פיצה היא פיצה. גם בערבית. אבל מי מקבל את כל התוספות?

למה מפריע לממשלה שהערבית מוגדרת כשווה לעברית? אולי בגלל שדוברי הערבית רוצים שוויון לא רק בשפה אלא בחלוקת כל המשאבים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: שולי דיכטר

"אני מוקסם". כך סיכם שר החינוך נפתלי בנט ביקור שערך לאחרונה, יחד עם מבקר המדינה, בבית הספר הדו-לשוני בירושלים. השר נכנס כמובן לשיעור מתמטיקה, ובחן בנימה משועשעת את הילדים: "מה עדיף – רבע פיצה או שתי שמיניות?", הוא שאל אותם. כמובן שהתלמיד החריף שבחבורה ענה לו מיד: "נַפְס אלְאִישי – אותו הדבר". התלמיד ענה בשתי השפות והשר גם הבין אותו בשתי השפות. ברור, הרי פיצה היא פיצה, ורבע ממנה שווה בדיוק לשתי שמיניות.

כך גם האזרחות במדינה. רבע ושתי שמיניות אמורים להיות חלקים שווים, אבל זה סוד ידוע שמאז קום המדינה ההפליה המוסדית נגד ערבים בישראל נותנת להם את החלק הקטן של הפיצה הישראלית. רק בעשור האחרון החלו סימנים של שינוי המגמה ואף הייתה החלטה מלפני כשנה וחצי, לשנות את מנגנוני ההקצאה כך שהערבים יקבלו נתח זהה לזה שמקבלים היהודים.

אז למה השבוע החליטה ועדת השרים להציע לכנסת לפגוע שוב בערבים דרך שינמוך מעמדה של הערבית מ"שפה רשמית" ל"שפה במעמד מיוחד"? מה מפריע להם שהערבית מוגדרת כאן כשפה שווה לעברית? אולי בגלל שדוברי הערבית רוצים באמת להיות שווים כאן, בחלוקת כל המשאבים כולם.

> איך הפכה ישראל את הערבית לשפת האויב?

בנט "מוקסם" במהלך ביקור בביה"ס הדו לשוני בירושלים (צילום: חדוות קימרלינג)

בנט "מוקסם" במהלך ביקור בביה"ס הדו לשוני בירושלים (צילום: חדוות קימרלינג)

משאבי המדינה מתחלקים לשניים: המשאבים החומריים, כלומר גודל המנה מתוך הפיצה, כלומר התקציבים; ומשאבי תודעה, כלומר כל התוספות שיש עליה, ביניהן השפה. בעוד ליהודים מובטחת כאן מנה הגונה, שמנה ועסיסית, עם תחתית יציבה ומעליה כל הטעמים שיש, לערבים תיחתך לכל היותר מנה רזה ומצומקת, סרת טעם, בלי שפה מקובלת ורשמית, בלי שמות ראויים על השלטים, בלי תיאטרון ותרבות, בלי הכרה במורשת ובהיסטוריה שלהם. שיגידו תודה שמותר להם לנשום ולאכול, וממש לא צריך יותר כדי לחיות. למה? כי לממשלה הזאת זה בא לא טוב. לדידה של הממשלה הזאת האזרחות של היהודים שווה יותר, ככל שהאזרחות של הערבים שווה פחות.

אסור להתרגל לזה

השרים וחברי הכנסת של הקואליציה יודעים שזה בעייתי להעביר חוקי גזע של ממש, עוד יגידו שלא למדנו כלום מההיסטוריה. אבל אחד הדברים שכן למדנו, הוא שהתנהגות של עם איננה מוכתבת על ידי חוקים בלבד, אלא על ידי תודעה וצריבת תודעה.

וכך בנויה מכונת הצריבה-בתודעה, בשלושה שלבים קלים להפעלה: 1. העלאה בקול תרועה רמה הצעת חוק קיצונית ושוללת ערבים ו/או שמאלנים, כמו חוק המואזין, חוק הנכבה, החוק לסימון "עמותות שמאל". 2. דאגה לכך ששרי הדיקלום יתנו לזה הד בכל השופרים הקיימים, עם הרבה נאומים חוצבי להבות על "הצורך האקוטי בחוק", על כך ש"הגיע הזמן" ועד כמה חשוב ש"ידעו כל אזרחי ישראל ש.."  3. הגשת נוסח מאוד מרוכך של החוק. כך אין צורך בחקיקה דרקונית ממש, הדרקון כבר משתולל באוויר ויורק אש.

כך היה למשל בעניין "חוק הנכבה". תעצרו עשרה אנשים ברחוב ותשאלו מה זה חוק הנכבה. תשעה מתוכם ייבהלו לרגע ואז יענו שמדובר בחוק שאוסר לדבר על הנכבה. אז למקרה שתהיתם, אין בספר החוקים של מדינת ישראל חוק בשם "חוק הנכבה". מה שכן יש זה תיקון מספר 40 לחוק יסודות התקציב משנת 2011. הסעיף הזה קובע שאפשר להפחית את התמיכה התקציבית מטעם המדינה לגוף שציין את "יום העצמאות או יום הקמת המדינה כיום אבל" (סעיף קטן 4). בכמה להפחית? טוב ששאלתם. התשובה: עד פי שלושה מהסכום שהושקע באירוע. אם למשל נערכה הרצאה בעבורה הושכרו כיסאות בסכום של מאה שקל – אפשר "לקנוס" את הגוף מקסימום ב-300 שקל. זה הכל. לא איסור ולא מאסר אלא סעיף תקציבי אפרורי ויעיל.

ככה גם עם עצם האזכור של חוק הלאום ושנמוך מעמדה של הערבית. הרעילות של החוק המנופח כבר נצרבת בתודעת הציבור והארס נישא עם זרם הדם אל כל הנימים של החברה. עכשיו, במקומות העבודה ובבית הספר, במסעדות ובבתי החולים, הציבור כבר חושב שאסור, או פשוט לא כדאי לדבר ערבית, כשם שאסור, כביכול, להזכיר את המילה נכבה.

מסעות השנאה של הממשלה הזאת כבר גרמו לנזק כבד לאזרחות הישראלית וכעת הם עוברים לשלב המדאיג מכל – השלב שבו האזרחים מתרגלים לזה. ואולם, אין לך התנהגות יותר דמוקרטית מהתנגדות פעילה. למזלי השקעתי בלימוד ערבית בצעירותי ומעכשיו אדבר ערבית בכל הזדמנות, במיוחד אם היא פומבית. זה לא קל, אבל שווה את המאמץ. ידע כל שר בישראל – הערבית היא שפת העם, ולכן תהיה שפת המדינה, כמו העברית. ילדי בית הספר הדו-לשוני ידעו להשיב על שאלת השר במהירות כזו, פשוט כי הם רגילים לכך שרבע פיצה ושתי שמיניות של הפיצה זה אותו הדבר, בשתי השפות. עם כל התוספות.

שולי דיכטר הוא מנכ"ל עמותת יד ביד, המפעילה בתי ספר דו-לשוניות וקהילות משותפות ליהודים ולערבים ברחבי הארץ.

> מתי התבהמנו ככה?

פיצה היא פיצה בכל שפה. (אילוסטרציה: יוסי זמיר/פלאש90)

פיצה היא פיצה בכל שפה. (אילוסטרציה: יוסי זמיר/פלאש90)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf