פסטיבל עכו מת. מוני יוסף מוודא הריגה

אורות פסטיבל עכו שבו גדלתי, מיקרוקוסמוס אחר של ישראל שבו גם הפלסטינים סוף סוף מקבלים במה לסיפור שלהם – כבו. ודווקא מי שהוא בשר מבשרו של הפסטיבל, החליט לשתף פעולה עם ההשתקה של שרת התרבות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

גדלתי בפסטיבל עכו. ס'תומרת הוא גידל אותי. חינך אותי. הראה לי דברים שלא ראיתי עד אז, הכיר לי אנשים שלא הכרתי, תופעות שלא הייתי מודעת אליהן, פתח לי את הראש ואת הנשמה.

לא הכרתי פלסטינים לפני שהגעתי לפסטיבל עכו. ואני זוכרת את ההצגה הראשונה שראיתי. אמא שלי לקחה אותי ל"אוטובוס דו קיום ממוזג" (אז עוד אפשר היה לומר דו קיום, מבלי שיסכלו אותך באבנים משמאל ומימין). הייתי בת 11 והשנה הייתה 1992. באוטובוס התרחשו סצנות תיאטרליות מטורפות ומרגשות, ובמהלך הטיול-הצגה הגעתי, לראשונה בחיי, לשפרעם ולכפרים ערביים בגליל המערבי. באוטובוס שמעתי בפעם הראשונה בחיי את "בילאדי בילאדי". ההצגה זכתה במקום הראשון בתחרות הפסטיבל. מבינים כבר את המסר?

> צפו: מכתבי האסירים שמירי רגב לא רוצה שתראו

פעם בשנה, בכל שנה במהלך שנות נעוריי, היינו מגיעות, נערה ואמא שלה לעכו. שותות בירה, מתחבקות עם שחקנים, פוקדות את אולמות האבירים. בוכות וצוחקות בהצגות. לומדות ומתפתחות. הלכתי יחפה ברחובות העיר העתיקה. נודדת בין הופעות מוזיקה למופעי חוצות. פה נתקלת ב"חוני המעגל", ושם בג'וליאנו מר חמיס (שניהם כבר לא איתנו). פה ביובל מסקין ושם בחאלד אבו עלי וסמדר יערון. פה בדודי מעיין ושם ברבעה מורקוס.

דרך המשקפיים של פסטיבל עכו, נגלתה לי העיר, כמיקרוקוסמוס אחר של ישראל. ישראל לא הומוגנית, לא מיליטריסטית, ישראל עתיקה, שזוכרת את ההיסטוריה שלה, הצלבנית, הפלסטינית, היהודית, הציונית. ישראל שמוכנה להתמודד עם הדם שנשפך על האדמה שלה. ישראל חצופה, דו לשונית באמת, מאתגרת, ערומה, שבוכה על כל מה שמתרחש בה, על הפערים, על השנאה, על ההרג, על הרצח, על הכיבוש. ישראל שהפלסטינים הם חלק אינטגרלי בתוכה. שבה הם סוף סוף מקבלים במה גם לסיפור שלהם.

המוזיקאי יונתן שפירא מקריא את אחד ממכתבי האסירים מתוך ההצגה של עינת ויצמן:

והנה, זה נגמר. הגיעה שרת תרבות אמיצה מספיק כדי לחשוף את השקר. אין זכות דיבור למי שאינו מתיישר עם המסרים הלאומיים. אין מקום למי שצועק את הכאב ואת הדם הפלסטיני. אין מקום, גם לא בעיר המעורבת, המוכה, להאזין, ולו פעם בשנה למה שאומרים לנו האסירים הפלסטינים בבתי הכלא שלנו.

באומץ רב התפטר אבי גיבסון בראלי מהניהול האומנותי של הפסטיבל. באומץ רב קראו ארגוני היוצרים, הבמאים והשחקנים לא לשתף פעולה ולא להכשיר את השרץ. פסטיבל תיאטרון שאינו מוכן לתת במה להצגה המדוברת לא יכול להיקרא פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. רק איש אחד, שגדל וצמח בתיאטרון ובפסטיבל עכו, איש ששיחק וביים חלק מההצגות הבועטות ביותר שראיתי, החליט לשתף פעולה עם הפיגוע הזה. לאיש הזה קוראים מוני יוסף, והוא החליט לקחת על עצמו את ניהול הפסטיבל לאחר ההתפטרות של גיבסון. לקחת לעצמו את הזכות לירות סופית בפסטיבל הזה, ברעיון שלשמו קם, ובמטרה שהציב לעצמו.

כשהגעתי לראשונה לעכו, עם אמא, פגשתי אותו שם, בין שאר נפילי המרכז לתיאטרון אחר בעכו. הוא שיחק באחת ההצגות הכי מדוברות של התיאטרון הישראלי מעולם "ארבייט מאכט פריי", שקשרה בצורה העדינה, המורכבת והחצופה ביותר בין זיכרון השואה לבין הלאומנות והגזענות הישראלית. פגשתי אותו משוחח בערבית עם שחקניו הערבים בין מפגש אחד לאחר של המרכז, אותו הוביל במשך שנים. ואז הוא החליט לשתף פעולה עם ההשתקה, בטענה שהוא לא ייתן לפסטיבל לצאת מעכו. ובכן, הפסטיבל אולי לא ייצא מעכו, אבל זה ודאי לא אותו פסטיבל. זוהי במה מושתקת. עצורה. כבויה שהוא עזר לוודא את מותה.

בספר שיצא לפני 8 שנים, לכבוד 30 שנה לפסטיבל עכו, כתבה ד"ר דיתי רונן כך:

הפסטיבל ימשיך לכן להיות נכס צאן ברזל רק כל עוד יישמרו תפקידו וייחודיותו כבית יוצר ליצירה תיאטרונית אלטרנטיבית. על מנהלי הפסטיבל ופרנסיו לדאוג לפיכך שתישמר מהותו העקרונית של הפסטיבל כפסטיבל חתרני, זומם, חצוף, מתכתש ומעורר מחלוקת, הממוקם הרחק מכוח המשיכה של המרכז, בקרב אוכלוסייה מגוונת בדתותיה ובאמונותיה, והמציג בחללים מומצאים מעוררי השראה ובמרחבים לא קונבנציונליים, ציבוריים ופרטיים; עליהם לדאוג להעמיד לשם כך מסגרת הפקתית תומכת המעודדת יוצרים עצמאיים מקוריים להעלות את יצירתם ולממש את חזונם היצירתי; ועליהם לאפשר לפסטיבל את החופש האמנותי הדרוש לו כדי להמשיך ולשבור מוסכמות, להמשיך ולבעוט. רק השגחה קפדנית על תנאי יצירה מטפחים אלה, תבטיח את המשך קיומו של הפסטיבל ככזה הממשיך לאתגר, להרגיז, להתגרות, לגרות ולסקרן את התיאטרון הישראלי ואת קהל צופיו, כי זה תפקידו ובכך ייחודו ורק באלה יצדיק את קיומו ויגשים את ייעודיו.

> מעבר למסך הברזל של עזה. סיפור מאת דייב אגרס

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf