האישה שהביאה את זכות הבחירה לנשות סודאן: פרידה מפמיניסטית ולוחמת

מאת |

פאטמה אחמד אבראהים החלה את פעילותה הפמיניסטית כבר בתיכון, במאבק נגד צנזורת ספרי המדע בתוכניות הלימוד לבנות. מאוחר יותר לקחה חלק במהפכת 1964 והיתה לחברת הפרלמנט הראשונה בסודן. אתמול הלכה לעולמה במקום גלותה בלונדון, והשאירה מאחוריה הגות נרחבת ומודל פמיניסטי ערבי יחיד במינו

נפרדנו אתמול (שבת) מפמיניסטית דגולה בעולם הערבי.

פאטמה אחמד אבראהים נולדה בשנת 1933 בחרטום שבסודאן למשפחה משכילה ושמרנית. סבא שלה היה מנהל בית הספר לבנים ואימאם מסגד, אבא שלה בוגר מכללת גורדון להוראה ואמה הייתה מהראשונות במדינה שזכו ללמוד בבית ספר.

באווירה המשפחתית המשכילה, המודעות הפוליטית של פאטמה החלה בשלב מוקדם. אביה נרדף על ידי מנהל החינוך הבריטי כיוון שסירב ללמד את השפה האנגלית, והוא נאלץ להתפטר ולעבוד בחינוך הפרטי. ביומן מסע שלה פאטמה מספרת שההורים שלה רכשו ספרייה גדולה בבית וחייבו את הבנות והבנים לקרוא ככל האפשר. "אמא כעסה עלי מאד כאשר עמדתי ארוכות מול המראה לסדר את השער, ואמרה 'הערך שלך לא בסידור השיער והפנים שלך אלא במה יש בתוך הראש. תמלאי את הראש בקריאה וכתיבה וידע'", היא כותבת.

מאבק נגד פערים בחינוך ופערים בשכר

פאטמה החלה את מסלול האקטיביזם הפמיניסטי שלה כבר בתיכון, כאשר ייסדה את עיתון ״החלוצה״, שעסק בנושא זכויות נשים וחופש הכתיבה בעיתונות הסודאנית, שם פרסמה רשימות תחת שם בדוי. לימים היא הובילה את השביתה הנשית הראשונה בבתי הספר התיכוניים לבנות נגד הצנזורה של המדעים בספרי הלימוד והחלפתם בחומרי תפירה וניהול משק הבית. השביתה היתה מוצלחת, המנהלת נכנעה ללחץ השביתה וביטלה את השינוי בתכנית הלימודים.

את המאבק הפוליטי שלה החלה פאטמה אבראהים בשנת 1952 כאשר ייסדה את הקואליציה של נשות סודאן יחד עם מנהיגות סודאניות אחרות, אחרי שבשנת 1947 הייתה חלק מפורום הנשים המשכילות במפלגה הקומוניסטית. היא הפכה לחברת הוועד המנהל של הקואליציה ופעלה לפתוח את הרישום לפורום לכל הנשים מכל המחוזות, ולא רק למשכילות שביניהן. כמו כן היא פתחה סניפים של הקואליציה ברחבי המדינה, דבר שהפך את התנועה לבעלת בסיס קהילתי בפריסה ארצית.

כבר בשנת 1954 קואליציית הנשים בסודאן דרשה בחוקה שלה זכות מלאה של נשים להצביע ולהיבחר לפרלמנט, ונאבקה על זכות הייצוג בכל מוסדות החקיקה, במפלגות ובמוסדות הממשל, שוויון מלא בשוק העבודה ועוד.

היא פעלה למען סגירת פערי השכר בין המינים, ולמען קידום ואימון תעסוקתי שווה לנשים, מאבק באנלפאביתיות, והזכות לחינוך ממלכתי חינם לכולן. עוד פעלה למען העלאת גיל הנשואים, וביטול "חוק הציות" אשר העניק לגברים אפוטרופסות מלאה על בנותיהם ובנות זוגם. בגלל רשימת הדרישות הנועזת הזו, במיוחד הדרישות הפוליטיות, קואליציית הנשים בסודאן הותקפה בידי מפלגות אסלאמיות שמרניות. בסופו של דבר נשות סודאן קיבלו זכות הצבעה לפני שוויץ והרבה ממדינות ערב כמו ירדן, סעודיה, כווית וקטר.

אחרי ששערי העיתונות נסגרו בפני המאמרים שלה, פאטמה ערכה את המגזין  ״קול האישה״ והיה לה תפקיד משמועתי במאבק במנדט הבריטי הראשון. היא נכנסה למפלגה הקומוניסטית הסודאנית והיתה חברת הוועדה המרכזית בה, המפלגה הראשונה שאפשרה ארגון נשים בשורותיה.

> אפקט שוברים שתיקה של פרשת ילדי תימן

בתוך ארבע שנים בלבד הצליחה לשנות את חוקי המשחק בסודאן, והנשים קיבלו זכות מלאה בכל תחומי העבודה במדינה, כולל הצבא, המשטרה, המסחר ומערכת המשפט. פאטמה אחמד אבראהים

ממהפכה לגלות

הנשים הסודאניות בהנהגת פאטמה איבראהים השתתפו במהפכת אוקטובר 1964, נגד המשטר דיקטטורי שהופל. בשנת 1965 היא נבחרה כחברת פרלמנט ראשונה בתולדות המדינה והובילה את השמאל הסודאני בתחילת דרכו. כחברת פרלמנט, בתוך ארבע שנים בלבד היא הצליחה לשנות את חוקי המשחק בסודאן, והנשים קיבלו זכות מלאה בכל תחומי העבודה במדינה, כולל הצבא, המשטרה, המסחר ומערכת המשפט. עוד בין הישגיה: חוק חופשת לידה בתשלום, ביטול חוק הכפיפות לבעל, וביטול חוקי העבודה הזמניים (עובדי הקבלן של היום).

לימים עלה לשלטון בסודאן המשטר הצבאי, ומאז נמשכה הרדיפה של עשייתה הפמיניסטית. בעלה, מנהיג איגודי העובדים המפורסם שפיע אחמד אל שיח', הוצא להורג בידי הרודן נמירי בשנת 1971. המשטר כפה על פאטמה עצמה מעצר בית לשנתיים וחצי, ומנגנוני הביטחון אסרו ועינו אותה פעמים רבות.

פאטמה נאלצה לברוח מסודאן ב-1999 והמשיכה את המאבק הפמיניסטי והמאבק למען השלום בדרום סודאן מהגולה. היא נבחרה לנשיאת איחוד הנשים הדמוקרטי (International Democratic Women’s Union) הבינלאומי ב-1991, והייתה האישה הערבייה האפריקאית הראשונה שנבחרה לתפקיד. בשנת 1993 הוענק לה פרס האו״ם לזכויות אדם. היא השאירה מאחוריה ספרים רבים, ביניהם "הישגינו בעשרים שנה", "האישה הערבייה והשינוי החברתי", "דיון בדיני אישות", "סוגיות בתולדות האישה הפועלת בסודאן", "הגיעה זמן לשנות ..אבל", "ילדינו ושירותי הבריאות", ועוד.

אחרי עשייה רבת שנים , מחיר אישי כבד מנשוא, והישגים כואבים בשורות השמאל והפמיניזם במקום מאתגר במיוחד לנשים בעולם הערבי, פאטמה נפטרה אתמול בבוקר בלונדון. עם לכתה, התנועה הפמיניסטית בעולם הערבי נפרדת מעוד אייקון חשוב מדור המייסדות שלנו, שסללו בגופן את הדרך לדור חזק ונחוש עוד יותר. שהרי בלעדי האומץ שלהן לא היינו פה היום מובילות ומעלות את רף הדרישות שלנו עד שחרור כל אישה ואיש עלי אדמות. ואנחנו ממשיכות במאבק, נכון?

> כך נוצלו הנשים הבדואיות לקמפיין בעד ייהוד הנגב והגליל

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf