newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עשרים שנה לבל"ד: מחשבות על שותפות ערבית-יהודית

הקמתה של בל"ד הציבה שורה של אתגרים ושאלות ביחס למקום הפעילות והפעילים היהודים במאבק הפלסטיני, החל מהשפה בה מדברים בישיבות ועד לשאלת הייצוג ברשימה לכנסת. עשרים שנה מאוחר יותר, השאלות הללו נותרו רלוונטיות מתמיד

מאת:

כותבת אורחת: יעל לרר

זה היה אתמול, ובלי ששמתי לב עברו עשרים שנה. באסל ע׳טאס התקשר והזמין אותי ואת מיכאל ורשבסקי (מיקדו) לפגישה מיוחדת בחיפה. ״אנחנו מקימים מפלגה ורוצים להתייעץ״. אני ומיקדו היינו חברי המזכירות של תנועת ברית שוויון החל מייסודה. ברית שוויון הוקמה בשנת 1991 על ידי קבוצה של אנשי שמאל, פלסטינים אזרחי ישראל ויהודים-ישראליים, והובלה על-ידי פורשי המפלגה הקומוניסטית ובראשותם ד״ר עזמי בשארה. למרות שניסינו ליצור מודל אחר של שיתוף פעולה ערבי-יהודי, לא ברור עד כמה הצלחנו.

קודם כל, ובאופן סמלי, החלפנו את הסדר וקראנו לעצמנו תנועה ״ערבית-יהודית״ במקום ה״יהודית-ערבית״ המסורתית. שנית, וחשוב יותר – ניסינו להשתחרר מההגמוניה של הפעילים היהודים-ישראלים. ברית שוויון הונהגה על ידי קבוצה של אינטלקטואלים פלסטינים מרשימים, ואיש לא הטיל ספק במנהיגותם. השינוי השתקף מיד באג׳נדה חדשה, שונה במהותה מהמסורת ה״יהודית-ערבית״: קריאת תיגר ברורה על ה"מדינה היהודית", הכנסת המונח ״מדינת כל אזרחיה״ לשיח הציבורי, ודרישה להגדרה עצמית של המיעוט הפלסטיני בישראל, הכוללת את זכותו לאוטונומיה תרבותית. כל הרעיונות האלה עמדו אח״כ בבסיסה של בל״ד, והיום בבסיסה של הרשימה המשותפת.

אבל למרות כל אלה, שאין לזלזל בחשיבותם, לא הצלחנו לשנות את המודל הארגוני באופן מהותי. בכנס הגדול ביותר של ״ברית שוויון״ היו כ-300 חברים. 80 מתוכם היו פעילים יהודים, אנשים ונשים מצויינים, שהיו שם מתוך הבנה שיש להשתחרר מההגמוניה היהודית הפנימית בתוך תנועות שמנסות להחליף את ההגמוניה הזו בשוויון בארץ כולה. חברים שעברו דרך ארוכה בתור תוצרים של מערכת החינוך הציונית הדוגמטית, ושבחרו במסלול החשוב של הדה-קולוניזציה. אבל החברים האלה, האחים והאחיות, כנראה בדיוק מהסיבות האלה, היו (ועודם) לגמרי שוליים בחברה שלהם, והחשיבה והפעולה הפוליטית של רובם היו מנותקות  לחלוטין מחיי היומיום שלהם, מהקהילות שלהם וממשפחתם. הפעילים הפלסטינים, ברובם, היו (ועודם) ההפך הגמור: פעילים מרכזיים בקהילות מהן באו, עמודי תווך במשפחות, בתנועת הסטודנטים, בחברה האזרחית, פעילים שבאו לשרת ולייצג את הציבור ממנו צמחו.

עזמי בשארה על התקשורת הישראלית, מתוך סרטה של סימון ביטון, "האזרח בשארה":

הפוליטיקה של השפה

בהיותם אינטלקטואלים ופעילי שמאל ותיקים, הפעילים היהודים לא שבעו מדיונים פוליטיים, מוויכוחים אינסופיים על קוצו של יוד (וכל זה עוד לפני ימי הפייסבוק) וכל זה תוך מעט מאוד היכרות עם החברה הפלסטינית בישראל/פלסטין ובתפוצות, ועם העולם הערבי בכלל. אני אוהבת להשוות את הנוכחות שלהם בדיון לגברים בתנועה הפמיניסטית. כפמיניסטית, הדרישה שלי מכל גבר דמוקרטי ומתקדם היא לתמוך בכל הדרישות שלי ושל חברותי. אבל מנסיוני, הן בערבית והן בעברית, הגבר המתקדם ביותר, הנאור ביותר, ברגע שהגיע לפגישה פמיניסטית, נוטה להשתלט על הדיון או לפחות לקחת בו חלק חסר פרופורציות ולהסיט אותו מדיון בשאלות פנימיות לדיון שמתמקד ביחסי נשים-גברים, במקומם של הגברים במאבק, ובזכויותיהם של הגברים.

הפגישות והכנסים שלנו התקיימו בעברית, גם של פורום המזכירות המצומצם, בו בישיבות רבות היינו רק שני דוברי עברית, מיקדו ואני. הדינמיקה הזו היתה מבחינתי סוג של מעבדה לחשיבות השפה, והשליטה בשפה, בחיים הפוליטיים – גם כשמדובר בהשתתפות הפוליטית של מיעוט במדינה בה שפת הרוב היא שונה, וגם בחיים המפלגתיים עצמם. לשפה יש חשיבות עצומה והכרחית בעיצוב האג'נדה הפוליטית, ובמיוחד זו של מיעוט לאומי. ד״ר עזמי בשארה, ד״ר ג׳מאל זחאלקה ואחרים פעלו אז בליבה של האקדמיה הישראלית, בעברית, וניסוח רעיונות בעברית היה טבעי להם כמו בערבית. אבל זה לא היה המצב בעבור אחרים בינינו, פעילי שטח חשובים בקהילות שלהם, שנוכחותם בתנועה היתה חסרת תחליף. אני ומיקדו, ופעילים מרכזיים אחרים כמו אמנון רז-קרקוצקין, הרגשנו אשמה וחזרנו ואמרנו ״תמשיכו בערבית, זה בסדר״. אבל כל עוד לא באמת הבנו, הדיון המשיך להתנהל בעברית. אני אסירת תודה – בזכות הדינמיקה הזו למדתי ערבית, וכל יום מאז אני מודה לאותם החברים. רציתי רק להבין, לנסות ליצור שיחה (אותה פגשתי מאז במקומות רבים באירופה) בה דוברי שפות שונות מתבטאים כל אחד בשפתו והאחרים מבינים אותם. לשמחתי, לימוד השפה לקח אותי למקומות נוספים, וביניהם שנת חיים במצרים, ייסוד הוצאת אנדלוס שתרגמה את מיטב הספרות הערבית העכשווית לעברית, השתתפות (ושותפות) בשיח האינטלקטואלי והפוליטי הערבי בנושאים מגוונים, ועוד.

יעל לרר בכנס בחירות במכללת נתניה, 9.1.2013:

יהודים ברשימה לכנסת?

אחרי חתימת הסכמי אוסלו ב-1993, הרגשנו נטושים ומובסים (למרות שבתחזיות הכי רעות שלנו לא דמיינו את המציאות הנוראית שנהיתה כאן עשרים שנה אחר-כך). זה היה רגע של הפוגה, לקראת התארגנות וחשיבה מחדש. והנה, ב-1995, התקשר ד"ר באסל ע׳טאס: ״בואו לפגישה בחיפה, אנחנו מקימים מפלגה ורוצים להתייעץ״. ובמרכזה של הפגישה היתה "שאלת היהודים": "איך נשלב את היהודים במפלגה החדשה שלנו". התשובה שלי, אז, היתה חד-משמעית, ולקוחה מהמודל הפמיניסטי: תנו לנו לעצב את הדרישות שלנו בעצמנו, ובשפה שלנו, ומכם אנחנו מצפים לעמוד לצידנו, להפגין איתנו, לתמוך ולסייע כשאפשר וכשצריך.

בתור פעילת שטח גם ידעתי, שאין מדובר רק בשאלה פוליטית-עקרונית אלא במשאבי זמן וכסף, שתמיד היו מוגבלים, גם בהקמת בל"ד וגם במערכות הבחירות הבאות, בהן האמנו לספקנים והתנהגנו כאילו אנחנו נלחמים על חיינו. באותה השקעת זמן וכסף שתביא 100 קולות יהודים, אפשר להגיע לעוד 5000 מצביעים פלסטינים פוטנציאליים. חשבתי אז, וגם בהמשך, שאנחנו צריכים להשאיר "דלת פתוחה" לתומכים היהודים שלנו, על ידי תרגום של המצע והתשדירים לעברית (אבל לא תרגום של כל מסמכי הוועידה, למשל), על ידי כתיבת מאמרים, ועל ידי נוכחות סמלית של יהודים במקומות לא-ריאליים ברשימה לכנסת. תמיד עמדה לנגד עיני גם הדוגמא של חד"ש (שעברה כברת דרך מאז), שלמרות שליטה של פעילים יהודים על מוסדותיה, בהם שפת הדיון היתה עברית, ולמרות, למשל, הפניה של כל תקציבי הפרסום (ויותר מאוחר, חלק ניכר מהם) לקמפיין בעברית, מעולם לא הצליחה לפרוץ את מעגל פעילי השמאל במגזר היהודי.

במשך השנים שאלו אותי פעילים רבים בבל"ד מדוע אני לא מתמודדת על מקום ברשימה לכנסת (ולפעמים גם הפצירו בי להתמודד). לא רק שנמנעתי מהתמודדות כזו, נמנעתי גם מהתמודדות למוסדות המפלגה, וגם מייצוג בל"ד בתקשורת (אלא כאשר, כמו ב-2007, צוות התקשורת של בל"ד החליט "לשלוח את היהודים קדימה"). כאן, לשאלות העקרוניות והמעשיות של השפה והגדרת האג'נדה, נוספת גם שאלת הייצוג. אני מאמינה שחברי פרלמנט צריכים להיות הקול של המצביעים שלהם. לכן אני חושבת שכל רשימה בכל מקום בכל סוג של בחירות צריכה לכלול 50% נשים במקומות ריאליים, למשל. ולכן מפלגה שמספר תומכיה היהודים לא מגיע לחמישית מנדט לא צריכה חברת פרלמנט יהודיה על חשבון ניראות והשמעת קול של נציגה ערבית. בבחירות הקודמות הצביעו לבל"ד כאלף מצביעים יהודים, לחד"ש כ-5000. לרשימה המשותפת הצביעו רק 4000 יהודים (הסיבה העיקרית לירידה במספר המצביעים, לדעתי, היא חששם של חלק ממצביעי חד"ש מהימחקות מרצ, ולא ההסתייגות מהרשימה המשותפת).

> "האיזון הקדוש": איך אפשר להשוות בין חנין זועבי לברוך מרזל?

צעד ראשון והכרחי, הרשימה המשותפת (אכרם דרווישי / אקטיבסטילס)

צעד ראשון והכרחי, הרשימה המשותפת (אכרם דרווישי / אקטיבסטילס)

המודל הדרום-אפריקאי

שאלת השתתפותם של אזרחים יהודים בחיים הפוליטיים של המיעוט הפלסטיני בישראל צריכה חשיבה מחודשת. הרשימה המשותפת, שהיא צעד ראשון והכרחי לקראת הקמתם של מוסדות נבחרים – עיקרון מרכזי בפרויקט של בל"ד מההתחלה – מעלה אותה שוב. האם נוכל ליצור מקבילה ל"קונגרס הלאומי האפריקאי" בה יהיה מקום גם ל"לבנים" שלנו? האם יש סיכוי כלשהו לתזוזה של מספר משמעותי של אזרחים יהודים לכיוון של התנגדות לציונות ולעליונות היהודית בישראל/פלסטין? האם לא צריך לשרטט מודל לקיום משותף ב"מדינת כל אזרחיה" כבר בשלב המאבק? ייתכן שהקמת מוסדות נבחרים לא תהיה אפשרית ללא הרהור ודיון נרחב בשאלות האלה.

המודל הדרום-אפריקאי הוא מעניין. למתנגדי האפרטהייד הלבנים (וביניהם יהודים רבים) היה מקום ב"קונגרס הלאומי האפריקאי" ואף בהנהגת הזרוע הצבאית שלו, למרות היותם מעטים. אבל השינוי הפוליטי בקרב הלבנים בדרום-אפריקה לא נעשה על-ידי "פעולה מבפנים" של החברים האלה, אלא בעיקר על ידי לחץ חיצוני, ובראשו החרם הבינלאומי.

בחוגי בית בעברית אוהב ד"ר ג'מאל זחאלקה לצטט את ידידו רוני קסריל, יהודי ולבן, שהיה ממנהיגי הזרוע הצבאית של "הקונגרס הלאומי האפריקאי" וראש שירותי המודיעין שלה, ואח"כ שר בממשלת מנדלה. קסריל דיבר על "תסמונת תא הטלפון" בו יכלו להידחס כל הפעילים הלבנים. אבל למרות מיעוטם, הוא אומר, בחברה שלאחר התמוטטות האפרטהייד היתה להם חשיבות חסרת תחליף.

עשרים שנה עברו ובל"ד היא מקור גאווה בשבילי. אין לי הנאה גדולה יותר מלפגוש צעירות וצעירים, פלסטינים זקופים וגאים, שיודעים מאין באו ולאן הם הולכים, ולדעת שבל"ד שינתה לחלוטין את תפיסות העולם שבתוכן צמחו. בל"ד בשבילי הוא פרויקט חיים, ואולי החשוב ביניהם (למגינת ליבם של חברי, ושל אנשי רוח רבים בעולם הערבי, גם יותר מהוצאת אנדלוס) – למרות שהוא לא "שלי". בל"ד היא בית ומשפחה ובית-ספר מתמשך, פרויקט ששינה לחלוטין את נקודת המבט שלי ואת חיי. אני גאה בחלקי הצנוע בהקמתה, אבל בעיקר אסירת תודה על הזכות הגדולה להשתתף בפרויקט כזה.

המאמר התפרסם לראשונה בערבית ב"ערב 48"

יעל לרר פעילה מזה שנים למען צדק ושוויון בישראל/פלסטין. היא, בין היתר, ממייסדות "ברית שוויון" ו"בל"ד", ומו"לית ועורכת הוצאת "אנדלוס".

> "העוול המוסרי של הקיבוצים גדול מזה של ההתנחלויות": ראיון עם ג'מאל זחאלקה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf