newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פולין לא לבד: גם ישראל מסייעת לסלף זיכרון של רצח עם

בזמן שאנחנו דנים על העיצוב מחדש של זכר השואה בפולין, עלינו לזכור שגם ישראל מתעלמת, מכחישה ואף מסייעת בג'נוסייד של עמים אחרים. כמו במקרה של הסיוע לממשלת רואנדה שמבקשת לתקן את זכר רצח העם ב-1994, כחלק מהיחסים הקשורים בהסכמי גירוש הפליטים

מאת:

כותב אורח: יאיר אורון

המאבק עם ממשלת פולין על עיצוב זיכרון השואה עלה מדרגה. הניסיונות הדוחים של ממשלת פולין לגזור גזרה שווה בין מחוללים גרמנים, פולנים, יהודים ואוקראינים מעורר שאט נפש. את השואה חוללו הגרמנים ו"עוזריהם".

אכן, הפולנים  היו בין העוזרים, ופולנים, לא הפולנים, נטלו חלק ברצח היהודים  בזמן השואה, וגם לעתים בחודשים שלאחריה. אכן היו מצילים פולנים, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים ולעתים אף שילמו על כך בחייהם. "חסידי אומות העולם" הפולנים הם חלק מהחברה הפולנית דאז. יש לזכור אותם ולכבד את מעשיהם. כן, אין להגדיר את מחנות ההשמדה שהיו באדמת פולין כ"מחנות השמדה פולניים" אלא כ"מחנות השמדה  שהגתה והפעילה  גרמניה הנאצית".

יש להיאבק נגד מגמות סילוף זיכרון השואה. המגמות הללו בפולין, באוסטריה, בהונגריה, הן חלק מהתחזקות מסוכנת של הימין הקיצוני. ממשלת ישראל, משיקולים פוליטיים  קצרי טווח, בחרה עד עכשיו לא לבקר את המגמות הללו ההולכות ומתחזקות בשנים האחרונות.

> נתניהו משתמש בדמוקרטיה כדי לחתור תחתיה

ניצולי שואה ממפגינים מול שגרירות פולין בישראל. פברואר 2018 (תומר נויברג / פלאש 90)

ניצולי שואה ממפגינים מול שגרירות פולין בישראל. פברואר 2018 (תומר נויברג / פלאש 90)

אבל בעת שהדיון על זיכרון השואה עולה על סדר היום, הייתי מבקש להציע פעם נוספת שגם אנחנו נדון בכובד ראש ובהגינות מוסרית, אקדמית ואינטלקטואלית, על עיצוב הזיכרון אצלנו. אנחנו מעצבים זיכרון שואה פרטיקולריסטי ולא זיכרון שואה אוניברסלי, וזו שגיאה לטווח ארוך. אנחנו מתעלמים ואף מכחישים ג'נוסייד של עמים אחרים ואף שולחים נשק לממשלות מחוללות ג'נוסייד.

בימים אלו ממש, אנחנו מסייעים באופן אקטיבי לממשלת רואנדה לסלף את זיכרון הג'נוסייד שהתרחש ברואנדה בשנת 1994. אנחנו עושים זאת בצורה צינית כחלק מיחסי תן וקח הקשורים למימוש מדיניות גירוש הפליטים מישראל. במסגרת היחסים הללו אנחנו סוחרים בנשק עם ממשלת רואנדה הנוכחית. נציגת ישראל בדיון באו"ם העזה לומר, ערב יום השואה הבינלאומי, את המילים: "כמי שסבלו את זוועות השואה", בעת שהיא תמכה בהצעה הפסולה של ממשלת רואנדה. אין גבול לציניות ואין גבול לצביעות.

תסתכלי לנו בעיניים, כבוד השופטת

הדברים מתקשרים באופן ישיר לעתירת חופש מידע נוספת שהגשנו לבית המשפט, עורך הדין איתי מק ואני, בדרישה לחשוף מסמכים המתעדים את היצוא הביטחוני של מדינת ישראל לממשלת רואנדה בזמן רצח העם ב-1994. בשבוע שעבר נדחתה העתירה במחי יד אחת על ידי השופטת מיכל אגמון-גונן, מבית המשפט המחוזי בתל אביב. את העתירה הגשנו בעקבות חשיפתו של פרקליט המדינה את קיומה של החלטת מנכ"ל משרד הביטחון דאז להקפיא את היצוא הביטחוני לרואנדה רק ששה ימים לאחר תחילת רצח העם. לטענת פרקליט המדינה, רק אז הגיעו למנכ"ל משרד הביטחון ידיעות על פרוץ "מלחמת האזרחים". בששת הימים האלו נרצחו 20 אלף איש רק בבירה קיגאלי.

ההסבר של פרקליטות המדינה הוא שקר מוחלט; מלחמת האזרחים ברואנדה החלה באוקטובר 1990 ונמשכה עד שהידרדרה לג'נוסייד באפריל 1994. מדוע נדרשו לישראל שישה ימים כדי להבין מה מתרחש? הצגנו בפני בית המשפט הוכחות ועדויות לכך שמכירת הנשק נמשכה עמוק בתוך 100 ימי הג'נוסייד. ברואנדה נרצחו בממוצע כ-10,000 בני אדם, כמוני וכמוך, ביום אחד. משמע כשבעה אנשים בדקה במשך 100 ימים, וידענו וראינו.

המדינה מודה ששלחה נשק בעת הג'נוסייד ושהמסמכים מצויים. שתי המדינות מודות, בעל כורחן ובדיעבד, שממשלת ישראל  מכרה נשק לממשלת ההוטו שרצחה טוטסים. אבל שתי המדינות מסרבות לחשוף את המסמכים המצויים הן ברואנדה והן בישראל. הן מסרבות לחשוף את המסמכים שמא  איזכור מכירות הנשק של אז, עלול לפגוע, חלילה, בעסקאות הנשק והאימונים הצבאיים – המתנהלות כיום בין שתי המדינות. ההבדל הוא שאז שלחנו לרוצחי הטוטסים, ועכשיו אנחנו שולחים לנשיא הטוטסי העריץ של רואנדה.

Israel's Attorney General Yehuda Weinstein paid respect to the victims of genocide @Kigali_Memorial. @RwandainIsrael pic.twitter.com/dFp94TgEnt

לפני כשנתיים וחצי פניתי גם לארכיון של ממשלת רואנדה ושם נאמר לי שנמצאים אצלם מסמכים בנושא. אבל, נאמר לי כי אוכל לקבלם רק באישור מפורש של שר המשפטים הרואנדי. כבר עמדתי לנסוע לפגישה עמו, אבל היועץ המשפטי של ממשלת ישראל דאז יהודה ויינשטיין הקדים אותי. בכתבה בעיתון "הארץ" הופיעה תמונתו של היועץ עם שר המשפטים הרואנדי במוזיאון הג'נוסייד בקיגאלי. השניים, ככל הנראה, סגרו את עסקת גירוש מבקשי המקלט. הבנתי שאין לי מה לנסוע.

כבר בתחילת הדיון, אמרה השופטת שמה שקרה ברואנדה לא מעניין אותה וקבעה כי "זה בכלל לא קשור לתיק". בדיון קודם בעניין, שופטת אחרת כתבה ש"לטענת העותרים היה ג'נוסייד ברואנדה". לטענת העותרים? תארו לכם ששופט באירופה היה כותב שלטענת עותרים (במשפט אחר) התרחשה השואה.

בכל מהלך הדיון השופטת הסתכלה לצד ונמנעה מלהביט בנו. בקריאת ביניים אסורה שאלתי את השופטת "למה את לא מסתכלת לנו בעיניים?". היא לא נעתרה לבקשתנו לתת לי לומר מספר מילים, אבל אפשרה למי שאחראים על  סוחרי הנשק למסור את טענותיהם בדלתיים סגורות, בלעדינו כמובן.

לאחר דיון קצר, בו ביטאה בגלוי חוסר סבלנות לטיעונים שלנו ולמעשה לא נתנה לנו אפשרות לומר אותם, כתבה השופטת בהחלטתה כי שוכנעה ש"אין מקום להורות על חשיפת המידע המתבקש בעתירה. "הנימוקים המפורטים נמצאים בהחלטה בפרוטוקול החסוי", היא כתבה.

יש להבהיר: הדרישה שלנו לחשיפת המסמכים התבססה על חוק חופש המידע וזכותו של הציבור לדעת. הדבר לא הפריע לשופטת להשאיר חסויים גם את נימוקיה לדחייה על הסף את בקשתנו.

> חנין זועבי: האם החוק הפולני החדש כל כך שונה מחוק הנכבה?

נשיא רואנדה פול קגאמה בבית הנשיא בירושלים בחברת ראש הממשלה בנימין נתניהו והנשיא ראובן רבלין (צילום: לע"מ)

זיכרון סלקטיבי

הגישה העוינת לעתירה שביטאה השופטת משמעותית מאוד. במהלך הדיונים הקודמים בנושא, שעסקו במכירות הנשק של ממשלת ישראל – לא סוחרי נשק פרטיים, יש להדגיש – לרואנדה ולסרביה, המתנהלים כבר כמעט ארבע שנים, ניתנה לי ההזדמנות לנסח את טיעוני מנקודת מבט של חוקר ג'נוסייד. בעת הדיון בעתירה בבית המשפט העליון, נשיאת בית המשפט העליון בזמנו, מרים נאור, אמרה שהיא מזדהה עם הטיעונים המוסריים שלנו. אבל גם היא, לאחר ששמעה בדלתיים סגורות את האחראים על סוחרי הנשק של מדינת ישראל, פסקה שמשיקולי בטחון המדינה ויחסי החוץ שלה העתירה נדחית.

משמעות דחיית העתירות בנושאים אלו היא מסר חד משמעי לממשלת ישראל וסוחרי הנשק מטעמה: אתם יכולים לשלוח נשק לכל פושע המבצע פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ואף פשע הג'נוסייד – בית המשפט יעזור לכם להסתיר את הפרטים מהציבור. המשיכו לשלוח נשק לשליטי בורמה המבצעים עכשיו טיהור אתני, המשיכו לשלוח לממשלה בדרום סודאן.

רצח העם ברואנדה, 1994 (צילום: רוז ריינהולדס, משרד ההגנה האמריקאי)

רצח העם ברואנדה, 1994 (צילום: רוז ריינהולדס, משרד ההגנה האמריקאי)

כמו בדיונים הקודמים אף נציג של התקשורת הישראלית לא הגיע, למרות שההודעה על הדיון  נשלחה. הדבר מעורר תמיהה והרהורים נוגים, בעיקר לאור ההתעוררות בקרב ציבורים שונים ומגוונים בחברה הישראלית שמתגייסים למחאה נגד תוכניות גירוש הפליטים, על פי הדיווחים – בדיוק לאותה מדינה.

יש קשר מוסרי ישיר, קרי, כשל מוסרי מתמשך בין מכירות הנשק אז וההימנעות ממאבק לחשיפתם, לעסקים האפלים של היום, הכוללים לא רק מכירות נשק אלא עסקאות לגירוש פליטים, וסיוע ישראלי ישיר לשיבוש זיכרון הג'נוסייד ברואנדה בשנת 1994. לראשי שתי המדינות המוסר אינו מהווה גורם כלשהו בשיקולים. יש לומר, מי שהיו מעורבים בפשעי מכירת נשק לממשלות מחוללות ג'נוסייד, או יורשיהם האידיאולוגים והפוליטיים צריכים לבקש סליחה, ואלו אינם חברי הממשלה הנוכחית העושה את הפשעים העכשוויים.

אבל אנחנו תוצר של מערכת חינוך שאינה מעיזה, גם באקדמיה למרבה הכלימה, לעסוק בג'נוסייד של עמים אחרים, שמא תפגע יחודיותה של השואה. בכל פעם אני מזדעזע מחדש כשבוגרי מערכת החינוך שלנו, גם באקדמיה, מגיבים ב"מה זה?" כשאני אומר להם שאני עוסק בחקר הג'נוסייד והוראתו.

גם שופטי בית המשפט העליון צריכים להרהר בהחלטותיהם החוזרות לסייע לפושעי מכירות הנשק מטעם מדינת ישראל להסתיר את פשעי העבר, כדי שיוכלו לשלוח נשק למשטרים המבצעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות לנגד עינינו בימים אלו ממש. גם עיתונאים ועורכיהם צריכים לשאול את עצמם למה הם עמדו מנגד בעת שהיו מעטים שנאבקו על חשיפת פשעי מכירות הנשק של מדינתם.

אשר לי, דבר אחד למדתי מהעיסוק הסיזיפי בשואה ובג'נוסייד, למעשה במשך כל חיי הבוגרים: את קדושת ערך חיי אדם באשר הוא אדם ושיוויון ערך חיי אדם באשר הוא אדם, יהודי, פלסטיני, גרמני, פולני, טוטסי והוטו, כי כולנו, בצלם אלוהים נבראנו. אבל כנראה שרבים, אצלנו וברואנדה, וקרוב לוודאי גם בפולין למדו, בעוונותינו, לקח אחר: יש בני אדם – בני קבוצתך ששווים יותר. יש כאלו ששווים פחות , ויש כאלו שאינם שווים בכלל. את אלו מותר לשלוח ביודעין את מותם.

פרופ' יאיר אורון הוא חוקר ג'נוסייד.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf