שנה אחרי, יוזם צעדות השיבה בעזה פותח את הלב בראיון נדיר

חסן אל כורד, מיוזמי צעדות השיבה מרגיש שהן נתנו לתושבי עזה סיבה לחיות. בראיון כנה הוא מדבר על השתלטות חמאס על היוזמה הבלתי אלימה, על פצועי הירי שממלאים את הרחובות, המחאה נגד חמאס והאכזבה מאדישות הישראלים. בלעדי ל"שיחה מקומית"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"השיחה בינינו עכשיו היא כמו חגיגת יום נישואים", אני אומר לחסן אל כורד, מיוזמי צעדת השיבה הגדולה בעזה. אל כורד צוחק. "נכון! לא ציפיתי שנמשיך שנה שלמה". הפעם הראשונה בה שוחחנו היתה ערב תחילת הצעדות ואל כורד ביקש להעביר לישראלים מסר של שלום. גם היום הוא עדיין מאמין ברעיון המחאה הבלתי אלימה, למרות שהפעילים שיזמו את הצעדות יהיו כנראה בין הראשונים להודות שהעניינים הפכו לאלימים יותר מהר ממה שצפו.

את האופטימיות שליוותה את השיחה הראשונה שקיימנו לפני שנה, מחליפה הפעם תחושה של דיכאון, גם אם שנינו מנסים להשרות אווירה מבודחת לשיחה בינינו. על פי נתוני האו"ם, מתחילת צעדות השיבה, ב-30 במרץ 2018, נהרגו 195 פלסטינים מירי ישראלי, מתוכם 41 ילדים. על פי האו"ם כמעט 29 אלף מפגינים נפצעו, לפחות רבע מהם מירי אש חיה. מקורות בעזה מדווחים על מספרים גדולים בהרבה. אל כורד לא תיאר לעצמו שמספר הנפגעים יהיה כל כך גדול.

"ציפיתי שנמשיך עם הצעדות חודש-חודשיים. זה שהן עדיין נמשכות זה לא פחות מדהים בעיני", הוא אומר. "זה רק מוכיח שאנחנו יכולים להמשיך לנצח עם המחאה הזו. ואני אומר את זה למרות שכמעט ואין לנו הישגים חוץ מזה שנתנו לאנשים בעזה סיבה לחיות".

"שנה אחרי, ולמרות פשעי המלחמה שהישראלים עשו, אנשים עדיין רוצים להפגין. זו מידת הייאוש שהגענו אליה בעזה. צעדת השיבה היא הדבר המדובר ביותר בעזה". חסן אל כורד

"שנה אחרי, ולמרות פשעי המלחמה שהישראלים עשו, אנשים עדיין רוצים להפגין. זו מידת הייאוש שהגענו אליה בעזה. צעדת השיבה היא הדבר המדובר ביותר בעזה". חסן אל כורד

ביום שבת הקרוב, 30 במרץ, עם ציון יום האדמה ושנה לצעדות השיבה בעזה, צפויים מפגינים רבים לחזור ולמחות קרוב לגדר. גם מארגני הצעדות המקוריים כמו אחמד אבו רתימה וחסן אל כורד מודים בפה מלא שחמאס הם אלה שקובעים כיום את הטון. העניין הזה מדאיג אותם. בשיחה בינינו אל כורד מעלה חשש כבד ממספר נפגעים פלסטיני גבוה בהפגנות. בהפגנה שפתחה את הצעדות לפני שנה נהרגו 14 פלסטינים. ב-14 במאי, ערב יום הנכבה, בצעדה סביב המחאה על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, נהרגו 68 מפגינים. לפי התכנון המקורי של מארגני צעדות השיבה, הצעדות היו אמורות להיות פעילויות לכל המשפחה ומחאה בלתי אלימה במרחק של מאות מטרים מן הגבול.

"אתה רואה את הפצועים בכל מקום בעזה", אומר אל כורד. באחד מימי השישי, ניהלנו שיחה בזמן הפגנה. השיחה נקטעה. מאוחר יותר הוא התנצל שנאלץ לקטוע את השיחה כי גיסו, שעמד לצידו, נורה ברגלו. "גם בני משפחה וחברים שלי הם בין הפצועים. כבר אי אפשר ללכת ברחוב מבלי שיאשימו אותנו או שיבואו אלינו בטענות. אלו לאו דווקא הפצועים שבאים בטענות, אלה שנחרבו להם החיים, אלא אנשים סביבם שמאוד עצובים ומתוסכלים. אי אפשר שלא להבין אותם ואנחנו יודעים שזה לא אישי", הוא מספר. "על כל שהיד אתה רואה מאות פציעות. והפצועים לא חוזרים לעצמם בגלל סוג הנשק שהישראלים משתמשים בו נגדנו. אמרתי לך לפני שנה שאין לנו סיבה לחיות בעזה, ומהבחינה הזאת חוץ מצעדת השיבה, לרוב התושבים פה עדיין אין למה לחיות. מצד שני, אנשים גם מאוד תומכים – חלקם גם פצועים שמבינים שהכיבוש הוא הפושע".

אתה מרגיש שהעזתים עדיין תומכים ברעיון המקורי שלכם?

"תגיד לי אתה. שנה אחרי, ולמרות פשעי המלחמה שהישראלים עשו, אנשים עדיין רוצים להפגין. זו מידת הייאוש שהגענו אליה בעזה. צעדת השיבה היא הדבר המדובר ביותר בעזה".

וזה למרות שחמאס השתלטו לכם על היוזמה.

"זה לא שחמאס השתלטו, חמאס הם השולטים בכל דבר בעזה. מה שהם רוצים שיקרה קורה, ומה שהם לא רוצים לא קורה. האוהלים, האוטובוסים, כל התשתית לקיום ההפגנות והתמיכה הכלכלית מגיעה מהם כי אנחנו כפעילים עצמאיים לא היינו יכולים לעשות את זה לבד. ואני אומר את כל זה למרות שהמפגינים הם לא תומכי חמאס.

"העובדה שחמאס מובילים את ההפגנות מדאיגה מצד אחד אבל גם מקלה עלינו. היא מדאיגה כי איבדנו שליטה על הרעיון המקורי, אבל מצד שני הרי גם ברעיון המקורי שלנו סביר להניח שהכיבוש היה טובח בנו. אולי פחות, אבל עדיין היו פוגעים בנו. לפחות ככה אתה יודע שיש ארגון גדול שדואג קצת לפצועים ולמשפחות ההרוגים ונושא באחריות לתוצאות. ובכל זאת, העובדה שחמאס בפרונט של המחאה שלנו מחלישה את המסר שאנחנו מנסים להעביר לעולם".

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018. מה שהיה אמור להיות מחאה משפחתית בלתי אלימה, הפך למרחץ דמים. על פי נתוני האו"ם, מתחילת צעדות השיבה, ב-30 במרץ 2018, נהרגו 195 פלסטינים מירי ישראלי, מתוכם 41 ילדים. (אקטיבסטילס)

הפגנת השיבה גבול עזה, 14 במאי 2018. מה שהיה אמור להיות מחאה משפחתית בלתי אלימה, הפך למרחץ דמים. על פי נתוני האו"ם, מתחילת צעדות השיבה, ב-30 במרץ 2018, נהרגו 195 פלסטינים מירי ישראלי, מתוכם 41 ילדים. (אקטיבסטילס)

אתה רואה קשר בין ההפגנות על הגדר נגד ישראל והמצור, לבין ההפגנות נגד חמאס שהתקיימו בשבוע שעבר?

"כן. קופסת סיגריות עולה פה עשרים שקל. בשבילך זה כלום, אבל לחלק מאיתנו זו משכורת יומית. וזה אם יש עבודה, כן? פת"ח ניצלה את המחאה הלגיטימית מאוד נגד חמאס וניסתה להשתלט עליה, מה שנתן לחמאס תירוץ להסלים את המאבק נגד המוחים נגדה. הרי אמרתי לך שהמפגינים על הגדר הם לא בהכרח תומכי חמאס. האנשים המיואשים האלה לקחו את הרעיון של המחאה שהתחלנו והפנו אותה גם נגד חמאס. הצעדות לא השיגו דבר מוחשי ואנשים יודעים שחמאס השתלטו עליהן. אז מה קרה? אנשים מפנים כעס גם נגד חמאס.

"אני אגיד לך עוד משהו. יש קשר בין המחאות נגד חמאס לבין הטילים שנפלו על תל אביב. אני אומר את זה בוודאות של מאה אחוז. אמרתי לחברים שלי אחרי שראיתי איך מוחים נגד חמאס ואיך חמאס משתיקים את המחאה, שהם פשוט ייצאו את המשבר שנוצר בינם לבין התושבים נגד הכיבוש. ההתנגדות לכיבוש תמיד הייתה גורם מאחד בין הפלגים הפלסטינים. אני זוכר את זה מהימים שלי בחזית העממית – אז אם היה משבר עם פת"ח היינו יוצאים ממנו דרך עשיית יד אחת נגד הכיבוש. הרי הוא הסיבה הראשית לכל הבעיות וזה נכון גם לגבי עזה".

אטימות בלתי נתפסת

אני מנווט את השיחה בינינו בחזרה לעבר ומבקש מאל כורד לחשוב בכנות האם הוא הוא היה משנה משהו בדיעבד. "התכנון המקורי שלי היה למחות קילומטר וחצי מהגדר ולהתקרב לאט לאט. ממש רצינו לעשות קרנבל לכל המשפחה מהדבר הזה", הוא מזכיר לי את השיחה בינינו לפני שנה. "חלק מזה אכן קרה בהתחלה. אבל הפלגים הפלסטינים האחרים, כולל חמאס, לעגו לנו ולי באופן אישי וחשבו שצריך לקרב את ההפגנות לגדר כבר מההתחלה. ותראה מה קרה. בדיעבד, הייתי צריך להתעקש על הנקודה הזו. אם היינו עושים את מה שאנחנו רצינו, היינו מעלים לכותרות לא רק את נושא המצור אלא את נושא חזרת הפליטים. זה לא מה שרצינו".

הכנות של אל כורד שוברת את הלב. מתכנני הצעדות המקוריים הם קבוצה של כעשרים פעילים הכוללים בעיקר פעילי שמאל. רק שניים מחברי הקבוצה מזוהים עם חמאס, וגם הם לא פעילי התנגדות אלימה אלא תומכים פוליטיים בתנועה. אל כורד, מורה בבית ספר מקומי המתגורר במרכז עזה עם רעייתו וששת ילדיהם, עבר שנה לא פשוטה.

"כל החיים שלי הם רק סביב הצעדות עכשיו", הוא מספר. "זה משפיע על כל המשפחה. זה לא שהם באים אלי בטענות או מאשימים אותי. אני מסביר להם שאני מוחה כאחרון המוחים ועדיין עומד מרחוק ולא מנסה להבליט את עצמי ומבקש מהם לעשות את אותו דבר. זה ממש מפחית ממני לחץ כשהמשפחה שלי ומי שיודע שאני מבעלי היוזמה עומדים מרחוק ומעודדים אחרים להמשיך ולעמוד מרחוק. נכון שהם יכולים לירות בנו גם מרחוק ואתה זוכר איך לפני כמעט שנה ירו בגיסי שעמד לידי, אבל זה הכי בטוח".

"ההתנגדות לכיבוש תמיד הייתה גורם מאחד בין הפלגים הפלסטינים". הריסות אחרי הפצצה ישראלית בעזה, השבוע. 25 מרץ 2019. ישראל תקפה לאחר שטיל שנורה מעזה פגע בבית במושב משמרת בשרון. (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

"ההתנגדות לכיבוש תמיד הייתה גורם מאחד בין הפלגים הפלסטינים". הריסות אחרי הפצצה ישראלית בעזה, השבוע. 25 מרץ 2019. ישראל תקפה לאחר שטיל שנורה מעזה פגע בבית במושב משמרת בשרון. (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

אני שואל את אל כורד על העובדה שבגדה לא ממש הצטרפו לתמיכה במחאה העזתית. ביוני שעבר הפעילה הרשות הפלסטינית אלימות חסרת תקדים נגד מפגינים ברמאללה שמחו נגד הסנקציות שהטיל עבאס על עזה. פעילים בגדה מספרים שהם חוששים להפגין בתמיכה בעזה ולכן לא יוצרים לרחובות. הפחד מהרשות משתק, ותושבי עזה מרגישים שהם לבד במערכה. "אני באמת לא יודע למה הם לא מפגינים בעדנו. את זה צריך לשאול אותם. אני עדיין קורא לכל הפלסטינים באשר הם למחות באופן עממי ולא אלים ולתמוך בנו ב-30 למרץ. לנו בעזה אין לאן לברוח מהצעדות כי הן פה כדי להישאר", הוא אומר.

עוד פחות משבועיים יצאו אזרחי ישראל להצביע בבחירות לכנסת. בעזה זה ממש לא נושא לשיחה. "זו פעם ראשונה שאני לא עוקב אחרי הבחירות בישראל", מספר אל כורד. מבחינתו מדובר בבחירות בין ימין לבין ימין אחר. "זה עניין פנים ישראלי שלא ממש ישפיע עלינו, אז זה ממש לא מעניין אותי", הוא אומר.

דיברתי עם איזה עיתונאית ישראלית והיא שאלה אותי מה אני חושב על זה שחקלאי מחכה לתוצרת שלו מהאדמה במשך שנה שלמה ואז אנחנו, העזתים, שורפים לו אותה. אמרתי לה 'תתארי לעצמך מה מרגישה אימא שמגדלת את הבן שלה במשך עשרים שנה ואז הוא נהרג או נפצע'

התקשורת הישראלית מראה "בלוני תבערה" ומציירת את כולכם כ"טרוריסטים".

"לפני שנה וחצי דיברתי עם איזה עיתונאית ישראלית והיא שאלה אותי מה אני חושב על זה שחקלאי מחכה לתוצרת שלו מהאדמה במשך שנה שלמה ואז אנחנו, העזתים, שורפים לו אותה. אמרתי לה 'תתארי לעצמך מה מרגישה אמא שמגדלת את הבן שלה במשך עשרים שנה ואז הוא נהרג או נפצע'. האטימות שלהם היא פשוט בלתי נתפסת. ומה עם העובדה שזו בכלל אדמה שלנו, מה שהיא מתארת כאדמה שרופה?

"אני וחבריי בעלי היוזמה עדיין מאמינים במחאה לא אלימה ולא רוצים לפגוע באף ישראלי. אז שיפסיקו לפגוע בנו. אני לא תומך בבלוני התבערה כי אני רוצה מחאה בלתי אלימה אבל בטח שאני לא מגנה אותם כי אני מבין מאיפה זה מגיע – זעם ותסכול וייאוש שאפילו אתה רמי, כפלסטיני, לא תצליח להבין. ואני גם מאחל לישראלים שלעולם לא יהיו במצב של להרגיש את מה שאנחנו מרגישים".

זה אצילי מצדך להגיד את זה, אבל פה אנחנו לא מסכימים. זו חוצפה שלא תיאמן שלאנשים שגרים קילומטרים ספורים ממך לא אכפת מהזוועות שהצבא שלהם עושה לכם. בזמן שהצבא שלהם טבח בכם, במרחק שעת נסיעה מכם בתל אביב חגגו זכייה באירוויזיון.

"אתה זה לא אני. אל תבין אותי לא נכון, זה לא שאני מאחל להם שלום בזמן אנחנו מקבלים כדורים לראש ולרגליים. אבל אני לא רוצה שהם יפגעו. מצד שני אני לא מסוגל להיות אמפתי למה שהם קוראים לו 'מצוקה'. אני זוכר איך לפני שנה, כשהתחלנו לדבר, אמרת לי משפט שלא שכחתי – שאולי מאתיים ישראלים יגלו סולידריות איתנו והמספר הזה לא יגדל. מה אני אגיד לך, צדקת. הישראלים רק הלכו יותר ימינה. כנראה שרק לחץ מצדנו יזיז משהו אצלם".

ומה אתה אומר לפלסטינים באדמות 48' כמוני?

"אמרת קודם משהו שמאוד הכאיב לי. מאוד מפריע שבגדה לא קרה כלום. אני יודע שהמצב שלכם גם קשה והכובשים שהורגים אותנו חיים ביניכם. אבל בכל זאת, אם ב-30 למרץ תעשו מחאות שיתמכו בנו, אין לך מושג כמה כוח זה ייתן לנו וכמה מוטיבציה להמשיך ולהיאבק. גם אם רק תעמדו על צמתים ותחזיקו שלטים, תעשו את מה שאתם יכולים – ביחד עם פעילי שמאל ישראלים – זה יחזק אותנו מאוד".

בסולידריות עם עזה: פעילים מקבוצת "יהודים למען שיבה" הגיעו למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר באזור מעבר קרני הישן ליד קיבוץ נחל עוז. 5 באוקטובר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בסולידריות עם עזה: פעילים מקבוצת "יהודים למען שיבה" הגיעו למרחק של כמה מאות מטרים מהגדר באזור מעבר קרני הישן ליד קיבוץ נחל עוז. 5 באוקטובר 2018 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הערכים הנכונים, הרשימה הנכונה. האם יהיה לו גם את האומץ? ניצן הורוביץ (מרים אלסטר / פלאש90)

החיבור בין לוי-אבקסיס ופרץ הוא הזדמנות הפז של מרצ

אחרי שעמיר פרץ בחר בפנייה חסרת תועלת למרכז, השמאל הישראלי זקוק לקול חד ואמיץ. למרצ יש את כל הנתונים להיות הקול הזה. השאלה אם הפעם תשכיל לממש את הפוטנציאל

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf