עשור לגדר, פרק 6: הגדר עוד עומדת – מה השיג המאבק העממי?

עם ציון עשור לתחילת בניית הגדר אפשר לציין גם כמעט עשור למאבק העממי נגדה. כמו שעוד נשאל בהמשך הסדרה לגבי הגדר עצמה, כך יש לשאול מה הצליח המאבק להשיג, בעיקר אם מתחשבים במחיר הגבוה שגבה מהשותפים בו ובעובדה שהגדר עדיין עומדת, ובחלקים גדולים שלה לא על הקו הירוק

מאת:
השאירו תגובה
א א א

צילום פרויקט: אורן זיו / אקטיבסטילס

התשובה הראשונה והמיידית לשאלה שבכותרת היא חומרית ופשוטה: ברבות מזירות המאבק הצליחו התושבים להוביל לשינוי תוואי הגדר, ולזכות בחזרה בחלק אם לא בכל אדמותיהם, בין אם בשל החלטה "עצמאית" של מערכת הביטחון ובין אם בשל החלטות של בתי המשפט.

אבל כששואלים את פעילי המאבק הפלסטינים מה הוא השיג לדעתם, התשובות המתקבלות הן לרוב עקרוניות יותר. חלקם מציינים את כינונה של אלטרנטיבה בלתי מזוינת למאבק הפלסטיני כולו וחלקם את חשיבות הקשרים בין פלסטינים לישראלים שנוצרו במסגרת המאבק, ששוברות באופן עמוק יותר את ההפרדה שהגדר מנסה ליצור. לעתים הם מציינים את החשיפה הבינלאומית ואת האהדה שהמאבק הפלסטיני כולו מצליח לגייס באמצעות ההפגנות האלה. למרות שההפגנות נמשכות כבר עשור, נראה שאף אחד מהפעילים המרכזיים לא תומך במעבר בחזרה למאבק חמוש.

חקלאים בוואד א-רשא צופים בעבודות על הגדר (אקטיבסטילס)

חקלאים בוואד א-רשא צופים בעבודות על הגדר (אקטיבסטילס)

"מראים לעולם שלא אנחנו הטרוריסטים – אלא שהטרור מופנה כלפינו"

"מתחילת המאבק התגובות של הצבא היו מאוד אלימות: כבשים ותרנגולות רבות מתו מגז מדמיע שנורה לתוך חצרות הבתים, אנשים נפצעו ונעצרו, המחיר היה כבד מדי, ולכן החלטנו להפסיק", מספר שריף חאלד, מהפעילים הבולטים בכפר ג'יוס. אחרי שהתחילו בהפגנות ספונטניות בספטמבר 2002 התפתח המאבק בכפר ונמשך עד תחילת 2004. ב-2008, כשישראל הזיזה את הגדר והחזירה חלק מהאדמות החקלאיות אך לא את כולן, התחדש המאבק, ונפסק שוב לאחר כמה חודשים של הפגנות שבועיות. "ההפגנות קודם כל היו כלי כדי לתת ביטוי לתחושות של האנשים, יותר מכל דבר אחר. הן יצרו קשרים טובים עם ישראלים ועם פעילים בעולם, אבל מבחינת הצבא – התעלמו מאיתנו לגמרי, ולכן לא המשכנו לאורך זמן.

"אף על פי כן, לדעתי זו הצורה הטובה ביותר להעביר מסר לרשויות בישראל. בזכות ההפגנות שלנו, אפילו שהן נגמרו, אנחנו עדיין פוגשים ישראלים, אנחנו מגיעים לבית המשפט עם יותר תמיכה, אנחנו מתראיינים לכלי תקשורת מקומיים ובכל העולם בדיוק כמו שאתה מראיין אותי עכשיו. אם מדברים על התנגדות לא אלימה – גם כל הדברים האלה הם התנגדות, וגם הם מעבירים את המסר שלנו".

"הרעיון שישראלים ופלסטינים יפגינו יחד בשנת 2003, בשיא האינתיפאדה השנייה, היה רעיון מאוד מאתגר, וההצלחה לבנות את הקשרים האלה למרות האתגרים מתוך כבוד הדדי היא אחת מההצלחות המיידיות שהיו לנו", מוסיף ראעד עמר, ממקימי מאהל המחאה בכפר מסחה. "לזה אפשר להוסיף את ההצלחה למשוך תשומת לב עולמית למאבק הפלסטיני בימי מלחמת עיראק, ולזכות לאהדה ולתמיכה מבית הדין הבינלאומי בהאג, וגם את ההצלחה של קידום אי-אלימות ככלי נגד הכיבוש".

אום חסן ברג'יה בהפגנה במעסרה (חגי מטר)

אום חסן ברג'יה בהפגנה במעסרה (חגי מטר)

בכפר מעסרה מפגינים נגד הגדר כל שבוע כבר למעלה מחמש שנים. בתחילת הדרך התאפיינו ההפגנות בפעולות ישירות, בעיקר של נשים, לעצירת הדחפורים שהפכו את אדמות הכפר. עם הזמן נפסקו העבודות באזור זה והגדר טרם הוקמה, אך ההפגנות עדיין נמשכות, וכיום הן בולטות בעיקר בהתעקשות המארגנים והמארגנות על אי-אלימות מוחלטת, לרבות היעדר זריקות אבנים, ובנאומים ארוכים שנשאים בשלוש שפות בפני המפגינים והחיילים.

"הדבר החשוב לנו ביותר במאבק העממי הוא השמעת קולנו בפני העולם, והדגשת העובדה שלא אנו הטרוריסטים – אלא שהטרור מופנה כלפינו", אומרת אום-חסן ברג'יה, ממנהיגות הפעילות בכפר. "אחרי חמש שנים של הפגנות אנחנו רואים שיש לנו הרבה תמיכה בעולם, ופעם אחר פעם הצבא הישראלי מוצג כמי שיוזם ומוביל את האלימות – ולא אנחנו. זה מסר שנמשיך להעביר בהפגנות כל עוד שיש מתנחלים על אדמותינו שמונעים מאיתנו הקמת מדינה עצמאית".

כדורגל מעבר לגדר בבלעין

מכל הכפרים שהפגינו ומפגינים, כפר אחד בולט ומרכזי הפך למוכר ביותר בעולם, ורבים רואים בו את הסמל של המאבק העממי, המשותף והבלתי מזוין בגדר ובכיבוש בכלל – זהו הכפר בלעין. מה הפך את בלעין למרכזי כל כך? יתכן שזו העקביות, עם למעלה משבע שנים של הפגנות, יתכן שהסרט זוכה הפרסים "בלעין חביבתי", יתכן ששני חללי המאבק בכפר – באסם וג'וואהר אבו-רחמה – שנהרגו שניהם בזמן שמחו ללא אלימות, ויתכן שאלה האמצעים היצירתיים ששימשו את הכפר בהפגנות כל השנים.

(אווטאר מגיע לבלעין. צילום: היית'אם אל-חטיב)

רשימה קצרה של האמצעים האלה חייבת לכלול את הניסיונות לשחק כדורגל עם החיילים מעבר לחומה בימי המונדיאל ובעקבות הפרסומת של סלקום, תחפושות בסגנון אווטאר מיד לאחר יציאת הסרט, התבצרות בתוך כלובים מחוברים לאדמה ליד עצים שסומנו לעקירה, תחרויות עפיפונים, בניית דגם ענק של ספינה מעוטרת דגלים בעקבות המשט, תערוכות של הנשקים ששימשו לדיכוי ההפגנות, הפגנות לילה עם פנסים במחאה על פלישות הצבא לכפר בלילות, אירוח פסנתרן ניצול שואה שניגן ליד הגדר, קיום כנס שנתי למאבק לא-אלים ואירוח של אישים מפורסמים רבים מתחומי הפוליטיקה והתרבות לרבות פורום "זקני השבט" (The Elders), המורכב בין היתר מדזמונד טוטו וג'ימי קרטר. ההפגנות בכפר נמשכות עד היום, גם לאחר שהגדר הוזזה בעקבות החלטת בג"ץ, והשיבה לכפר חלק מאדמותיו.

יש לציין שבניגוד למעסרה, בבלעין רוב ההפגנות נגמרות ביידוי אבנים לעבר החיילים, לאחר שאלה מתחילים לירות רימוני גז על המפגינים הלא-אלימים. עם זאת, כפי שהתברר לאחרונה בבית המשפט, בכמה מקרים היו אלה כוחות הביטחון הישראלים, שהתחפשו למפגינים, שזרקו אבנים על החיילים.

מוחמד חטיב בחגיגות בבלעין עם הנצחון בבג"ץ (חגי מטר)

מוחמד חטיב בחגיגות בבלעין עם הנצחון בבג"ץ (חגי מטר)

"יש הרבה סיבות לכך שאנחנו עדיין ממשיכים", אומר מוחמד חטיב, מראשי הוועדה העממית בבלעין. "זה הניצחונות שנתנו לנו תקווה, התמיכה שאנחנו מקבלים מכל הכפר, שיתוף הפעולה עם הישראלים והבינלאומיים, וההשפעה שהייתה לזה על המאבק הפלסטיני כולו, ועל איך שכל הארגונים כיום מנסים להתאים את עצמם לאסטרטגיה בסגנון בלעין. סיבה נוספת להמשיך היא שבלעין הפך לסמל של המאבק הלאומי והמשותף, ואלה דברים שצריך לתחזק. אבל המאבק צריך להמשך גם כי עוד לא השגנו את מה שרצינו. לא רק שנותרו אדמות בצד השני של החומה, גם על האדמות שחזרו הצבא לא מתיר להקים מבנים, וכל דבר ששמים שם – מיד נהרס. לכן זה מאבק נגד כל הסממנים של הכיבוש, והכיבוש ממש לא נגמר.

"החלום שלנו הוא שיום אחד נוכל להקים על האדמות האלה פארק, שיהיה בלבו מרכז אקדמי ללימודי מאבק בלתי אלים, לימודי שלום ומאבק עממי, וגם מקום שאפשר לבלות עם המשפחה, ואפשר להעביר שם יום עם נוף ומשחקים וחיות, דברים כאלה. אנחנו אופטימיים, מלאי תקווה שנצליח, ונקים מדינה חופשית. אנחנו מקווים שהילדים שלנו לא יחיו את החיים שאנחנו חיינו עד עכשיו תחת הכיבוש. זה לא סיבה להמשיך במאבק?"

 

צעיר זורק אבנים על החומה בבית לחם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צעיר זורק אבנים על החומה בבית לחם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

————-

הפרקים הקודמים בסדרת "עשור לגדר":

1) הפרויקט הישראלי הגדול

2) חומה ושלום

3) דונם פה ודונם שם

4) לא פה ולא שם – הכפרים ממערב לגדר

5) דרך חדשה להתנגדות

 

הפרק הבא: הכפר שהופך לכלא

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf