פאודה, השמאל והפרטנר המושלם

למרות שהיא לא באמת מבקשת לתאר מציאות, העונה השניה של פאודה מספקת הצצה לנבכי ליבם של הישראלים, ולקריטריונים שמציבים גם ימין וגם שמאל למנהיגים פלסטינים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: עידו נייס

העונה השניה של סדרת האקשן פאודה, מונעת בעיקר על ידי נקמה: נידאל עוואדלה (המכונה "אל מקדסי") הפלסטיני מצד אחד, ודורון קביליו הישראלי מצד שני, והמאבק האישי ביניהם. למרות שיוצרי הסדרה מבקשים, לדבריהם, להדגיש את "המחיר הבלתי נסבל של הסכסוך הישראלי פלסטיני ואת האופן שבו הוא שואב את הנוגעים בו והורס את חייהם", הסדרה הקצבית, שעוצבה מזווית ראיה ישראלית-יהודית, לא באמת מבקשת לתאר מציאות כאשר הדמויות הפלסטיניות המוצגות בה מחולקות בין רוצחים תאבי דם לבין כאלו שמעדיפים לברוח מהסכסוך לחלוטין עד למדינות אחרות. סתם מאבק בכיבוש הוא לא אופציה. עם זאת מידי פעם בורחת ליוצרים אמירה אידאולוגית ששווה להתייחס אליה.

כך למשל קרה בפרק השמיני ששודר לאחרונה. כאשר מקבל ראש מערך הבטחון המסכל הפלסטיני, אבו מאהר, מידע על קשרים אפשריים בין בנו מאהר לבין אותו אל מקדסי (שמסתבר כי הוא פועל בשירות דאע"ש, כדי שיהיה ברור מי הנבל בסיפור), הוא מחליט לקחת את בנו ליום בילוי ביפו, שם הוא מתכנן לדבר איתו על הנושא.

וכך אומר אבו מאהר לבנו כשהם יושבים במסעדה על הים: "מה חשבת? שתוכל להרוס את כל המבנים האלה? להחריב את כל ישראל? להפיל את כל הבניינים האלה? […] אתה מבין איזה תעשייה יש כאן? אתה מבין שהכלכלה כאן זה אמריקה? לא כמו המזרח התיכון. יש כאן סטארטאפים כמו בעמק הסיליקון באמריקה. והכי חשוב, יש פה אנשים שרוצים לחיות, לא למות. תתעורר!".

> דיווח מיוחד מאוגנדה: "לא נהפוך לפח זבל של מדינה שלא רוצה פליטים"

מגרונו של המנהיג הפלסטיני בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים שהפלסטינים צריכים לחשוב עלינו. צילום מסך מתוך העונה השניה של פאודה

מגרונו של המנהיג הפלסטיני בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים שהפלסטינים צריכים לחשוב עלינו. צילום מסך מתוך העונה השניה של פאודה

הדובר הוא אמנם אבו מאהר, אבל מגרונו בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים על עצמנו, על איך מנהיגים פלסטינים אמורים להיות ועל מה הם אמורים לחשוב על הישראלים. אפשר בקלות לשים לב לשני הפרמטרים האלה במונולוג הקצר.

הוא מתחיל בהערכה בלתי מסויגת למעצמה הישראלית, לכלכלה שלה, לתרבותה, והוא מסתיים במה שהפך כמעט למוטו הלאומי – "כאן יש אנשים שרוצים לחיות, לא למות". כאן, בניגוד לפלסטינים, שבקלות יכלו לחיות חיים שלווים בלי שכול, אבל מעדיפים בכל זאת להקריב את בני עמם.

ישראלים-יהודים אולי מעריכים עצמם כך, אבל צריכים להיות יהירים במיוחד כדי לחשוב שזה מה שחושבים עלינו הפלסטינים.

כשבנו מתווכח איתו, ואף מאשים אותו בבגידה בעקרונות שלו בשביל חיים נוחים, עומד מולו אבו מאהר בשלווה. הוא לא מתייסר בגלל שיתוף הפעולה שלו עם ישראל. הוא לא עושה זאת רק מחוסר ברירה. הוא גאה. הוא הפלסטיני שכל ישראלי היה מוכן לקבל.

מה עם קצת אמת?

הימין והשמאל היהודי מסכימים על דבר אחד – צריך פרטנר, ובשביל להיות כזה המנהיג הפלסטיני צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים ומחמירים מאוד. הוא צריך להבין אותנו. הוא צריך להזדהות עם הנרטיב שלנו. הוא צריך להתנגד לכל סוג של אלימות באופן מוחלט. הוא צריך להיות חמוד.

אז איפה הימין והשמאל נבדלים? השמאל החליט שיש אחד כזה. יש רק בעיה אחת. השמאל משקר. אין מנהיג פלסטיני שיענה לקריטריונים האלה, ומעולם לא היה כזה. פלסטינים שונאים את הכיבוש. פלסטינים זוכרים את הנכבה. פלסטינים מוכנים לשלם בחייהם בשביל עצמאותם. עבור חלקם עצם הרעיון של הסתפקות במדינה עצמאית חלקית היא פשרה גדולה.

השמאל בחר בדרך זו, כי זה הדבר היחיד שהוא מרשה לעצמו למכור לציבור בשביל לחזור לשלטון. הימין מציע מלחמה, אז השמאל יציע שלום. ואיך יבטיח שלום? ידבר על פרטנר. כך הוא תופס את האלטרנטיבה לעמדת הימין.

וכך, כשהשמאל שולח נציגים לעשות סלפי עם אבו מאזן במוקטעה – הימין מנפנף בטבלאות תשלומי השכר לאסירים הפלסטינים, וכשהשמאל מדבר על שלום הימין שולף מולו ספרי לימוד עם מפת פלסטין השלמה במערכת החינוך הפלסטינית. הימין מנצח, ולא בכדי. הצדק איתו. האמת היא שלא משנה כמה השמאל היהודי ינסה להציג את הפלסטינים, ובעיקר את מנהיגיהם, ככאלה שעומדים בציפיות שלנו, הימין ינצח, פשוט כי הם לא.

השאלה היא מתי יקום בשמאל היהודי מנהיג שלא יפחד לומר באופן ברור את האמת הפשוטה – לא מדובר בתוכנית לבקשתנו. ודעתנו, תהיה אשר תהיה, על זהותו, פעילותו ואמונותיו של מנהיג פלסטיני, לא נותנת בשום אופן לגיטימציה להמשך הדיכוי של בני עמו. כי משא ומתן מנהלים על הסכמי סחר, יחסים דיפלומטיים, שיתופי פעולה, וכמובן שלום. לא מנהלים משא ומתן על חופש.

יהיה לו קשה, למנהיג האמיץ הזה שעוד לא נראה באופק. האמת הזו לא נשמעת מפתה במיוחד, וקשה לראות קהל תומכים גדול נעמד מאחוריו. אבל גם לשקר לציבור שהנה אוטוטו חותמים על הסכם ובלונים יעופו מעלינו בעוד אנחנו מתחבקים ומתנשקים ברחבת אל אקצא לא בדיוק הביא הישגים מיוחדים עד כה. אז אם כבר להפסיד, לפחות נעשה את זה עם האמת. לכו תדעו, אולי זה יעבוד. עוד לא ניסינו.

 עידו נייס הוא הייטקיסט שמתגורר בדרום.

> תראו מופתעים: הצבא משקר נגד משפחת תמימי, העיתונאים משתפים פעולה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

"ברוח ובדם נפדה את פלסטין", שרו האוהדים באיצטדיון פייסל חוסייני בא-ראם בצל תמונות של ערפאת ואבו מאזן. נבחרת פלסטין לפני שריקת הפתיחה (צילום: אורן זיו)

נבחרת סעודיה בפלסטין: משחק כדורגל היסטורי בא-ראם

10,000 צופים הגיעו למשחק מוקדמות גביע העולם שהתקיים בא-ראם. בעבר סירבו הסעודים להיכנס לשטח בשליטה ישראלית, אולם הפעם הם הסכימו. "ירושלים שלנו" קראו האוהדים במשחק שהסתיים בתיקו אפס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf