עליית הציונות בתשלום והציונות בכפייה

מאת |

בישראל שולטת אידיאולוגיה-מטעם שתוחמת את הדיון הציבורי באמצעות איומים כספיים ואחרים. עובדי ציבור וכל מי שתלוי במדינה איכשהו לפרנסתו, שזה רובנו, יודעים שיש מחיר לביקורת על הציונות

קסטרו מת בשיבה טובה, ובימים מהסוג הזה אין מה שידידינו מהימין אוהבים להזכיר יותר מהעיוורון השמאלני באשר לטיבם של מרבית המשטרים הקומוניסטים במאה העשרים. גם כשהיה ברור שרובם הם דיקטטורות שהשליטו "אידיאולוגיה מטעם" ורדפו את כל מי שסטה מהקו המפלגתי, השמאל הרדיקלי עדיין ראה בהם אלטרנטיבה לגיטימית, לפעמים אפילו נערצת, לקפיטליזם המערבי.

זו באמת היתה שגיאה איומה, אבל הביקורת הנוכחית היתה עושה טיפה יותר רושם, אם לא היינו חיים במדינה שבה הציונות משמשת אידיאולוגיה-מטעם שכזו, וכל סטייה ממנה היא סיבה לרדיפה ולענישה, פורמלית או לא, בדיוק מצד אותם אינטלקטואלים ימנים. נכון, ישראל זו לא ברית המועצות או מזרח גרמניה – אולי יותר יוגוסלביה באייטיז שכזו, מדינה שבה השליטה האידיאולוגית היתה רופפת יותר, אבל העיקרון די דומה, וברור גם שאנחנו רק בתחילת הדרך.

נשמע מופרך? היסטרי? תראו לי מורה, לא בהתנחלויות אלא בקיבוץ או בסתם בית ספר במרכז הארץ, שיכול להביע עמדות החורגות מתו התקן הציוני, שיכול לערער על עקרון המדינה היהודית, ולא להסתכן בכך שהוא יוקלט ויועלה על המוקד בפייסבוק, שההורים יתלוננו עליו ותלמידים ידרשו – ויקבלו – את התערבותו של שר החינוך. תראו לי מרצה שיכול לקרוא למדינת כל אזרחיה, בלי שהוא יופיע ברשימות השחורות של איזה ארגון בעל קשרים מצוינים בשלטון, שלא יסתכלו עליו בתור "בעיה למחלקה" או כאב ראש לנשיאת האוניברסיטה, שהתורמים לא יקבלו עצומות בקשר להתבטאויות שלו וסטודנטים יפגינו במסדרונות נגדו.

> כך ישראל מודה לרשות הפלסטינית על העזרה בכיבוי השריפות

בנימין נתניהו בטקס לזכר יצחק רבין (עמוס בן גרשום, לע"מ)

שרק לא יכתוב עלי פוסט. בנימין נתניהו בטקס לזכר יצחק רבין (עמוס בן גרשום, לע"מ)

תראו לי איש תקשורת שיכול לומר בקול רם "אני אנטי-ציוני גאה" בלי שהקריירה שלו תיעצר בו במקום, ובמקרה הטוב הוא יוכל להחזיק בתפקיד שבו הוא מצוי כעת. במקרה הטוב. אף אחד לא ייקח אותו לתפקיד הבא, כי כל בעל מניות יידע שמחר בבוקר ביבי ומירי רגב יכתבו עליו פוסטים, ובטח ששום גוף ציבורי לא יעז להעסיק אותו, כי אפילו את השמאלציונים הרגילים סופרים ומקטלגים היום, ואנטי ציוני או פוסט ציוני זה כבר עילה לסגירה או לפחות לוועדת בדיקה מטעם משרד התרבות.

בואו לא נעמיד פנים: עובד ציבורי שיכתוב דעות שמחוץ לקונצנזוס האידיאולוגי מסתכן באובדן המשרה שלו. הטרולים והמלשינים של הימין – משמאי גליק ועד הצל – ירדפו אותו מהבוקר עד הערב. הפוליטיקאים ילכו בעקבותיהם ("יש אצלנו חופש דיבור אבל אין שום חובה להעסיק או לשלם לאויבים"). עזבו את הזכות להבעת דעות פוליטיות. אם אתה בעל עסק מסחרי או כל ספק שירות יש סיכוי טוב שתפסיד את כל החוזים במגזר הציבורי אם יהיה קמפיין כזה נגדך. וכל אותם עיתונאי ימין חדש ופעילי פייסבוק ליברטניים, שמהללים את החופש לומר הכל (כלומר זכותם הקדושה להיות גזענים ומיזוגנים ולהטופובים וכו'), יגידו שזה טוב שמנקים את התקשורת ואת המגזר הציבורי, ו"במלחמה כמו במלחמה", ו"יהודים צריכים לדאוג לעצמם" – כלומר כל השיכפולים הציוניים של הססמאות הקומוניסטיות על "אויבי המעמד" ו"אויבי המהפכה" ו"אויבי הפועלים".

לא סין, אבל

בשביל להיות פה נגד האידיאולוגיה השלטת, אתה חייב להיות מספיק חזק כדי שלא יוכלו לגעת בך, או מספיק שולי כדי שלא אחד לא יהיה אכפת. לכל השאר יש את החופש לומר הכל, באמת הכל, אבל פשוט לאמירות יש תוצאות, וכולם בשמאל מודעים אליהן ועוסקים ללא הרף בשאלה מה כדאי ומה מסוכן להגיד. גם בקומוניזם היה מותר לומר הכל, השאלה מה קורה אחר כך למי שאמר. נכון, אצלנו יש בחירות חופשיות, ישירות והוגנות, אבל יש גם חוק שמי ששולל את הציונות ("את ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית") לא יכול להשתתף, ואם לא נעשה בו שימוש עד עכשיו, תהיו בטוחים שאחד המכונים להתחדשות ציונית כבר עובד על זה.

אז אנחנו לא סין ולא מזרח גרמניה, ובטח לא רוסיה הסטליניסטית, תודה לאל, אבל מדינה שבה המערכת הפוליטית הלגיטימית מתחלקת בין ציונים קלים, ציונים על סטרואידים, ציונים מופרעים וחרדים, היא לא בדיוק דוגמה לתחרות רעיונית ואידיאולוגית (מה גם שהשלטון הציוני על הפלסטינים בשטחים הוא דיקטטורה לכל דבר). וערימות האינטלקטואלים והכותבים שמתמחים כיום בריקודים לפני ההמון ובליקוק תחת לשלטון גם הם לא המצאה ייחודית לעם היהודי או לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אלא מאפיין מובהק של מדינות עם אידיאולוגיה-מטעם.

ככל שהציונות דועכת כאידיאולוגיה מעשית – מישהו יכול בכלל לומר היום מה זה ציונות? "לעשות ציונות" הפך להיות שם גנרי בכל אקט יחצני, מארגון הופעה של זמר מחו"ל ועד להפקת תוכנית ריאליטי – כך הולכת וגוברת הציונות מטעם המדינה, הציונות בתשלום והציונות בכפייה. אלו אולי לא אותם מנגנונים של פיקוח ואינדוקטרינציה שהופעלו במאה העשרים – בכל זאת, העולם השתנה – אבל זו בהחלט אותה המנגינה.

> כך נראית מהפכה: מנהיגות המאבקים שמטלטלים את סדר היום החרדי

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

עיתונאי ("העיר", ynet, מעריב, טיים אאוט, ומדי פעם גם מקומות אחרים). גר בתל אביב. כאן אפשר לקרוא אותי באנגלית.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf