרון חד צדדי גם לא נועדו להביא לפיתרון יותר מאשר נאום בר אילן נועד להביא להקמתה של מדינה פלסטינית. המטרה היא בעיקר רטורית. אבל בהינתן לחץ בינלאומי גדול יותר, מה שהיה מס שפתיים יכול להפוך לתוכנית מדינית. השמאל בסוף ישכנע את עצמו שכל רעיון עדיף על כלום, ואילו למתנחלים יש כח רציני בפרלמנט אבל ההרתעה שלהם פחתה מאוד אחרי תקדים גוש קטיף, וייתכן שבנסיבות מתאימות האגף הפרגמטי בהנהגה יסכים להקריב את יצהר ואפילו את עפרה בשביל להציל את מזרח ירושלים, קדומים, גוש עציון ובית אל (האחרונה החלה להיספר בתחומי הגושים על פי נתניהו). הנהגת המתנחלים חוששת מאוד מעימות ישיר עם הרוב היהודי במדינת ישראל, וברגע האמת היא תעדיף לדעתי לריב עם השטח הרדיקלי מאשר עם הממשלה בירושלים. יש מחיר לחיבור הדוק מדי לשלטון, כמו זה שהמתנחלים נהנים ממנו. הניתוק הוא קשה עד בלתי אפשרי.

בעבר, אורי אליצור ויוסי בילין העריכו שנתניהו אינו מסוגל להגיע למינימום הפלסטיני, ובמקום זה הוא יעדיף לפנות 80-85 אחוז מהשטח באופן חד צדדי (הנה אליצור, מביילין שמעתי את זה בעצמי עוד ב-2010). עד כה, התחזית שלהם על הנסיבות שבהן המשא ומתן יקרוס התממשה במדויק. המחסום הפוליטי העיקרי בפני תוכנית הנסיגה הוא האופי של נתניהו, שהתמכר לתחזוקת הסטטוס קוו. אבל גם לנתניהו תהיה נקודת שבירה, ואם לא, אז למנהיג המרכז-ימין הבא.

החד צדדיות היא למעשה האסטרטגיה הישראלית המרכזית מאז סוף שנות התשעים (ועד שנות השבעים), ודווקא משאים ומתנים הם החריגים שממילא לא הובילו לשום דבר. כרגע מדובר עדיין בדיבורים בלבד – כאלו שנועדו לשכנע את הדוברים בכנות רצונם להביא לפיתרון – אבל יש משהו בחד צדדיות שקוסם לציבור הישראלי, העוין כל כך את הפלסטינים.

יש לדעתי סיכוי טוב יותר לגייס תמיכה פוליטית לנסיגות חד-צדדיות מאשר לאותם צעדים בדיוק במסגרת משא ומתן, מכיוון שאז אלו נתפסים כ"וויתורים" וכביטוי ל"חולשה". חולשה היא כידוע נשיקת המוות בפוליטיקה הישראלית; החד צדדיות מאפשר למנהיג להפגין עוצמה גם כשהוא נסוג. ברמה העמוקה יותר, מאפשרת החד צדדיות לישראל לוותר על כמות מינימלית של נכסים, ולהחזיק באשליה שזה יהיה התשלום האחרון.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

בניגוד לקמפיין של נתניהו, מצע החינוך של כחול לבן משקף עמדה שמרנית וימנית. הרביעיה של גנץ (נועם רבקין פנטון / פלאש90)

הסירוב לעודה הוכיח: כחול לבן היא חלק מהדה-לגיטימיציה לערבים

סוללת הגנרלים והעיתונאי של כחול לבן מדקלמים כי הרשימה לא תוכל לשבת בקואליציה עם מי ש"לא מכיר במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי". אלא שהטיעון הזה לא מחזיק מים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf