יומני האופנוע: מסע ציורי בכבישים המתפתלים מסביב לרמאללה

מאת |

כל רוכב אופנוע רוצה כבישים ארוכים ופתוחים לנסיעה מהירה, אבל בין המחסומים להתנחלויות אין לנו כאלה פה. במקום זה אפשר לצאת למסע של 124 ק"מ בין כפרים, בהר ובוואדי, שיהיה קסום לא פחות

לנהוג באופנוע בפלסטין זאת בעיה.

כמעט כל מי שתפגוש ויידע שאתה רוכב על אופנוע, יחזור באזניך על אותן אמירות ותיאורי זוועה, ויגיד לך עד כמה האופנוע מסוכן ואיך בסוף הוא עוד יהרוג אותך או שתיפול ותשבור משהו, ואולי לא יצליחו לחלץ את ראשך מהקסדה והמוח שלך פשוט ידמם לו שם בפנים, ולא תוכל להינצל. בני משפחה, חברים, מכרים, עמיתים, אפילו הגרועים שבאויביך – כשיש לך אופנוע כולם פתאום חושבים עליך ודואגים לך, אוהבים אותך ורוצים רק בשלומך.

אך לא זאת הבעיה. הבעיה, ידידיי, היא הכיבוש. מבחינתי כולם יכולים להגיד מה שהם רוצים, אותי מעניין רק לרכב על האופנוע. אבל לאן? לאן, בארץ הצרה הזו? לאן אני יכול כבר לנסוע? איך אפשר לממש את תחושת העוצמה והחירות שברכיבה על אופנוע בארץ האזוקה, החצויה, זרועת המכשולים והמוקשים הזאת?

כל הכבישים ה״משותפים״ מסוכנים לי, ולא כדאי לי להמר ולנסוע בהם. הם שורצים מחסומים צבאיים שהכיבוש מציב בכל מקום, כמו אבני ריחיים על צווארנו, והמצב רק הלך והחמיר מאז תחילת גל האירועים של התקופה האחרונה. עם אופנוע זה עוד יותר בעייתי, ולכן אלו כבישים שאני לא ממש רוצה לרכב בהם.

אם ככה, איפה לרכב? אני שוב ממתין לסוף השבוע בקוצר רוח, אומר לעצמי שהמצב בטח ישתפר עד אז, כך שאוכל שוב לרכב רחוק יותר, צפונה או דרומה. בערב אני שומע בחדשות על עוד הרג, דקירות ודריסות.

אז איך אפשר בכל זאת לצאת ולגמוע ברכיבה מרחק של 124 קילומטר בהרי רמאללה, בלי להיתקל באף מחסום צבאי ישראלי, ובלי חקירות, תשאולים, עיכובים, צלפים ופחד?

עלו על אופנוע ובואו איתי.

> יומני האופנוע: שיחה מפתיעה עם שוטר בכניסה להתנחלות

אופנועים בדרכי פלסטין (בסאם אלמוהור)

אופנועים בדרכי פלסטין (בסאם אלמוהור)

נצא לדרך מרמאללה תחתית וניסע עד סוף רחוב א-טירה, ומשם נמשיך ונגלוש עד קצה הירידה שמובילה לכפר עין קיניה. נפנה ימינה אל כביש 463, שבעבר חיבר בין ההתנחלות דולב שממערב לרמאללה להתנחלות בית אל שמצפון-מזרח לאל-בירה, עד שהישראלים פינו את האזור ומסרו לנו את הכביש.

מעט בהמשך נחתוך שמאלה בין כרמי הזיתים המוריקים תמיד, אל שכונת א-ריחאן שבצפון העיר. זוהי שכונה פרברית מבהיקה עם כבישים חדשים, בניינים אחידים, מצלמות אבטחה, וילות… עולם אחר. בשעת בוקר מוקדמת כזו המקום שקט מאוד, שקט מופתי ממש, שמופרע רק בקולות הבנייה שנשמעים מדי פעם. עכשיו בוקר יום שישי, ואין כאן איש. ילדים לא משחקים, מכוניות לא נוהרות לעבודה, אין נפש חיה. אוויר הבוקר קריר אבל אני חש בחמימות הפנימית של מי שמתענג לבדו על נהיגה מהירה באופנוע בכביש חדיש.

קצת מחברון, קצת מנצרת

משכונת א-ריחאן נשוב על עקבותינו ונרכב בחזרה עד שנתחבר לכביש ביר-זית – רמאללה, סמוך להר הכוכב (ג׳בל א-נג׳מה). נחצה את הנתיב ונעלה על עוד כביש שנסלל לאחרונה, ושמוביל גם הוא לשכונה פרברית. זוהי שכונת אל-ע׳דיר ששוכנת מעדנות בינות לגבעות, יפה ושקטה. גם כאן עשרות בניינים חדשים למגורים, עוטי שלווה. קצת לפני הכניסה לשכונה עצמה נפנה שמאלה בדרך הפסטורלית ונבוא אל בין כתליו השוקטים של הכפר העתיק אבו קש ואל נבכי סמטאותיו הצרות, אפופים בקולות מרגיעים של תרנגולים וכבשים.

כשנצא מהכפר נפנה ימינה בחזרה לכביש ביר-זית רמאללה שיוביל אותנו אל הכפר ביר-זית, וכשנרד מהכפר במורד התל נראה מולנו את הבניינים הנאים של אוניברסיטת ביר-זית, רובצים בנינוחות על גבעונת שטוחה. באוניברסיטה הנהדרת הזו, שמאז שנת 1924 הוציאה מקרבה אלפי בוגרים פלסטינים, למדתי גם אני.

נתרחק קמעה מהאוניברסיטה ונמשיך אל חלקו הקדום של הכפר ביר-זית, שבו חיים ביחד מוסלמים ונוצרים. כשנעבור בסמטאות הכפר העתיקות נחוש כאילו אנו בשכונה משכונותיה של חברון, וקול צלצולי הפעמונים של הכנסיות יהדהד בדמיוננו את נצרת. אחר כך נחצה את היישוב הקטן בכיוון מזרח ונגיע לכפר ג׳פנא, שגם הוא כפר מוסלמי-נוצרי. חלק מהכביש כאן סגור לתנועה בשל עבודות הסלילה שעדיין נמשכות, אבל לאופנוע זאת לא בעיה. בכפר יש מספר מסעדות קיציות עם חצרות יפהפיות ובשרים מעולים על האש.

הדרך נמשכת הלאה בכיוון צפון-מזרח, והיא תביא אותנו לכפר עין סיניא. בכפר התגורר בזמנו עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וביתו רחב הידיים עדיין עומד בלב הכפר (ואני מקווה שביום מן הימים הוא יהפוך למרכז מבקרים או מוזיאון).

מכאן נעלה לרגע על כביש ירושלים-שכם הישן, שמאז כיבוש הגדה בשנת 1967 נקרא כביש 60. את הכביש עתיק היומין הזה, שבימים עברו חיבר בין צפון פלסטין לדרומה, הפכו כעת הנסיבות לכביש זניח יותר. ניקח ימינה לכיוון דרום ונגיע לכפר הציורי דורא אל-קרע, שעליו ועל טירות האבן המרשימות שלו כבר סיפרתי לכם בעבר. מופלא בעיני שיש אנשים שיכולים לבנות בתים כאלו, שנראים לי כמעט כמו חזיונות תעתועים.

> דורא אל-קרע: כפר הדלעות הקסום

מעיין בכפר דורא אל-קרע (בסאם אלמוהור)

המים בוקעים כמו מברז. מעיין בכפר דורא אל-קרע (בסאם אלמוהור)

הכפר של האמריקאים

נפנה שמאלה ומזרחה ונעפיל בדרך המתפתלת ללא הרף (האמת שאין כזה דבר, כביש ישר בפלסטין) לעין יברוד. הרחוב הראשי כאן רחב מאוד, אבל תנאי השטח לא מאפשרים נהיגה במהירות גבוהה. כשנגיע למסגד במעלה הגבעה (מרבית הכפרים באזור רמאללה שוכנים על פסגות הגבעות) נפנה שמאלה, לרחוב שגדוש בפסי האטה, והוא יוביל אותנו לביתין, עוד כפר עתיק, מקסים ושקט, אשר נמצא בדיוק ממזרח לרמאללה – אל-בירה. בין ביתין לעיר מפרידים עשרה קילומטרים ומחסום בית אל הידוע לשמצה, המכונה גם מחסום ה-DCO או מחסום ה-VIP. למעלה מ-10 שנים לא הורשו תושבי הכפר להגיע לרמאללה דרך המחסום, והם נאלצו לנסוע בדרך עוקפת ומרוחקת. מישהו אמר לי שלא מזמן פתחו את המחסום גם לתושבי הכפר, אבל אני לא סגור על זה.

כשנגיע לצומת נימנע מהירידה התלולה לכיוון רמאללה ומחסום ה-DCO, ונעדיף לפנות שמאלה ודרומה כדי לבקר בעוד אחד מהכפרים היפים שממזרח לעיר. זהו כפר זעיר ויפהפה שבעלי האדמות ובני הכפר הרחיבוהו בעבר כרצונם. הוא התפרש בנינוחות במשך השנים כמו חורש טבעי, ללא כל "תכנון עירוני מודרני", עד שהנסיבות הפגישו אותו עם מיודענו, כביש עוקף מספר 60. הישראלים הרשו לנו לבנות מנהרה קטנה מתחת לכביש 60 כדי שנוכל לעבור בה לכפר המבוסס דיר דיבואן, או כמו שתושביו קוראים לו לפעמים, די-די.

אני לא יודע אם השמועות נכונות, אבל אומרים שרבים מאוד מבני המקום הם בעלי אזרחות אמריקאית, ואמידותם של התושבים אכן ניכרת בחוצות הכפר. הרחוב הראשי רחב ודו-מסלולי, ובאמצעיתו שדרה זרועת דקלים. היישוב נקי מאוד, ולרבים מהבתים גגות רעפים אדומים ענקיים. אלו לא ממש בתים אלא מעין ארמונות שמעוצבים בטוב טעם ומקושטים בשלל עיטורים. ניכר שמרבית התושבים בשעה הזו עדיין נמים את שנתם. בלב הכפר, סמוך למסגד, מרוכז מצבור של כסאות משני צדי הרחוב, ולקראת מועד ההתכנסות לתפילת הצהריים של יום שישי יגיעו אנשי הכפר ונכבדיו ויתיישבו אלו מול אלו על שפת המדרכה, מותירים ביניהם נתיב צר למכוניות.

בשביל העובר בין הסמטאות שמאחורי המסגד נצא ימינה, ונעלה על הדרך המובילה מזרחה. לעינינו יתגלה נוף מהפנט: מכאן רואים את יופייה של בקעת הירדן ואת הרי אדום עוצרי הנשימה, וקשה מאוד להתרכז ברכיבה. המבט ניתק ונודד לשיפולי הוואדי ומתמגנט שמאלה והלאה. עם המבט הזה נסטה שמאלה אל הכפר רמון, שרבים מתושביו כבר עזבו והיגרו לארצו של הדוד סאם. הוא יקדם את פנינו בארמונות הפאר המלכותיים שלו – מעין וילות מודרניות שנבנו כאן לאחרונה או נמצאות עדיין בתהליכי בנייה. אני מקווה שהבתים ישרדו כאן עוד איזה 200 שנה, ויוכרו כמבנים היסטוריים המיועדים לשימור!

> מסע וירטואלי בשכם, העיר בה הזמן עצר מלכת

עד כאן נסענו ללא עצירה וקולו של המנוע הולם בראשי, נמזג בקולי ובקולה של הרוח, שגובר על שאר הצלילים בבליל שחודר לקסדה.

כשאנו נוסעים ברחוב הראשי של רמון, בין הבתים והווילות, נראים ברחוב רק כפריים מעטים. הרוב כנראה עדיין ישנים. השעה רק תשע או מעט מאוחר יותר, וזה יום שישי. שיישנו, גם האל ביום הזה נח.

ביציאה מרמון אנו עולים ונעים צפונה, כשגגות הרעפים האדומים והכחולים של בתיו מתרחקים ונפרדים מאיתנו לשלום.

כשנגיע לראש הגבעה נעצור על כרחנו ונביט שוב מזרחה לנוכח יופייה המהמם של בקעת הירדן. המראה גורם לי לתהות איך נוצרת תופעה טופוגרפית כזו, עם הים המת שלא חדל מלהתאדות במקום הנמוך ביותר בעולם. בנהר הירדן כבר אין יותר מים להזין את ים המלח. ישראל הסיטה את מי הנהר מהאפיק שמדרום לימת הכינרת וסיפקה באמצעותם את הצריכה הביתית, התעשייתית והחקלאית הרבה שלה, ולים המוות לא נותר אלא למות.

עתה נסב את המבט צפונה ונגלה כפר יפה השוכן כאן מימי קדם, עטור צריחי כנסיות, ובמרכזו מעין עיר עתיקה שסמטאותיה הקדומות מפיצות ניחוחות פלסטיניים מוכרים. זהו הכפר טייבה, שבו הוקם המפעל הראשון בגדה לבירה, הלא היא בירה טייבה האהובה והמשובחת, ופה מתקיים מדי שנה גם פסטיבל האוקטוברפסט המפורסם, בין עצי זית עתיקים מהתקופה הרומאית.

מכאן ניתן היה לפנות ימינה לדרך אל-מערג׳את הקדומה, והיא הייתה לוקחת אותנו אל בינות להרים הסמוכים לבקעת הירדן, ומשם מטה אל הבקעה ואל העיר יריחו. אך אפשר גם לפנות שמאלה (וכך נעשה) ולהגיע אל הכפר השכן דיר ג׳ריר. אני לא יודע בדיוק מדוע נקרא כך דיר ג׳ריר. האם היה זה מקום מושבו של מנזר נוצרי, או ביתם של בני ג׳ריר? [דיר בערבית הוא מנזר, הערת העורך] מקור השם פחות חשוב כרגע. החשוב הוא שעל אדמותיו המזרחיות של הכפר, המתנשא לגובה של כ-900 מטר מעל פני הים, הקימה ישראל את ההתנחלות כוכב השחר. על הדרך המובילה מזרחה מן הכפר ניצבים בסיס של הצבא הישראלי ותחנת מכ"ם.

תורמוס ובירה

נמשיך בנסיעה ברחוב הראשי, נצא מהכפר ונתקדם לעבר ההתנחלות עופרה, אך כמובן שלא נפנה שמאלה להתנחלות אלא נטפס ימינה לעבר כפר קטן ואמיד השוכן על הגבוהה שבפסגות האזור, העטויה עצי זית. זו אל-מזרעה א-שרקיה, שגם בה נשוב ונפגוש את גגות הרעפים האדומים והרחובות הרחבים.

ניכנס לכפר, וכשנגיע למרכזו נפנה ימינה לכיוון צפון-מזרח, כשאנו יורדים במהירות בצלע הגבעה המתעקלת. אוויר הכפר הצונן מכה בנו בעוצמה מרטיטה, משרה עלינו תחושה של טיסה באוויר, ולרגלי הגבעה ממתין לנו אגן שטוח, קטן ויפה, מושך את העין ומלא עצי זית. השביל יוביל אותנו מכאן הלאה עד לכפר הבא, ח׳ירבת אבו פלאח, שמשתרע על אם הדרך למרגלות הגיא. בהמשכו של הרחוב הראשי של הכפר נגיע להתפצלות, שבה ניתן לפנות ימינה אל הכפר היפהפה מאלכ שנפרש לרגלינו, או שמאלה לכפר תורמוס עיא.

ישנן ספקולציות רבות לגבי שמות היישובים בחבל הארץ הזה. מה מקור השמות ואיך הם התגלגלו במרוצת השנים? לאף אחד למשל אין תשובה ברורה לגבי השם תורמוס עיא. יש היסטוריונים שאומרים שהשם נגזר אולי מיוונית, Terra Messiah, אדמת המשיח. אינני יודע. אבל אני יודע שכשאני עובר בתורמוס עיא, בא לי תורמוסים חמים וטעימים עם בירה טייבה מרעננת שעושה חשק לעוד. כאן נמצא גם מועדון הרכיבה על סוסים הראשון בפלסטין.

הכפר בנוי למרגלות הגבעות בסמוך למישור פורה ורחב ידיים הנשקף ממזרח, שנשלט בחלקיו המזרחיים בידי התנחלות יהודית ששמה שילה. כל עוד יישבו כאן המתנחלים יימשכו כנראה גם המתיחות והחיכוכים. אל קצה הכפר מוביל רחוב רחב, דו-מסלולי בכל כיוון, שבמרכזו עצי דקל תמירים ונאים. הרחוב מסתיים שוב בכביש מספר 60 שממנו אני נמנע ככל שניתן, מיראת הרובים האמריקאים והכיבוש הארור.

זוהי מחצית הנסיעה – 62 קילומטרים – וכעת נשוב לרמאללה. נרכב חזרה באותה דרך, אך הפעם מערבה ודרומה, ונחווה אותה מחדש. אולי יהיו אלו מקומות שונים, זמן אחר, עולם שונה, 62 קילומטרים אחרים: מתורמוס עיא לח׳רבת אבו פלאח, אל-מזרעה א-שרקיה, דיר ג׳ריר, טייבה ורמון, דיר דיבואן (די-די), ביתין, עין יברוד, דורא אל-קרע, עין סיניא, ג׳פנא, ביר-זית, אבו קש, שכונת אל-ע׳דיר, שכונת א-ריחאן, עין קיניה, ורמאללה תחתית.

הפוסט נכתב במקור בערבית, ותורגם על ידי נדב פרנקוביץ'

> עם אלוהים בגינה: שלושה וחצי סיפורים בין ירושלים ורמאללה

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

כבדואי בשורשיי אני נווד תמידי, מדריך טיולים מזדמן וצלם, תושב רמאללה. יופיו של הטבע מחזק את התלהבותי העמוקה מטיולים והליכות. בטבעי אני בוהמייני. בבלוג הזה אהגג על הליכותיי בפלסטין, על כל תפארתה, מורכבויותיה וקשייה. יש בי תשוקה חזקה לצילום, לדיוקנאות ולהבעות המגוונות המופיעות על פניהם של האנשים שאני פוגש בדרכי.

הבלוג מתפרסם במקביל בערבית כאן.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf