הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין

בקיץ הזה התקפות על ערבים בירושלים הפכו לשגרה, ובתל אביב ובחיפה כל הפגנת שמאל נתקלה באלימות ימין קיצוני. עכשיו מגיעה תגובת הנגד: קבוצות שמאל לומדות הגנה עצמית, מתאמנות, ומוכנות להלחם על הרחוב

מאת:
השאירו תגובה
א א א

ערבי חמישי ושבת הפכו בחודשים האחרונים לערבי האימה של מרכז ירושלים. כל שבוע חבורות צעירים מתכנסות בכיכר החתולות ובכיכר ציון, לא פעם ליד הדוכן הקבוע שפתחו שם אנשי להב"ה. משם יוצאים הצעירים לצעדות ברחבי העיר, קוראים "מוות לערבים", תוקפים נהגי מוניות ליד כיכר ציון, נשים עוטות חיג'אב, עסקים שבהם מועסקים ערבים ועוד. עם הזמן יותר ויותר פלסטינים מדירים את רגליהם ממרכז העיר.

אנשי השמאל הבודדים שמעזים לצאת לרחובות בימים האלה לרוב מלווים את חבורות הנערים מהצד, בשקט, מתעדים, מתקשרים למשטרה, אבל לא מתערבים בעצמם – בידיעה ברורה שהאלימות כל רגע יכולה להיות מופנית כלפיהם. עכשיו הם החליטו לשים לזה סוף, ובחמישי האחרון הגיעו כמאתיים מפגינים לכיכר ציון בשעות הערב למפגן כוח נגד הגזענות.

אותו הערב סימן את שיאו (הזמני) של תהליך התגבשות תאי ההגנה העצמית של השמאל, בירושלים, בתל אביב ובערים אחרות בארץ. לא רבים שמו לב לזה, אבל בין אותם מאתיים המפגינים היו כמה עשרות אנשים שהתכוננו מראש לאפשרות של עימות אלים עם הימין הקיצוני. הפעם, יותר מכל עימות אחר, הם לא התכוונו לוותר.

"זה היה אירוע השמאל הכי משמעותי בירושלים מאז ימי ההפגנות בשייח' ג'ראח", אומר פעיל ותיק אחד. "הנוכחות המשותפת, האנטי-גזענית הזאת, הייתה לא פחות ממדהימה", אומר אייל, פעיל ירושלמי נוסף. "חודש לפני כן לא ניתן היה לדמיין אירוע כזה, שבו אנחנו לא רק מתגוננים ובמחתרת, אלא תוקפים, מסמנים שטח, מסמנים את האויבים שלנו, ואומרים בקול רם שהם לא לגיטימיים, שאין להם מקום במרחב או בשיח הציבורי. זה אומר לבוא במספרים, עם ביטחון, להציג כוח, ולהיות מוכנים שאם הם יתקיפו נוכל להגיב".

כלומר?

"בוא רק נגיד שהיינו ערוכים. בהחלט ערוכים. מתוך מאתיים מפגינים היו 40-50 חבר'ה שידעו לתת מענה. שאם הייתה מתפתחת סיטואציה – הם יודעים מה לעשות. בגישה של חציצה והגנה, לא התקפה או לחפש ללכת מכות, אבל יודעים טוב מאוד לעשות את זה אם צריך".

אי אפשר לראות, אבל אנשים פה ערוכים להגיב לאלימות. ההפגנה נגד גזענות בירושלים (אקטיבסטילס)

אי אפשר לראות, אבל אנשים פה ערוכים להגיב לאלימות. ההפגנה נגד גזענות בירושלים (אקטיבסטילס)

תופסים מחדש את המרחב הציבורי

באותו ערב לא פרץ עימות. אנשי להב"ה בכלל לא הגיעו לכיכר ציון, אלא העבירו את ערב הסליחות האחרון ברובע היהודי. שבועיים לפני כן העימות היה ממשי לגמרי. אוטובוס של פעילי להב"ה מירושלים ירד לתל אביב לקראת מבצע חלוקת פלאיירים נגד התבוללות ברחוב אלנבי. קבוצה של פעילים, חלקם עצמאיים וחלקם מאורגנים כבר בתאי הגנה מאומנים, הגיעו למקום ומנעו מבנצי גופשטיין ואנשיו לצאת מהאוטובוס.

כפי שתואר כאן אז, המשטרה התערבה, הפרידה בין הצדדים, ושילחה את אנשי להב"ה לנמל תל אביב, מה שנתפס אז על ידי פעילי השמאל כהישג. "נפגשו שעה קודם, בחרנו מי שיהיו אחראים במקום, עם גיבוי של עורכי דין והכנו תוכנית פעולה", אומר אחד מהפעילים התל אביבים שהיה במקום. "במקור לא חשבנו בכלל לחסום אותם, ורק הכנו פלאיירים ונערכנו לצעוד לצדם כדי להעביר מסר שהסתה וגזענות לא מקובלים. חשבנו שאם הם ילכו לביאליק וצפונה אולי נוותר, כי זה אזור עם יותר שיכורים ואנשים שאולי יצטרפו אליהם נגדנו, אבל משם דרומה הסיכוי שהרחוב יתמוך בנו גובר. בדיעבד אני חושב שהמסר שאין להם מקום פה עבר בצורה מאוד ברורה".

ההיתקלות עם גופשטיין לא הייתה מקרית. שם, כמו בירושלים בשבוע שעבר, חברו יחד שורה של גופים, התארגנויות ופעילים עצמאיים שהחליטו שהם מפסיקים להפנות את הלחי השנייה, מסרבים להכנע לאלימות הימין הקיצוני, ומתחילים לתבוע לעצמם מחדש מקום במרחב הציבורי. לצורך זה חלקם התחילו להקים כמה קבוצות של אימונים בהגנה עצמית, סדנאות על אי-אלימות אקטיבית, תוכניות פעולה לאבטחת הפגנות ולמקרים של אלימות רחוב, ועוד.

חלק מהקבוצות האלה סירבו להתראיין לכתבה, ורוב הפעילים שהסכימו להתראיין ביקשו לשמור על עילום שם, מחשש להתנכלויות המשטרה או הכהניסטים. גם המרואיינים ביקשו לשמור בסוד חלק מטקטיקות הפעילות שלהם. אבל מעבר למעטה הסודיות, מי הם האנשים האלה, שמתארגנים לראשונה זה שנים רבות לתגובה נחושה נגד הימין הקיצוני? איך בדיוק הם התגבשו ומה הם מנסים לעשות? כדי להבין את זה, ולפני שאפרט את הקבוצות השונות, צריך להיזכר במהרה במאורעות הקיץ האחרון.

> כך גירשנו את בנצי גופשטיין ופעילי להב"ה מתל אביב

"מוות לערבים"

החל מה-30 ביוני, יום הלוויתם של שלושת הנערים החטופים, התחיל בירושלים גל של פרעות נגד ערבים. למעלה מאלף איש שעטו ברחובות בכל יום ותקפו עוברים ושבים. באותו לילה קצת לאחר מכן נרצח מוחמד אבו-ח'דיר, ובמזרח העיר גברו הפגנות ומהומות הנגד, שנמשכות במידה עד היום וכוללות זריקות אבנים וחבלה במערכת הרכבת הקלה. "ארבעים שנים אני בירושלים, ולפני כן מעולם לא ראיתי דברים כאלה", מספר אייל. "כל ערב בהתחלה, ואחר כך כמה פעמים בשבוע, אנשים הולכים ברחובות, שולפים נהגים ערבים ממכוניות ומכים אותם, עושים ציד אדם ברחובות".

התקיפות גרמו לפעילים ירושלמים, שמאז ימי ההפגנות בשייח' ג'ראח התפצלו ופנו לכיוונים שונים, להתאחד מחדש ולהתארגן לפעולה. הם יצרו רשתות תקשורת פנימיות והתחילו במשמרות של פטרולים בנקודות הרגישות במרכז העיר. כשיכלו, ניסו לחצוץ פיזית ולהגן על ערבים מותקפים. כשלא – צילמו, קראו למשטרה והזהירו פלסטינים שלא יתקרבו למקומות מסוימים. "זה לא היה אידאלי, אבל זה הרגיש כמו האפשרות היחידה באותו רגע", אומר אייל בתסכול.

עם הזמן הקבוצה הלכה וגדלה, וזכתה לכינוי "המשמר העירוני". הצטרפו אליה צעירים ופעילים עם דעות מגוונות יותר. הקבוצה התחילה לארגן תדרוכים מסודרים יותר, ולקחה על עצמה לספק ליווי לצעדות השלום והסובלנות שבית הספר הדו-לשוני ארגן כל שבוע במהלך המלחמה – צעדות שקטות, ללא סיסמאות, שאף על פי כן הותקפו על ידי צעירים יהודים ונזקקו לשירותי האבטחה של "המשמר העירוני".

לצד ארגונים וקואליציות רחבות יותר, מחד"ש ועד העבודה וארגונים נוספים, אלה האנשים שארגנו את ההפגנה בכיכר ציון בחמישי שעבר.

> כרוניקת יולי: חודש של התקפות גזעניות

בינתיים בתל אביב ההתפתחויות היו שונות למדי. ב-12 ליולי תקפו ימנים קיצונים את ההפגנה הראשונה נגד המלחמה בכיכר הבימה ופצעו מספר אנשים. המשטרה לא התערבה. זה היה האירוע שהעלה את "הצל" על הבמה הציבורית למשך המלחמה, ובעקבותיו היה ברור לפעילים בתל אביב שדבר כזה לא יכול לקרות שוב.

"הטירוף והמכות שהלכו באותה הפגנה סימנו לכולנו שכללי המשחק השתנו. לא ברור עדיין אם לתמיד או רק זמנית, אבל משהו קרה", אומרת ב', אחת המפגינות. "נוצר צורך מיידי להפגש לפני כל הפגנה, לתכנן מה עושים, לחשוב איך מונעים עימותים, איפה עומדים, איך אנחנו יכולים ליצור חיץ שמווסת גם את ההתקפות עלינו וגם את מי שירצה להסלים דברים מהצד שלנו.

"כשעומדים ביחד בשרשרת אנושית צפופה וקשוחה למראה, מחזיקים ידיים ולא מגיבים אפילו אם יורקים לנו בפנים או מקללים אותנו, זה משדר מסר שאנחנו לא נסוגים, שאנחנו בטוחים בעצמנו, ושאנחנו נותנים הגנה וביטחון למי שרוצים להפגין נגד המלחמה והיו מפחדים אחרת. אנשים הודו לנו מאוד על זה שהחזרנו להם את תחושת הביטחון".

מערך ההגנה להפגנות שהתפתח כלל שרשרות אנושיות, סדרנים ששומרים על קשר עין, תצפיתנים, לובשי שחורים שהיו מפוזרים בשטח והיו ערוכים להתערב במקרה הצורך, מערך של פיזור בטוח, ובאנרים ענקיים, שיצרו מעין חומות הגנה מסביב להפגנות. כמי שהיה שם אני יכול להגיד – זה עבד. זה אכן יצר תחושת ביטחון, וצמצם למינימום את נקודות העימות עם הימין הקיצוני.

> הלילה שבו הימין הקיצוני תקף בתל אביב

הגנה בהפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה

הגנה בהפגנה נגד המלחמה בכיכר הבימה

לא מוכנים להיות ילדי כאפות

מעבר להתארגנות אד-הוקית לכל הפגנה בנפרד, שאליה הגיעו פעילים עצמאיים שלא משוייכים לאף קבוצה, התגברות האלימות של הימין הקיצוני ברחובות הערים עודדה את הקמתן של מספר התארגנויות מסודרות יותר.

הארגון האנרכיסטי "אחדות" הקים את "המשמר השחור", והתחיל באימוני הגנה עצמית וקרב מגע. פעילים אחרים הקימו את קבוצת "אנטיפה 972" – קיצור ל"אנטי-פשיסטים", עם ספרות הקידומת של ישראל בחיוג בינלאומי. לפחות שתי קבוצות נוספות, שביקשו לא להיות מצוינות בכתבה, התחילו גם הן באימונים ובגיבוש פנימי לפעולות הגנה מסודרות.

הפעילים בכל הקבוצות האלה חוזרים ומדגישים שאין כאן קבוצה אחת, אין ניסיון לבנות כוח פוליטי או תנועה חדשה, ומבחינתם בתקווה גם אין כאן מגמה חדשה – אלא רק צורך להגיב ולהתגונן מפני הסכנות החדשות שנוצרו לפלסטינים ולפעילי שמאל ברחובות. סך הכל, כולל הירושלמים מ"המשמר העירוני", מונות הקבוצות ביחד כנראה כמאה אנשים, בהערכה גסה.

"בשמאל הרדיקלי לא הייתה אווירה, ניסיון או רוח מיליטנטית מספיק כדי להתמודד עם אלימות של פשיסטים", מסביר יגאל לוין מהמשמר השחור של אחדות. "לכן הבאנו אנשים שיודעים אמנויות לחימה, ופתחנו שיעורים שבועיים חינם לכל איש שמאל שמעוניין. באים לא רק אנרכיסטים או קומוניסטים אלא אפילו ליברלים שמרגישים שכל מי שמתויג כשמאל יכול להפגע עכשיו.

"קצת לפני המלחמה חברים ב'מאבק סוציאליסטי' חטפו מכות בסוף הפגנה. הם היו ארבעה מול שני ימנים, והימנים הרביצו להם. אנחנו רוצים שדבר כזה לא יקרה יותר, שלא נהיה יותר ילדים מוכים אלא נכבד את עצמנו. אנחנו לא רוצים לתקוף מפקדות של מרזל או משהו, אבל הקורבנות של השמאל נגמרת פה מבחינתנו".

[עדכון, 11.10:] מתנועת מאבק סוציאליסטי מסרו בתגובה כי "בניגוד לנטען על ידי פעיל 'אחדות', הפעילים והפעילה, שאחד מהם דווקא מיומן באומנות לחימה, לא 'הפנו את הלחי השנייה' והשניים שתקפו בפחדניות מאחור, זכו לתגובה לפני שברחו. בשורה התחתונה הגנה עצמית אפקטיבית תלויה בעיקר ביכולת לארגן הפגנות גדולות מספיק ביחס לאיומים, עם סדרנות עצמאית, נחושה ושקולה, לצד מאבק פוליטי רציני לערעור התמיכה הציבורית בימין".

> המלחמה האחרת של ישראל: השתקת הציבור הערבי

אימונים בהגנה עצמית (צילום באדיבות "אחדות")

אימונים בהגנה עצמית (צילום באדיבות "אחדות")

בקבוצת אנטיפה, אחת מהבולטות והפעילות בחודשים האחרונים, העדיפו שלא להתראיין לכתבה, אך שלחו הצהרה רשמית בה כתבו כי מדובר בקבוצה כלל ארצית שמטרתה "להיות שם כשהחלאות מגיעים, להפגין מולם, להגן על הקהילות שלנו וקהילות שאנחנו בסולידריות איתן, ולפעמים גם רק לצפות ולתעד". עקרונות היסוד של הקבוצה כפי שמתוארים בהצהרה הם להתייצב בכל מקום שבו יש הסתה או פגיעה בקהילות מוחלשות או באנשי שמאל, לפעול נגד כל צורה של גזענות, קפיטליזם, כיבוש, סקסיזם ועוד, לפעול באופן ישיר וללא סיוע מהמשטרה או דופי מדינה אחרים, ולהיות סולידריים ומאוחדים – ללא פלגנות פוליטית פנים-שמאלית.

בקבוצה זו בולטת במיוחד ההשראה שחלק מההתארגנויות שואבות מקבוצות מקבילות באירופה, שם המאבק האלים בפשיזם ברחובות הוא בעל מסורת רבת שנים. גם השם וגם סמל הקבוצה הועתקו מקבוצות אירופאיות, וכך גם יש דימיון ברטוריקה ובטקטיקות הפעולה שנלמדו על ידי פעילים שבילו תקופות בחו"ל. בווידאו שפרסם ארגון להב"ה מההתקלות באלנבי נראים כמה פעילים צועקים בספרדית "נו פאסרן", "לא יעברו", כסיסמת לוחמי הרפובליקה נגד הפשיזם בספרד במלחמת האזרחים בשנות השלושים. ("אבל אז הפשיסטים פאסרו גם פאסרו", כפי שכתב אברהם הפנר ב"כולל הכל").

> אל תקראו למשפחה שלי "פשיסטים"

המודל האירופי. הפגנה אנטי-פשיסטית (Tim Buss CC BY 2.0)

המודל האירופי. הפגנה אנטי-פשיסטית (Tim Buss CC BY 2.0)

תרבות של כוח

צורת הפעילות החדשה, ובעיקר חסימת אנשי להב"ה בתל אביב, יוצרות מטבע הדברים גם דילמות ומחלוקות בקרב הפעילים. מכיוון שכל ההתארגנויות האלה הן חדשות מאוד, ועדיין מאוד לא מגובשות, הדיון נמצא בחיתוליו, אבל כבר עוסק במותר ובאסור בשימוש בכוח, בסכנות שמגיעות עם ההתארגנות האלימה יותר, ולגבי גבולות השיח המותר או האסור במסגרת הפוליטית.

"יש כאן קבוצת אנשים שהניסיון שלה הוא להיות נרדפת, ויכול להיות שאם זה ישתנה בעתיד – וזה לא המצב כרגע – אבל אם זה ישתנה צריך לראות מה המשמעות של אלימות של נרדף מול אלימות של מי שאינו כזה", אומר קובי סניץ, פעיל ותיק בקבוצות שמאל רדיקלי. "אני מסתכל על התנועות שמתעמתות עם הימין באירופה, והתמונה שם לא מלבבת. אני רואה התלהבות מאלימות. יש תופעה פסיכולוגית או פוליטית שאם אתה משיג משהו באלימות זה משמש הצדקה לעוד אלימות. אנחנו רואים את זה יום-יום אצל חיילים בשטחים.

"אין לי לבטים לגבי מה שעשינו בקיץ. היה מאוד נכון להתארגן ולהגן על עצמנו, לצד ההגנה מהמשטרה, שאחרי ההפגנה הראשונה נאלצה להגן עלינו מסיבות פוליטיות. אנחנו רק צריכים לשים לב למה שקורה באירופה, אם כי יש גם הבדל מרכזי: שם קבוצות הימין הן בכלל מחוץ לחוק, וכאן האיום על השמאל מקבל תמיכה מוסדית אמיתית מצד הרשויות וההנהגה".

בין הפעילים יש גם שחוששים מפיתוח תרבות מיליטריסטית, שבה מי שנחשב בתוך הקבוצה הפוליטית הוא מי שיכול לספק יותר הגנה, להגיע להפגנה עם יותר שרירים, יותר נוכחות, יותר "ניסיון קרבי", יותר "גבורה", ומההשלכות שלמצב כזה יכולות להיות על התרבות הארגונית בתוך השמאל. שאלה נוספת היא מי הוא בדיוק האויב שמולו מתייצבים.

"אין לי ספק שבנצי גופשטיין הוא האויב שלי, תלמיד כהנא שמצהיר על עצמו ככזה, אבל השאלה היא מה עם כל הנערים שמסתובבים סביבו וצועקים 'מוות לערבים' בירושלים", אומר אייל. "בהם אני לא מחפש להיאבק. אלה לא נערים שמגיעים עם רקע אידיאולוגי של נוער גבעות. אלה הרבה פעמים נערים שמגיעים ממצב של מצוקה, שמרגישים דחויים על ידי החברה. עשיתי פטרולים בעיר עם מורים שזיהו את התלמידים שלהם. אני ממש לא רוצה לדחוף אותם לעמדת התבצרות, שיהיו נגדנו, אבל זה קשה".

"ההתמקדות בכהניסטים כסמל הגזענות הישראלית היא בעייתית קצת", מוסיף סניץ. "יש להם חלק בתשתית הגזענית, כמו אוונגרד, אבל הם עדיין תרבות שוליים. פוליטיקה של עימות עם הקיצונים עשויה לפספס את השאר. כאילו שאם הם לא יחלקו פלאיירים בתל אביב אז ערבים יוכלו להיות חברי קיבוץ, או שחוק השבות יבוטל, או שיפסיקו החיפושים בנתב"ג. הדברים האלה לא מגיעים מכהניסטים".

אבל האם חלוקת פלאיירים בעצמה היא כזה איום, שצריך לאסור עליו או להלחם בו, גם אם תוכנם של הפלאיירים גזעני? "אני לא חושבת שבאצטלה של שיח דמוקרטי אמורים להכיל עמדות מסיתות", טוענת ב', ואיתה מסכימים רבים במעגלי הפעילים במסגרות תאי ההגנה. "אם האנשים האלה באים לכפכף עובדים ערבים במטבחים במסעדות, או לקדם עמדות שכבר בשנות השמונים הוגדרו כבלתי חוקיות, אז כן – יש פה הצדקה לפעול. אני לא אומרת בהכרח שהמשטרה צריכה לפעול, כי איסורים עליהם יכולים לפגוע בהמשך גם בנו, אבל אישית אני מגיבה בתקיפות כשאני רואה דברים כאלה במרחב שלי".

> שוב יצאנו לריב עם הכהניסטים במקום עם המדינה

שלט כחומת הגנה, תל אביב (אקטיבסטילס)

שלט כחומת הגנה, תל אביב

נערכים לגל הבא

לאן הולכות ההתארגנויות האלה עכשיו? אם ראינו שכל הקבוצות, ללא יוצאת מן הכלל, קמו בתגובה למאורעות הקיץ, מה יקרה איתן עם בוא הגשמים הראשונים?

בתל אביב הגיעו כמה פעילים בראשון בערב להפגנת הימין הקיצוני בגינת לוינסקי, ונפרסו בדיסקרטיות סביב ההפגנה כדי להגן על בעלי עסקים ומבקשי מקלט באזור מפני תקיפות אפשריות. בירושלים ממשיכים אנשי המשמר העירוני לפטרל, למרות שמאז סוף המלחמה דעכו משמעותית ההתקפות על ערבים ברחובות. ומה עם ההתארגנויות להגנה על הפגנות שמאל?

"אם תהיה הפגנה שקשורה למשהו בשטחים – בטוח שהקבוצות האלה יהיו שם כמו שהיינו בקיץ", מבהירה ב'. "אם להב"ה ינסו לחזור לתל אביב – גם נהיה שם. אישית אני לא מרגישה שאנחנו צריכים ללכת למקומות שאנחנו לא מוזמנים אליהם ולנסות להציל את העולם בכל מקום, אבל יש גם כאלה שכן הולכים. בהתארגנויות באירופה תמיד יש אופי מקומי, של אנשים שמגנים על המרחב שהם חיים בו, וזה מאוד נכון בעיניי".

"הרחוב הירושלמי הוא לא כמו זה התל אביבי", אומר מנגד אייל. "פה כמעט כל אדם שאתה רואה ברחוב סביר שיהיה נגדך. המטרה שלנו היא לסמן מחדש את הגזענות כלא-נורמלית, כבלתי-לגיטימית. זה צריך להיות ברמת הרחוב, וגם ברמת הדרישה מפוליטיקאים בעיר וברמה הארצית.

"מכל מקום, למרות שהדברים נרגעו קצת עכשיו, אנחנו ממש לא חזרנו למצב שהיה קודם, שגם הוא לא היה גן עדן. ערבים עדיין מפחדים להסתובב ברחוב, ופונים אלינו כדי שנלווה אנשים לדואר או לביטוח לאומי. אני חושש שהגל הבא, לכשיבוא, יתחיל מאיפה שהגל הזה נגמר, ויהיה יותר אלים ויותר מסוכן. לכן העבודה שלנו היא לשנות את נקודת הפתיחה לסיבוב הבא. לפחות זה".

> העוקץ: אין מה למחות נגד הגזענות, צריך לנצח אותה!

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf