למה לערביה להתחפש לערביה בפורים?

לכבוד פורים החלטתי להתחפש לבדואית. אישה מרוקאית אחת בעבודה החליטה להתחפש למרוקאית. למה אנחנו צריכות להתחפש למה שאנחנו? כי בשאר הימים אנחנו שקופים, ורק ביום הזה אפשר לרגע לראות אותנו

א א א

כותבת אורחת: נסרין נאשף

ההכנות לפורים בעיצומן, כולם עסוקים בבחירת תחפושות, והיצירתיות של אנשים בשיאה. גם אנחנו בעבודה החלטנו כמדי שנה לחגוג פורים. כולם היו עסוקים בהכנות למסיבה – תחפושות, אוכל, שירים ומה לא.

אני אף פעם לא מתחפשת, גם כשאני מגיעה למסיבת פורים, שהיא חלק מיום העבודה. אבל השנה הצוות השקיע מחשבה בעניין התחפושות. ההחלטה היתה "תחפושת רב-תרבותית" – "שכל אחד יבחר תרבות ויתחפש אליה". שאלו אותי למה אתחפש. תפסו אותי עם השאלה ברגע לא נכון, ויום עוד יותר לא נכון, אבל איכשהו זרמתי. אחת רוצה להתחפש לחרדית, השנייה לדתיה השלישית לנזירה, עוד אחת ממוצא מרוקאי רוצה להתחפש למרוקאית. ואני? אתחפש לבדואית, אמרתי.

אחר כך חשבתי על הבחירה שלי ושל חברתי המרוקאית. פלסטינית שמתחפשת לבדואית ומרוקאית שמתחפשת למרוקאית. חשבתי על משמעות הבחירה שלי ועל החלק הלא-מודע ואולי המודע, שהוביל לבחירה שלי.

הרי מה הקטע של תחפושת, אם אתה בוחר להתחפש למה שאתה? אני אומנם לא בדואית, אבל הלבוש, שהתכוונתי ללבוש ושכיניתי "בדואי" באוזניהם, היה השמלה השחורה עם הריקמה האדומה וכאפייה על הראש. זה הלבוש הכי פלסטיני שיש. אבל התשובה לשאלתי היתה ברורה: בפורים אני יכולה להתלבש כבדואית או ללבוש לבוש מסורתי פלסטיני, בסופו של דבר זה פורים, ובפורים הכל אפשרי.

> פמיניסטיות, אל תגידו לי איך נכון להתחפש בפורים

אישה פלסטינית בתפילת יום שישי (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

אישה פלסטינית בתפילת יום שישי (פאיז אבו-רמלה / אקטיבסטילס)

חשבתי על משמעות המילה "תחפושת" ועל מה שאני יכולה לסמל, כאשר אלבש בגד פלסטיני או בדואי בחג פורים. הרי אני לא אהיה מחופשת. אני אלבש בגד מסורתי של התרבות שאליה אני שייכת. אבל ההבדל היחיד יהיה, שהצד השני יקבל אותי ואת הלבוש שלי, כי בשבילם "זה רק תחפושת". ברגע שאומר שהלבוש הזה מסמל אותי ואת התרבות שאותה הם מסרבים לראות ולקבל, אפסיק להיות "קולית" ולא אהיה עוד "בדואית מגניבה בחג פורים". אבל תכל'ס, זאת המציאות בה אנו חיים: רוב היהודים מסרבים לראות את הערבים בעולם, את הפלסטינים בגדה ובעזה ואת הפלסטינים בישראל. מי יותר שקוף מאתנו עבור רוב היהודים?

חשבתי גם על חברתי המרוקאית שתתחפש למרוקאית. כמה שהבחירה שלה אבסורדית. אבל אני יכולה להבין אותה, כי גם יהודים מזרחים הם סוג של שקופים במדינת היהודים הדמוקרטית. ובגלל הנאורות והדמוקרטיה רק בחג פורים החברה הופכת להיות סובלנית כלפי השקופים של החברה. לפתע הם יכולים לראות אותנו, אבל עדיין עד גבול מסוים. הקבלה תהיה רק ברמה של לבוש ולא מעבר לכך.

ביום המסיבה הפתעתי את עצמי. הגעתי למסיבה ולבשתי את הלבוש הפלסטיני המסורתי (הפתעתי את עצמי כי הדבר הכי מתאים היה שאני לא אגיע, ואם כבר להגיע, אז בלבוש רגיל). חלק מחברי לעבודה התלהבו מהבחירה שלי, חלקם נעצו מבטים ולא הבינו מה בגד פלסטיני מסורתי "דתי" עושה בארון הבגדים שלי. חלקם בהו, והחלק האחרון לא הבין למה בחורה שמה כאפיה.

החוויה שלי בחג פורים אינה חדשה ואינה יוצאת מן הכלל. היא חלק מהיום-יום שלי. הפעם היא נתנה לי הרגשה טובה מצד אחד, ומצד שני הציפה אותי במחשבות שלפעמים אני מנסה להרדים.

מחשבה אחת מסרבת לעזוב אותי. לפני כמה חודשים שאלה אותי אשת אקדמיה: "נסרין, מה יהיה? מתי יהיה שלום?" בהיתי בה לרגע וצפו בי כל הרגשות הקשים שליוו אותי באותה תקופה על היחס המתנשא, המתעלם ואף הפוגעני שקיבלתי בהיותי ערביה. "כאשר תלמדו להכיר ולקבל את קיומנו", עניתי לה.

בפורים, במסיבה אי-שם ביפו העיר, הכי פגועה והכי פצועה שאני מכירה, אני שוב עומדת מול המציאות הקשה והמורכבת של החיים פה. ואני שוב תוהה, האם אי פעם הפער בינינו לבין האחר יצטמצם? האם החיים פה ייראו אי פעם אחרת? האם נלמד פעם לקבל זה את זה? האם הצד היהודי ילמד להכיר ולקבל את הסיפור של הפלסטינים בישראל, בגדה ובעזה?

נסרין נאשף היא עובדת סוציאלית מטייבה. הפוסט התפרסם לראשונה באתר התחברות-תראבוט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

מנכ"ל בצלם חגי אלעד (צילום: גארי ביצ'י)

למה אני הולך לדבר במועצת הביטחון של האו"ם

הפרת זכויות אדם היא עניין אוניברסאלי, ולכיבוש צריך להתנגד גם בניו יורק ולא רק בח'אן אל אחמר. לקראת נאומו ביום חמישי הקרוב (17:00 שעון ישראל), חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, כותב על מה ולמה הוא נוסע לדבר באו"ם

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf