newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פאודה, השמאל והפרטנר המושלם

למרות שהיא לא באמת מבקשת לתאר מציאות, העונה השניה של פאודה מספקת הצצה לנבכי ליבם של הישראלים, ולקריטריונים שמציבים גם ימין וגם שמאל למנהיגים פלסטינים

מאת:

כותב אורח: עידו נייס

העונה השניה של סדרת האקשן פאודה, מונעת בעיקר על ידי נקמה: נידאל עוואדלה (המכונה "אל מקדסי") הפלסטיני מצד אחד, ודורון קביליו הישראלי מצד שני, והמאבק האישי ביניהם. למרות שיוצרי הסדרה מבקשים, לדבריהם, להדגיש את "המחיר הבלתי נסבל של הסכסוך הישראלי פלסטיני ואת האופן שבו הוא שואב את הנוגעים בו והורס את חייהם", הסדרה הקצבית, שעוצבה מזווית ראיה ישראלית-יהודית, לא באמת מבקשת לתאר מציאות כאשר הדמויות הפלסטיניות המוצגות בה מחולקות בין רוצחים תאבי דם לבין כאלו שמעדיפים לברוח מהסכסוך לחלוטין עד למדינות אחרות. סתם מאבק בכיבוש הוא לא אופציה. עם זאת מידי פעם בורחת ליוצרים אמירה אידאולוגית ששווה להתייחס אליה.

כך למשל קרה בפרק השמיני ששודר לאחרונה. כאשר מקבל ראש מערך הבטחון המסכל הפלסטיני, אבו מאהר, מידע על קשרים אפשריים בין בנו מאהר לבין אותו אל מקדסי (שמסתבר כי הוא פועל בשירות דאע"ש, כדי שיהיה ברור מי הנבל בסיפור), הוא מחליט לקחת את בנו ליום בילוי ביפו, שם הוא מתכנן לדבר איתו על הנושא.

וכך אומר אבו מאהר לבנו כשהם יושבים במסעדה על הים: "מה חשבת? שתוכל להרוס את כל המבנים האלה? להחריב את כל ישראל? להפיל את כל הבניינים האלה? […] אתה מבין איזה תעשייה יש כאן? אתה מבין שהכלכלה כאן זה אמריקה? לא כמו המזרח התיכון. יש כאן סטארטאפים כמו בעמק הסיליקון באמריקה. והכי חשוב, יש פה אנשים שרוצים לחיות, לא למות. תתעורר!".

> דיווח מיוחד מאוגנדה: "לא נהפוך לפח זבל של מדינה שלא רוצה פליטים"

מגרונו של המנהיג הפלסטיני בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים שהפלסטינים צריכים לחשוב עלינו. צילום מסך מתוך העונה השניה של פאודה

מגרונו של המנהיג הפלסטיני בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים שהפלסטינים צריכים לחשוב עלינו. צילום מסך מתוך העונה השניה של פאודה

הדובר הוא אמנם אבו מאהר, אבל מגרונו בוקע כל מה שאנחנו היהודים חושבים על עצמנו, על איך מנהיגים פלסטינים אמורים להיות ועל מה הם אמורים לחשוב על הישראלים. אפשר בקלות לשים לב לשני הפרמטרים האלה במונולוג הקצר.

הוא מתחיל בהערכה בלתי מסויגת למעצמה הישראלית, לכלכלה שלה, לתרבותה, והוא מסתיים במה שהפך כמעט למוטו הלאומי – "כאן יש אנשים שרוצים לחיות, לא למות". כאן, בניגוד לפלסטינים, שבקלות יכלו לחיות חיים שלווים בלי שכול, אבל מעדיפים בכל זאת להקריב את בני עמם.

ישראלים-יהודים אולי מעריכים עצמם כך, אבל צריכים להיות יהירים במיוחד כדי לחשוב שזה מה שחושבים עלינו הפלסטינים.

כשבנו מתווכח איתו, ואף מאשים אותו בבגידה בעקרונות שלו בשביל חיים נוחים, עומד מולו אבו מאהר בשלווה. הוא לא מתייסר בגלל שיתוף הפעולה שלו עם ישראל. הוא לא עושה זאת רק מחוסר ברירה. הוא גאה. הוא הפלסטיני שכל ישראלי היה מוכן לקבל.

מה עם קצת אמת?

הימין והשמאל היהודי מסכימים על דבר אחד – צריך פרטנר, ובשביל להיות כזה המנהיג הפלסטיני צריך לעמוד בקריטריונים מסוימים ומחמירים מאוד. הוא צריך להבין אותנו. הוא צריך להזדהות עם הנרטיב שלנו. הוא צריך להתנגד לכל סוג של אלימות באופן מוחלט. הוא צריך להיות חמוד.

אז איפה הימין והשמאל נבדלים? השמאל החליט שיש אחד כזה. יש רק בעיה אחת. השמאל משקר. אין מנהיג פלסטיני שיענה לקריטריונים האלה, ומעולם לא היה כזה. פלסטינים שונאים את הכיבוש. פלסטינים זוכרים את הנכבה. פלסטינים מוכנים לשלם בחייהם בשביל עצמאותם. עבור חלקם עצם הרעיון של הסתפקות במדינה עצמאית חלקית היא פשרה גדולה.

השמאל בחר בדרך זו, כי זה הדבר היחיד שהוא מרשה לעצמו למכור לציבור בשביל לחזור לשלטון. הימין מציע מלחמה, אז השמאל יציע שלום. ואיך יבטיח שלום? ידבר על פרטנר. כך הוא תופס את האלטרנטיבה לעמדת הימין.

וכך, כשהשמאל שולח נציגים לעשות סלפי עם אבו מאזן במוקטעה – הימין מנפנף בטבלאות תשלומי השכר לאסירים הפלסטינים, וכשהשמאל מדבר על שלום הימין שולף מולו ספרי לימוד עם מפת פלסטין השלמה במערכת החינוך הפלסטינית. הימין מנצח, ולא בכדי. הצדק איתו. האמת היא שלא משנה כמה השמאל היהודי ינסה להציג את הפלסטינים, ובעיקר את מנהיגיהם, ככאלה שעומדים בציפיות שלנו, הימין ינצח, פשוט כי הם לא.

השאלה היא מתי יקום בשמאל היהודי מנהיג שלא יפחד לומר באופן ברור את האמת הפשוטה – לא מדובר בתוכנית לבקשתנו. ודעתנו, תהיה אשר תהיה, על זהותו, פעילותו ואמונותיו של מנהיג פלסטיני, לא נותנת בשום אופן לגיטימציה להמשך הדיכוי של בני עמו. כי משא ומתן מנהלים על הסכמי סחר, יחסים דיפלומטיים, שיתופי פעולה, וכמובן שלום. לא מנהלים משא ומתן על חופש.

יהיה לו קשה, למנהיג האמיץ הזה שעוד לא נראה באופק. האמת הזו לא נשמעת מפתה במיוחד, וקשה לראות קהל תומכים גדול נעמד מאחוריו. אבל גם לשקר לציבור שהנה אוטוטו חותמים על הסכם ובלונים יעופו מעלינו בעוד אנחנו מתחבקים ומתנשקים ברחבת אל אקצא לא בדיוק הביא הישגים מיוחדים עד כה. אז אם כבר להפסיד, לפחות נעשה את זה עם האמת. לכו תדעו, אולי זה יעבוד. עוד לא ניסינו.

 עידו נייס הוא הייטקיסט שמתגורר בדרום.

> תראו מופתעים: הצבא משקר נגד משפחת תמימי, העיתונאים משתפים פעולה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf