צוק איתן: לשמור את הפלסטינים תחת שליטה

מאז שנות השבעים נלחמת ישראל מלחמה אחת, שמטרתה למנוע את חלוקת הארץ או השלטון עם בני העם הנוסף שיושבים כאן. יעד המבצע בעזה הוא לא ליצור מציאות חדשה, אלא להקפיא את המצב הקיים

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מבצע צוק איתן נכנס לשלב השלישי שלו: הצבא יוצא מרצועת עזה, וחוזר למדיניות של השבועות הראשונים, כלומר הפצצות מרחוק, בעיקר מהאוויר ומהים, שנועדו לגרום לחמאס לנצור את האש. גם נושא פירוז הרצועה יורד מעל סדר היום, מכיוון שישראל אינה מתכוונת לכבוש את עזה ואיש לא יפרז אותה במקומה, בטח לא אבו מאזן. המצב היחיד שבו מחמוד עבאס מסוגל להשליט מרות מוחלטת כזו הוא כנשיא מדינת פלסטין, לא בתור השליח של ישראל.

ההנחה מן הסתם בממשלה היא שישראל מסוגלת לעמוד בטפטוף רקטות מעזה, ומכיוון שלחמאס אין דרך להצטייד מחדש, גם אלו ייגמרו בשלב מסויים (יוצא שהאסטרטגיה העיקרית ל"הסרת איום הרקטות" במבצע הזה היתה לגרום ליריב לירות את כולן). הדיבורים של שרי ממשלה וקצינים בכירים על "יצירת מציאות חדשה בדרום" מסתירים יעד הפוך לחלוטין. מטרת צוק איתן היתה להחזיר את המציאות הקודמת, זו ששררה עד לחודש יוני 2013.

למעשה, זוהי המטרה הישראלית כבר שנים רבות. מאז מלחמת יום כיפור, ישראל מנהלת מלחמה אחת מתמשכת נגד יריב אחד – הפלסטינים. מבצע ליטני, מלחמת לבנון, האינתיפאדות, עופרת יצוקה ו"צוק איתן", ומרבית המבצעים שביניהם, כולם היו חלק מ"הפיתרון הצבאי" לבעיה הפלסטינית. אפילו החריג הבולט, מלחמת לבנון השנייה, הייתה ספיח של המלחמה הראשונה נגד אש"ף.

למרות כל האִיומים שדיברנו עליהם – תוכנית השלבים, הסורים על הגדרות, ציר הרשע, הג'יהאד העולמי, הגרעין האיראני – בסוף זה תמיד מתחיל ונגמר בפלסטינים, והסיבה שכל האיומים האחרים מנופחים ונטחנים פה לעייפה מהבוקר עד הערב היא כדי להסתיר את העובדה הזו.

תושב עזה מציג חתיכה מטיל ישראלי בכפר עבאסן. 26 ביולי, 2014. (אן פאק / אקטיבסטילס)

תושב עזה מציג חתיכה מטיל ישראלי בכפר עבאסן. 26 ביולי, 2014. (אן פאק / אקטיבסטילס)

זו מהות הסיפור: בין הים לירדן חיות אוכלוסיות כמעט שוות בגודלן של יהודים ופלסטינים, ומעורבבות לחלוטין. יש יהודים וערבים לאורך מישור החוף, יהודים וערבים בגליל, יהודים וערבים בנגב ויהודים וערבים בגדה המערבית.

בכל הטריטוריה היהודים נהנים מזכויות מלאות, ואילו הערבים מחולקים לכל מיני קבוצות עם כל מיני זכויות שאף פעם לא שוות לגמרי ליהודים. השלטון המרכזי מייצג את היהודים בכל הטריטוריה, ולערבים יש כל מיני שלטונות מקומיים, קטנים ומוחלשים. היהודים מחזיקים במרבית הנכסים והעושר הלאומי; לערבים יש נכסים מעטים מאוד, ואלו שיש להם (כמו מאגרי הגז מול חופי עזה) אסורים על ידינו בשימוש.

המצב הזה הוא חריג בעולם (אין עוד מדינות שמחזיקות אחוזים משמעותיים כל כך מהאוכלוסיה כנתינים שאינם אזרחים), הוא לא צודק באופן יסודי ומהותי, והוא ימשיך ליצור אי יציבות קשה, ולערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל, ולא משנה כמה חוקים פטריוטיים הכנסת תעביר וכמה שעות ציונות יוסיפו במשרד החינוך. כי זו המציאות.

האתגר הישראלי היה ונשאר להחזיק את הפלסטינים תחת שליטה. לא לחסל. רק לשמור על סדר הדברים הקיים. לכך מגוייסים רוב משאבי הלאום. בשביל זה מחזיקים תקציב ביטחון עצום, ולשם מופנות ההמצאות הטכנולוגיות. פרופסורים לפילוסופיה מייצרים כללים ערכיים לעבודה הזו, ובג"צ מגדיר את הגבולות החוקיים שלה, את מי מותר להרוג ובאיזה אופן, וכל מיני גופי תעמולה משווקים את התוצאות לעולם, בהצלחה כזו או אחרת.

על זה גם נסוב הדיון הפוליטי. כשהפלסטינים לא מתמרדים, אז אפשר קצת לדבר על נושאים אחרים כמו מחירי הדיור או היחסים בין עניים ועשירים, דתיים וחילונים ומזרחים ואשכנזים (וכמובן שכל הנושאים האלו משפיעים ומושפעים מהשאלה הגדולה), אבל בסוף קורה משהו, וכולם חוזרים לעסוק בפרויקט הלאומי: איך מחזיקים את הפלסטינים תחת שליטה.

האלטרנטיבה היא חלוקה בשלטון, באדמה ובנכסים עם בני העם השני שיושבים כאן. זה יכול להיות על ידי חלוקת הטריטוריה לשניים (פתרון שתי המדינות) וזה יכול להיות על אותה אדמה (פתרון המדינה האחת), ויש גם פתרונות ביניים. אבל כל עוד השאיפה הישראלית היא להחזיק מקסימום נכסים בידי הקהילה היהודית, או לשמור על שליטה בעם הפלסטיני – כמו למשל על ידי שליטה בגבולות ובמרחב האווירי וחופש פעולה של צה"ל בתחומי המדינה הפלסטינית – לא תהיה שום פשרה, ואנחנו נמשיך להתווכח על הדרך הטובה לשלוט, "להשיב סדר", "ליצור הרתעה ארוכת טווח", "לצרוב תודעה" וכל אותם ביטויים שעוסקים באותו דבר.

גם הנטייה שלנו לבחור מיהו מנהיג פלסטיני לגיטימי ובמי מטפלים בכח – חאלד משעל או חנין זועבי – היא חלק מאותו משחק. כל עוד ישראל רוצה להכיר רק במי שמקבל מראש את כל תנאיה – היא מתעקשת על שליטה.

טנק על גבול ישראל-עזה (אקטיבסטילס)

טנק על גבול ישראל-עזה (אקטיבסטילס)

צריך לומר את האמת: המחיר של פיתרון הוגן, כזה שיש לו סיכוי להצליח, הוא עצום, בין השאר בגלל שישראל היא זו שמחזיקה בכל הכח והנכסים. לכן, היא זו שצריכה לשלם ביוקר והיא זו שצריכה להסתכן. לפלסטינים אין שום דבר לתת לנו חוץ מלגיטימציה והבטחה כללית שבעתיד יכול להיות יותר טוב. אפילו כל הסידורים הבטחוניים לא שווים הרבה. הרי מי יודע מה יקרה בעוד חמש או עשר שנים, ואיזה שלטון יעלה בצד השני. בטווח הקצר סביר בכלל להניח שהפשרה דווקא תביא לחוסר יציבות ולקשיים פוליטיים משמעותיים.

בנקודת הזמן הזו, כשישראל כל כך חזקה ועשירה, הפשרה לא נראית כמו סחורה אטרקטיבית במיוחד מבחינת רוב מוחלט של הישראלים. נקלענו לפרדוקס טראגי בקבלת החלטות: כל עוד מצבנו טוב, אין שום מוטיבציה לפשרה, וכדי שתהיה מוטיבציה, "המצב" צריך להידרדר. עד אז, בכל נקודת זמן זה ייראה נכון יותר לשלוח את הצבא להחזיר את הסדר, להרוג וליהרג, מאשר לשלם את המחיר הגדול. אבל בסוף כל התשלומים האלו מצטברים למחיר גרוע הרבה יותר. בסוף גם משוואת העלות-תועלת משתנה, ואז גם מחיר הפשרה עולה, כמובן.

נתניהו בחר בפיתרון הזול ביותר בעזה. יציאה בלי הסכם – שהיא פחות מסוכנת פוליטית מכיבוש הרצועה ופחות נועזת מהסדרה מוסכמת של המצב, כזו שבה ישראל תצטרך להקל במצור. נתניהו הוא באופן כללי איש של הסדרים זולים. לבני, לפיד, בוז'י, ליברמן, בנט, סער – כל אלו אינם שונים במיוחד. כולם מחזיקים ברעיונות משלהם לגבי הבעיה היסודית – איך להחזיק את הפלסטינים תחת שליטה – אבל אף אחד מהם לא מבקש להחליף את השאלה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

באותו עניין:
> מה הטעם ב"מחנה שלום" אם הוא תמיד תומך במלחמה?
> יש אלטרנטיבה למלחמה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מוחמד אבו חומוס, אחד ממובילי המאבק הלא אלים בירושלים המזרחית, בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

ביקור הפצועים הבא הוא רק עניין של זמן. מוחמד אבו חומוס בהפגנה בעיסאוויה. (צילום: גיא בוטביה)

שוב אבו חומוס הוכה ע"י שוטרים, שוב אני נוסע לבקרו

מוחמד אבו חומוס הוא מנהיג מקומי בעיסאוויה. הוא עסוק בתיעוד של פעולות הכיבוש בכפרו, ואלו רבות עד מאד. כשהן מתרחשות, מוחמד יוצא אל מול השוטרים, מבקש הסברים, מצלם במצלמתו, ותובע מהם לעזוב את תושבי עיסאוויה בשלום. השוטרים לא אוהבים זאת

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf