נשים רוצות לעשות שלום. איך? תשאלו את הגברים

מאת |

העצרת של "נשים עושות שלום" אמש היתה מפגן המוני מרשים בדרישה להסכם מדיני שיביא לפתרון הסכסוך. אלא שתפקיד הנשים בתסריט הזה הוא ללבוש לבן, לשיר ולפזז, להיות אמא ורחם, ולבקש יפה מהגברים שיעשו כבר שלום. ואף מילה על הכיבוש

אל עצרת ההמונים של "נשים עושות שלום" בגן העצמאות בירושלים, שהיוותה את שיאו של מסע השלום בו החלו לפני כשבועיים, הגעתי, אני מודה, עם לא מעט סקפטיות. אני עוקבת אחרי התנועה הזו מאז היווסדה, אחרי מלחמת צוק איתן על עזה בקיץ 2014. מצד אחד, תנועת נשים המונית למען השלום זה ודאי דבר מבורך. מצד שני, מה הן בעצם אומרות? וחשוב מזה – מה הן לא אומרות? וכיצד יתכן שהמילה כיבוש נעדרת לחלוטין מהשיח של תנועה ששמה לה למטרה לסיים את הסכסוך?

הקדמתי מעט להגיע לעצרת, ועל כן ישבתי לחכות לצעדת הנשים בבית קפה על המסלול המיועד שלהן, לא רחוק מרחוב הלל. אחרי מספר דקות התיישבו לידי שתי נשים לבושות לבן, שדיברו זו עם זו בערבית. שאלתי אם הן מצעדת הנשים ונעניתי בחיוב. אחרי שיחה קצרה, אני שואלת את אחת הנשים, פלסטינית ישראלית תושבת יפו, אם לא מפריע לה שהתנועה לא מזכירה אפילו ברמז את המילה כיבוש. "זאת היתה ההחלטה שהתקבלה", היא מתחמקת. כשאני שואלת שוב אם זה לא מפריע לה, היא אומרת "בטח שמפריע. מפריע לי כאישה, כפלסטינית, כישראלית, אבל ככה החליטו. שצריך לדבר על העתיד, מספיק דיברנו על העבר". אבל הכיבוש איננו העבר, אני מתעקשת. הוא מאוד מאוד ההווה. "נכון, אבל מה אפשר לעשות? להמשיך לשבת בבית? צריך לעשות משהו כדי לשנות את המציאות".

השיחה שלנו נקטעת על ידי שאון הצעדה שבבת אחת נמצאת קרובה מאוד אלינו. אנחנו משלמות ומזדרזות להצטרף אליהן. המחזה, צריך לומר, מרהיב ומרגש: אלפים רבים של נשים, וגם גברים, לבושות בלבן, צועדות בשירת שלום במרכז ירושלים. זה ודאי לא מראה שכיח. המאסה הזו גדולה עד כדי כך שעוברי אורח מביטים בה המומים וקריאות התיגר הימניות המוכרות מצעדות שמאל אחרות, קטנות בהרבה בעיר, כמעט שלא נשמעות. כירושלמית, משונה ומלהיב להיות חלק מזה.

> ירושלים: עשרות אלפי נשים קראו להסדר מדיני בעצרת נשים עושות שלום

נשים ישראליות ופלסטיניות עושות שלום במסע השלום באזור ים המלח. 8 באוקטובר 2017. (פלאש 90)

גם בין שרה והגר לא היתה כל סימטריה. נשים ישראליות ופלסטיניות עושות שלום במסע השלום באזור ים המלח. 8 באוקטובר 2017. (פלאש 90)

הרחם בשירות השלום

בסדר מופתי נכנסות אלפי הנשים, כשלושים אלף לפי ההערכה, ברובן המוחלט יהודיות, למתחם הגן, ומחכות לעצרת שתתחיל. אחרי שהקהל מתארגן, העצרת נפתחת בשירה תלת-לשונית – אנגלית, ערבית ועברית – של השיר "הללויה" של לאונרד כהן, על-ידי יעל דקלבאום ואנסמבל "תפילת האימהות". מהר מאוד אגלה ש"אימהות" היא מילת המפתח כאן; כמעט כל הנשים שדיברו לאורך הערב, למעט הצעירות שבהן, דיברו מתוקף היותן אימהות. הרהיבה לעשות יזמית החינוך עדי אלטשולר, שפנתה אל קהל הנשים במילים "מלב אל לב, רחם אל רחם", וגרמה לי להזיע גם בקור הירושלמי מרוב אי נוחות. במדינה שבה הרחם הנשית מגוייסת תדיר על ידי השלטון כאינקובטור של חיילים-לעתיד (ואלטשולר, שילדה את בנה הבכור לא מזמן, אכן דיברה גם כאם לחייל לעתיד), הגיוס-מנגד של הרחם הפרטית שלי לצורך שיח על מקומנו כאימהות שרוצות שלום, בניגוד, נניח, לבנות אדם שדורשות צדק והפסקת העוול, והזיהוי המוחלט שעשו בין נשיות ובין אימהות צרמו להכעיס.

מוטו מרכזי נוסף היה "כווווולן". התנועה, מסתבר, כוללת את כולן – יהודיות ופלסטיניות, דתיות וחילוניות, מזרחיות ואשכנזיות, תושבות מרכז ותושבות פריפריה, להט"ביות, ימניות, שמאלניות ונשות מרכז, מהגרות (יהודיות בלבד, כמובן) וותיקות. הערב הזה נראה כמו התפרצות של פוליטיקת הרבעים על ספיד. כולל, כמובן, דוברת מתנחלת שגרה, בלשונה הפואטית, "בשומרון היפה והמדמם". וכן, גם היא רוצה שלום. אלא מה. אבל איך משיגים את השלום, לשיטתה? "כשעשרות אלפי נשים יהיו מוכנות לדבר גם על הדברים הקשים, ההנהגה לא תוכל להתעלם מאיתנו". אבל מה הם הדברים הקשים שצריך לדבר עליהם? אולי למשל הנוכחות המתריסה והמתפשטת של ההתנחלויות כמו זו שבה היא מתגוררת, המסכלת בהתמדה כל סיכוי להקמת מדינה פלסטינית? לא. אז אולי על הכיבוש והמחסומים שהיא תעבור בדרך חזרה לביתה? הפרת זכויות אדם? פשעי מלחמה? גם לא. למתנחלת משומרון קל לעמוד על הבמה הזו ולדבר על הצורך "לדבר על הדברים הקשים", כי היא יודעת שלא באמת ידברו עליהם שם. אחרת, אולי היא לא היתה יכולה להיות חלק מהתנועה מלכתחילה.

> סרבנית מצפון נשפטה בפעם הרביעית. תרצה במצטבר 104 ימי מחבוש

פוליטיקה היא מילה גסה שנשים לא "מתלכלכות" בה, טריטוריה השמורה לגברים. נשים עושות שלום מגיעות לירושלים (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

המילה המגונה הזו, כיבוש

למעשה הדרישות של התנועה הזו כל כך עמומות עד שגם נתניהו עצמו, או לכל הפחות שרה רעייתו, היו יכולים להצטרף אליהן בלי למצמץ. הן דורשות שיתנהל משא ומתן מדיני עד להגעה להסכם שלום, ודורשות שיכללו בו גם נשים. וזהו, בערך. אבל מה הנשים האלה תגדנה כאשר הן תשבנה סביב שולחן המשא-ומתן? מה הדרישות, הקווים האדומים הפוליטיים והמוסריים שלהן? תעלומה. אפילו הדוברת הפלסטינית –  היחידה כמדומני שהגיעה מהשטחים הכבושים, מעיר האפרטהייד חברון –  לא הזכירה את המילה כיבוש אפילו לא פעם אחת. היא אפילו לא דיברה בערבית, למען השם, אלא באנגלית רהוטה, לנוחיות הקהל החגיגי בלבן. ואף מילה על המחסומים שעברה בדרך לפה ועל מסכת הייסורים שוודאי נאלצה לעבור כדי לקבל בכלל אישור של הצבא להיכנס לשטחי ישראל. כיבוש? חלילה. אנחנו מדברות כאן על סכסוך, מילה כל כך יותר סימטרית ויפה מאשר המילה המגונה הזו, כיבוש. באופן כמעט אירוני, הפעם היחידה שבה המילה כיבוש נשמעה מעל הבמה היתה מפי הגבר היחיד כמעט שדיבר בעצרת, ח"כ לשעבר שכיב שאנן, שבנו כמיל נהרג במתקפה בהר הבית לפני כשלושה חודשים. אולי כי הוא גבר, אז מותר לו. אנחנו הנשים צריכות להתחבר אל הרחם, ללבוש לבן ולערוג לשלום. איך משיגים אותו? תשאלו את הגברים.

אני כותבת את המילים האלה במידה לא מבוטלת של צער. במציאות המרה שבה אנחנו חיים מזה עשורים, העובדה שעשרות אלפי נשים מבקשות באמת לשנות את מציאות חיינו ומוכנות לצאת לשם כך לרחובות ולהסתובב בכל ישוב ועיר כדי לגייס לקריאתן נפשות איננה טריוויאלית בכלל. העובדה שמדובר ביוזמה נשית הופכת אותה למרגשת ובעלת פוטנציאל גדול עוד יותר. וכן, יש דבר כזה פוליטיקה נשית, והיא יכולה להיות מהפכנית ורבת כוח, פוליטיקה שבראש ובראשונה מאתגרת היררכיות ומבני כוח קיימים.

אלא שהגרסה שהוצגה לנו אמש למושג הזה היתה ההיפך הגמור מזה, כזו המאששת ביתר שאת את מבני הכוח הקיימים. זאת פוליטיקה שבה נשי זה ללבוש לבן, לשיר ולפזז, להיות אמא ורחם ולשבת בבית ולדאוג לבן החייל. אה, ולבקש יפה מהגברים שיעשו כבר שלום. במקום מהפכה נשית קיבלנו נשים שדורשות שינוי אבל לא מוכנות לנסח את השינוי שהן רוצות לראות, נשים המקבעות למעשה את התפיסה לפיה פוליטיקה היא מילה גסה שנשים לא "מתלכלכות" בה, טריטוריה השמורה לגברים.

> הפיוס הלאומי: חמאס ופתח מבשלים בעזה שינוי גדול

תפקיד הנשים בתסריט הזה הוא ללבוש לבן, לשיר ולפזז, להיות אמא ורחם, ולבקש יפה מהגברים שיעשו כבר שלום. (צילום: פלאש90)

בין שרה להגר

יש משהו פשטני להחריד, ילדותי כמעט, בלדבר על "ניהול משא ומתן" ודרישה ל"הסכם מדיני" כרבע מאה אחרי תרמית אוסלו. משא ומתן? אדרבא, ישראל רק תשמח להיכנס לעוד סבב אינסופי של שיחות שיוריד מעליה את הלחץ הבינלאומי ויאפשר לה להמשיך בפרוייקט הנישול, כפי שעשתה בכל סבבי השיחות הקודמים. על הוואקום הרעיוני הזה מנסות חברות התנועה לכסות בהרבה מלל רגשי וניסיון נואש לייצר מראית עין של סימטריה. לפני שהגיעו לירושלים, הן נפגשו עם נשים פלסטיניות באזור ליד ים המלח אליו מורשות הפלסטיניות להגיע. בפרסומים שלהן, המקום קיבל את השם המקראי היפה "אוהל שרה והגר". אלא שגם בין שרה והגר לא התקיימה כל סימטריה; האחת היתה שפחה והשנייה היתה הגבירה שהשליכה אותה ואת תינוקה שאך זה נולד למות מצמא במדבר.

בשעה שבה אלפי נשים בגן העצמאות בירושלים שרו אמש שירי שלום ואחווה וצעקו שוב ושוב ביחד "כן! זה אפשרי!", רקטה נורתה מעזה לכיוון ישראל וישראל תקפה ברצועה. האם אפשר להתחיל בכלל להתמודד עם המציאות הזו בלי, למשל, לדבר על המצור שמטילה ישראל על הרצועה לאורך שנים רבות כל כך? בלי להזכיר את המילה המשוקצת הזו, כיבוש?

נכון, הדיבור על הכיבוש איננו פופולרי והוא עלול להפחית את מספר המשתתפות בצעדה הבאה באופן דרסטי. אבל דוקא כאן כדאי להקשיב היטב לדבריה של המתנחלת משומרון: עד שלא נהיה מוכנות לדבר גם על הדברים הקשים, ספק גדול אם נצליח להזיז משהו בעולם האמיתי. גם אם נלבש כולנו לבן וננהל שיחה בין-רחמית בעברית, בערבית ובאנגלית.

> הסיכוי החתרני הטמון בתנועת "נשים עושות שלום"

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

פעילה פוליטית, בעבר במסגרות כמו קואליציית נשים לשלום והקשת הדמוקרטית המזרחית, כיום חברת הנהלת בצלם ופעילה בבל"ד. עוסקת בקווים שחוצים ומעצבים את זהותי כמזרחיה, אשת שמאל, אישה, מהגרת זמנית שחיה בתוך המהגרת הנצחית, ובדיאלוג המתמיד ביניהם. עוסקת בתרגום של שירה ופרוזה מפרסית, חולמת להעמיד אם לא את ארון הספרים הפרסי בעברית אז לפחות את המדף, כחלק מעשייה פוליטית במאבק נגד ההדחקה של תרבות המזרח לשולי השיח הישראלי.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf