newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פתרון המדינה האחת כבר כאן מזמן

בין הים לירדן יש ריבון אחד ושתי אוכלוסיות מעורבבות לחלוטין. כל השאר זה סיפורים שאנו מספרים לעצמנו

מאת:

כעת, כשהתהליך המדיני נופח את נשמתו שוב, אפשר לומר כמה דברים על הכישלון המתמשך של המתווך האמריקאי (שהוא רק לכאורה חסר פניות), אפשר לדבר על נתניהו או מחמוד עבאס (רק אצלנו קוראים לפלסטינים בכינויים שלהם), אבל יותר חשוב לחזור לעובדות של "המצב".

בארץ ישראל, בין הים לירדן, יש רק ריבון אחד. בכך צריכים להכיר גם מי שחושבים שהרשות הפלסטינית היא גוף עצמאי. לריבונות יש מאפיינים מוכרים: שליטה במטבע ובבנק המרכזי, שליטה בגבולות ובזהותם של היוצאים והנכנסים לטריטוריה, שליטה במרחב האווירי, גביית מכסים, מונופול על הכוח הצבאי (מה שבמדע המדינה קוראים "האלימות הלגיטימית"). כמובן שישראל היא הריבון היחיד בשטח לפי כל המאפיינים האלו. אפילו דברים כמו ניהול מרשם התושבים (יהודים ופלסטינים) הם בשליטת ישראל.

יותר מכך: ישראל גם דורשת שיכירו בה באופן הזה: היא טוענת שזכותה לקבוע מי ייכנס וייצא משטחי הרשות הפלסטינית, היא מעבירה או אוחזת במכס שהיא גובה עבור הפלסטינים כרצונה, היא משחררת או אוסרת שימוש בתדרים האלקטרו-מגנטיים בשטחי הרשות והיא כמובן מחזיקה במונופול על הכח הצבאי. גם הכח המשטרתי של הרשות הוא למעשה חלק מההסדר הזה: תפקידו, ככלות הכל, הוא להגן על ישראלים. כשפלסטיני מותקף על ידי ישראלי אין לשוטרים האלו סמכות או זכות להתערב לטובתו. בקיצור, ישראל רואה בעצמה הריבון היחיד, והציבור הישראלי מתקומם בכל פעם שמערערים על הריבונות הזאת.

לעובדה הבאה: במרחב שבו ישראל ריבונית גרות שתי קבוצות אוכלוסיה עיקריות, שמתחלקות כמעט חצי וחצי – יהודים-ישראלים, ופלסטינים (או ערבים. ההגדרות האלו באמת לא משנות כרגע). הקבוצות האלו מעורבבות לחלוטין על פני כל השטח. לקו הירוק – או לכל גבול אחר – אין שום משמעות דמוגרפית או גיאוגרפית.

ליהודים יש זכויות מלאות בכל המרחב. יש להם זכויות פוליטיות, חופש תנועה, חופש התארגנות וזכויות לביטוי הזהות הקולקטיבית שלהם. הפלסטינים מקבלים זכויות מסוימות לפי מנגנון מסובך של נתינות, אזרחות ומיקום גיאוגרפי.

פלסטיני אזרח ישראל הוא הכי קרוב לאזרח ישראלי מבחינת הזכויות. למעט בנושאי התאזרחות ונישואים, עיקר האפליה שממנה הוא סובל היא דה-פקטו. כלומר לא כזו שקבועה בחוקי המדינה. מתחתיו יש את הפלסטינים בירושלים, שאין להם זכויות פוליטיות. הם אינם יכולים להצביע בבחירות לכנסת, ויש להם בעיה ברכישת ורישום קרקעות, ועוד כמה עניינים. אם הם גרים מצידה המזרחי של החומה, הם גם הפסיקו לקבל את מרבית השירותים מהמדינה.

ומתחתם יש את הפלסטינים בגדה ובעזה, שמצויים תחת שלטון צבאי (וניהול עצמי מסוים), ולהם יש הכי מעט זכויות. אין להם זכויות פוליטיות כמובן (כי הם לא זוכים לייצוג במוסדות של הריבון), ואבל גם אין להם חופש תנועה, זכות למשפט הוגן, ועוד.

כאמור, שתי קבוצות האוכלוסיה האלו מעורבבות לחלוטין, ככה שכל הדיבור על "שתי יישויות" שמנהלות איזה משא ומתן שוויוני, ואפילו מילה נייטראלית כמו "סכסוך" הם מסוג הדברים שאנשים – ובמקרה הזה ישראלים – מספרים לעצמם כדי להסתיר את המשמעות האמיתית של מעשיהם.

והמשמעות האמיתית היא שפתרון המדינה האחת כבר כאן מזמן, רק שזו אינה מדינה דמוקרטית.

פיתרון שתי המדינות, שמעל מיטת גסיסתו אנחנו ניצבים כעת, היה יכול להיות איזושהי הסדרה לגיטימית של המצב הזה. כמובן שהוא הפיתרון הפחות הגיוני. הפיתרון ההגיוני כשהאוכלוסיה מעורבבת לחלוטין והיחידה הגיאוגרפית היא קטנה כל כך, וקשה כל כך לחלוקה (יש יותר היגיון בהפרדת הנגב מהצפון מאשר השטחים מישראל), הוא "איש אחד, קול אחד". במלים אחרות, המדינה האחת. ישראלים, מסיבותיהם, דוחים את הפיתרון הזה. חובת ההוכחה במקרה הזה היא עלינו – אנו אלו שדוחים את הפיתרון הסביר יותר, ואנו אלו שנהנים מכל הזכויות, ומחזיקים את העם האחר ללא זכויות.

כעת מתברר שגם פיתרון שתי המדינות אינו מקובל עלינו, או לפחות, שאנחנו מציבים תנאים חמורים מאוד לקיומו, וגם "המדינה הפלסטינית" לא תהיה באמת מדינה אלא מעין אוטונומיה משודרגת.

אז אם לא מדינה אחת ולא שתי מדינות, לפחות להכיר במציאות צריך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf