רק כשהערבים יהיו שותפים בשלטון, הם יוכלו להשיג שוויון

ערבי שתובע שוויון בישראל אינו באמת מאתגר את המיינסטרים היהודי-ציוני. התביעה לשותפות בשלטון היא האיתגור האמיתי, שכן היא מתמודדת עם המחלוקת האמיתית: מי "הבעלים" של המדינה, מי מחזיק את המפתחות, מי רושם את הצ'קים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

במסגרת מאמר משותף עם מירון רפופורט, הצענו כאן חלוקה חדשה של הפוליטיקה הישראלית לשני זרמים מרכזיים: זרם "השותפות", הכולל את ה"לאומיים העמיתים" (co-nationalist) ערבים ויהודים, וזרם "העליונות היהודית" (Jewish supremacists). באמצע נמצא הזרם שטרם גיבש עמדה נחרצת לגבי יחסו לפוליטיקה הערבית-פלסטינית בישראל. אבל מה קריטריון הכניסה למחנה השותפות? איך נדע מי בתוך הזרם ומי לא?

הקבוצה הערבית פלסטינית בישראל תובעת שותפות – ולא רק שוויון – שותפות שתבטא, תכונן ותשעתק את זהותה כקבוצה אתנו-לאומית. בכך היא נבדלת מקבוצות "אתניות" או דתיות בלבד בתוך הקולקטיב היהודי – כמו יוצאי אתיופיה או יוצאי בריה"מ או אפילו החרדים, התובעים שוויון והשתלבות בתוך זהות הלאומית והמדינתית הקיימת.

בהקשר הזה מספיק לעיין במסמך המכונן מ-2006, הידוע כ"חזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", כדי ללמוד על מרכזיותה של תביעה זו. במסמך נכתב כי "במרכזו של השוויון הלאומי-קולקטיבי הרצוי לערבים הפלסטינים, אנו מעמידים עקרון יסוד, הלא הוא שותפותם המלאה והאמיתית, ובאופן שוויוני, כיחידים וכקבוצה, בכל המשאבים הציבוריים במדינה: הפוליטיים, החומריים והסימבוליים".

באותו עניין, במסגרת מדד הדמוקרטיה מ-2017 שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, דיווחו החוקרים כי "מצאנו שהמרואיינים הערבים היו מעוניינים בשוויון מלא בכל תחומי החיים, ובשותפות מלאה בקבלת ההחלטות בכלל הנושאים העומדים על סדר היום הציבורי הישראלי. כמעט שלא מצאנו הבדלים בין קבוצות המשנה השונות במדגם הערבי בנושאים אלה".

רוצים שותפות מלאה בקבלת ההחלטות. חברי הרשימה המשותפת בדרך לפגישה עם הנשיא להמליץ על בני גנץ להרכבת הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאידך, מצאו החוקרים באותו מחקר כי "… המרואיינים היהודים תומכים ביחס שוויוני מטעם המדינה ובהתנהלות החברה כלפי המיעוט הערבי, כל עוד מיעוט זה אינו מתכנן 'לקחת את המושכות' ואינו חותר להיות שותף מלא בשלטון".

אין הפתעה בעמדה הזאת של הרוב היהודי לגבי סוגיית השוויון. מבחינת השיח הפוליטי היהודי-ציוני בישראל, וגם מבחינת המשפט הישראלי, אין פסול בהיענות לתביעות לשוויון מצד האוכלוסייה הערבית, בטח שלא ברמה ההצהרתית.

שוויון בהוויה הישראלית הפך למשהו שהרוב היהודי "מעניק" לערבים – ולא דבר שהערבים-פלסטינים מקבלים באופן ישיר מהליבה הפוליטית ובתיווך האזרחות שלהם. לפי תפישה זו, פנקס הצ'קים תמיד יישאר בכיס של היהודי הישראלי, וההצלחה של הערבים-פלסטינים לשפר את מעמדם מוגבלת למה יהיה גודל הצ'ק שירשום להם היהודי הישראלי, מבלי שיהיה להם שום סיכוי לאחוז בפנקס צ'קים משלהם.

קחו לדוגמא את "תזת המפתחות" של שופט העליון בדימוס אהרון ברק – נציג נאמן של השיח הציוני הליברלי. לדבריו, "שמצוי האדם בתוך הבית הלאומי שלנו, הוא זכאי לשוויון, תהא דתו ותהא לאומיותו אשר תהא. אכן, מערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אין מתבקש כלל כי המדינה תנהג בהפליה כלפי אזרחיה הלא יהודים. יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים בזכויותיהם במדינת ישראל".

עניין לפוליטיקה ולא למשפט

תזה זו משקפת במידה רבה את פסיקות בית המשפט העליון, בוודאי ובוודאי לפני עידן בנימין נתניהו. אולם, לאחר 70 שנה של פרקטיקה פוליטיות בתוך הישראליות, הגיע הזמן להכיר בכך כי שוויון אמיתי בישראל לא יושג על ידי פסקי דין של העליון – אלא רק על ידי שותפות בשלטון, שכן שוויון, כפי שהוכח עשרות פעמים, הוא תולדה של פוזיציה ושל מבנה של כוח ולא רק פרי אידיאולוגיה שוויונית ליברלית מוצהרת. זה בוודאי נכון במקרה הישראלי.

ברק, כמו גם רוב המחנה היהודי-הליברלי, הוא מועמד פוטיציאל מרכזי להיות חלק מ"זרם השותפות". אולם הוא, כמו אחרים במחנה הזה, נכשל בהבנת הקשר בין כוח פוליטי ובין שוויון. גם הפוליטיקאים הערבים, כנראה לאור הגמוניה של משפטנים ומדעני מדינה בקרבם, לא הבינו כראוי את הקשר בין שוויון לבין כוח. כלומר, את הקשר בין שוויון לכוח פוליטי, וכנגזר מכך את הקשר בין שוויון לבריתות של שותפות במקרה הישראלי.

בקיצור, שוויון, וליתר דיוק השגת שוויון, הוא עניין לפוליטיקה יותר מאשר שהוא עניין למשפט, ולכן לא ייתכן שוויון בלי שותפות.

גם ברמת השיח הפוליטי, פוליטיקאים כמו נתניהו, נפתלי בנט וגלעד ארדן לא יהססו להיענות לתביעות לשוויון ברמה ההצהרתית. במקרים מסוימים הם אפילו לא יהססו להיענות ברמה האופרטיבית לתביעות כאלה, כפי שקרה עם תוכנית 922.

לא יהסס להיענות לדרישות לשוויון ברמה הצהרתית. בנימין נתניהו (תומר נויברג/ פלאש90)

כל עוד הח"כ הערבי מתדפק על דלתו של השר היהודי כדי לתבוע עוד תוכניות כמו 922 (תוכנית מבורכת כשלעצמה), הוא אינו מאתגר באופן עמוק את המיינסטרים הציוני. ברגע שתעלה תביעה מפורשת להושיב שר ערבי, מתוך הזרם הערבי פלסטיני המיוצג על ידי הרשימה המשותפת, ליד השולחן שעליו חותמים על תוכנית כזאת, או-אז תתחיל הזירה להתחלק באופן בהיר יותר בין אלה שצריכים להשתייך לזרם השותפות (24 מנדטים, כפי שהערכנו במאמר הראשון) ובין אלה הממוקמים בזרם העליונות.

את המתקפה הפרועה של נתניהו על האפשרות להקים ממשלת מיעוט צריך אומנם להבין במושגים פוליטיים ציניים של ספירת מנדטים, אבל אסור לשכוח שמה שמאפשר אותה עומד עמוק יותר בלב לבה של הפוליטיקה היהודית-הישראלית, שדוחה ברובה את הרעיון לחלק את הבעלות על המדינה – גם אם היא מאפשרת תביעות שוויון כאלה ואחרות.

גם את ההסתה האלימה נגד ממשלתו של יצחק רבין, בתקופת ממשלת המיעוט בתמיכה חיצונית של מפלגות של המיעוט הערבי, צריך להבין כהתקוממות סימבולית נגד מה שנתפש כחלוקת בעלות עם הערבים, אפילו אם באופן חלקי ביותר.

לכן יש לומר כי שותפות – כחלוקה של הבעלות על המדינה, ולא שוויון פורמלי-אישי או שוויון קולקטיבי חלקי (מערכת חינוך עם עצמאות יחסית, מוסדות דתיים וכולי. אין להתבלבל! זה לא דומה לבעלות משותפת) – היא שנמצאת במחלוקת בשדה הישראלי בין הקבוצות הלאומיות.

המושג הזה של שותפות גם נבדל משיח השותפות ששרר כאן בשנות ה-90 וזכה, בצדק, לכינויי גנאי כמו "דוּקי" ו"שותפות של אכילת חומוס". כל מי שתומך בשותפות ערבית-יהודית צריך לשקול בכובד ראש את סוג השותפות המוצע כאן, הכולל מענה לעניין חלוקת הכוח, שנשאר בלתי פתור במודלים רבים של שותפות ה"דוּקי".

התביעה לשותפות בשלטון, לחלוקתו בין הקבוצה היהודית לקבוצה הערבית-פלסטינית, היא האיתגור האמיתי למיינסטרים היהודי-ציוני, שכן מאחוריה מסתתרת המחלוקת האמיתי, המחלוקת לגבי הבעלות על המדינה – שהיא התשובה לשאלה הפוליטית Who owns the state? זו מחלוקת על השאלה מי יחזיק כאן במפתחות, ומי כאן ירשום את ההמחאות.

אם כן, כרטיס הכניסה ל"זרם השותפות", שאמור לכנס ולאגד את "הלאומים העמיתים" היהודים והערבים, על מיניהם וסוגיהם השונים, אמור להיות מבוסס על עמדתם העקרונית של השחקנים לגבי אחזקת מפתחות המדינה.

הלאומים העמיתים אמורים להסכים עקרונית לחלוקה בשלטון, אפילו אם יתגלעו ביניהם מחלוקות על התנאים לכך. מנגד, היהודים העליוניים ימשיכו לכונן את זהותם על מסד משותף של סלידה עמוקה מכל מחשבה על שותפות בשלטון עם ערבים. "היהודים העליויים" עשויים להמציא תירוצים שונים ומשונים, שתכליתם לכסות על רצונם להנציח את הבלעדיות יהודית על המדינה והעליונות יהודית במרחב כולו. הם אפילו יהיו מוכנים להיעתר, בטח כמס שפתיים, לשוויון יחידני מלא ואפילו קולקטיבי חלקי (מאוד), כל עוד צרור המפתחות נותר בכיסם.

אמיר פאח'ורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

"הרגשתי שהספר שלו מתאר את החיים שלנו הפלסטינים". אבו מאזן עם עדית שמר, בתו של יצחק בר משה, במשרדו ברמאללה (צילום: משרד נשיא הרשות הפלסטינית)

אבו מאזן: "כשקראתי על יציאת יהודי עיראק - בכיתי"

הנשיא הפלסטיני אירח במוצאי שבת את משפחתו של יצחק בר משה, סופר ישראלי יוצא עיראק שכתב בערבית. הוא הבטיח להפיץ את ספריו ואמר: "פלסטינים צריכים ללמוד עברית מגיל הגן". דיווח בלעדי מהמוקטעה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf