למה השתתפתי בצעדת השיבה בעזה

משתתפי "צעדת השיבה" בירכו זה את זה "אינשאללה, כולנו נחזור", והשקיפו אל המרחבים הירוקים שנשקפו מהצד השני של הגדר. מול ירי הצלפים אנחנו יודעים שלהיות פלסטיני ולעמוד על הזכויות שלנו פירושו הקרבה

א א א

כותבת אורחת: רנה שוביר, עזה

ביום האדמה, ה-30 במארס, יצאתי עם שלושת ילדי, בעלי, ובני משפחה אחרים להצטרף לעשרות אלפי פלסטינים מעזה ביום הראשון של "צעדת השיבה הגדולה" ליד הגבול עם פלסטין הכבושה [ישראל]. כל יום, עד ה-15 במאי, יום שנה לנכבה, נתיישב ליד הגבול כדי להזכיר לעולם שיש לנו זכות לחזור הביתה.

לקח לי 45 דקות להגיע לגבול המזרחי של העיר עזה. חלפנו דרך שכונת שג'עיה המיושבת בצפיפות, שם התחולל טבח נורא במהלך המלחמה הישראלית בעזה ב-2014. הרחובות היו מלאים במוכרים של יום שישי בבוקר, ועל פניהם השתקפו העוני והדוחק של החיים בעזה. עגלות רתומות לחמורים וסוסים שלטו ברחוב אל-מנסורה שם נהגתי את מכוניתי. הבנתי שמעולם לא הייתי בחלק הזה של העיר!

> צעדת השיבה – תחילתו של שינוי באסטרטגיה הפלסטינית

רנה שוביר בהפגנה ביום שישי בעזה

רנה שוביר באזור הגדר בעזה במסגרת "צעדת השיבה"

כשהגענו לאזור הגבול הישראלי, אוהלים ואזורי ישיבה, שאנשים אמורים להתיישב בהם, עמדו כ-700 מטר מהגדר המפרידה את עזה מיתר פלסטין הכבושה. עיניי חזו במראה שמימי של מרחב גדול, ירוק, בצדה האחר של ארצי. (השטח המוכר היום כישראל הוא עשיר במים, לא כמו עזה!). לבי טס והלם בדיוק כפי שהיה כשנסעתי לירושלים בשנת 2000 וביקרתי במסגד אל-אקצא. רציתי לרוץ לעבר נווה המדבר הזה ולגעת במרחב המופרד והאסור של המולדת שלי. פרץ פתאומי של אנדרלין מילא את גופי.

משפחות ישבו על האדמה עם ילדיהן, שלבשו תלבושת לאומית פלסטינית או מדי הסוואה. כשביקשתי מהם לעמוד מול המצלמה, כל ילד הרים את שמו של הישוב שמשפחתו או משפחתה הגיעה ממנו במקור, ושלט שאמר "אנחנו נחזור". לרגע של אשליה, דמיינתי שהיום הוא אכן יום השיבה. כל האנשים שנאספו שם בירכו זה את זה "אינשאללה, כולנו נחזור". במקרה שלי, עזה היא עיר מוצאי, אבל קינאתי ואמרתי לחברים שלי שם: "גם אני חוזרת. כל פלסטין היא ארצי".

הצבעתי לעבר מרחב הגבול הסגור, שם עמדו גדר תיל ומגדלי שמירה חמושים, ואמרתי לילדיי: "אתם רואים, זוהי פלסטין. תראו כמה היא יפה". כאשר יללות האמבולנסים התערבבו בנאומים הקולניים ובשירים הלאומיים, הבנתי שלעולם יהיו שהידים. כל עוד פלסטין אינה חופשית וכל עוד אנחנו כלואים בכלוב הגדול שהוא עזה ונמנעת מאיתנו הזכות לחיות כמו בני אדם רגילים אחרים בעולם, תמיד יהיו אנשים צעירים המוכנים להקריב את חייהם למען האדמה הקדושה של פלסטין.

ברגע ההוא, כולנו היינו איש אחד. כולם היו מאוחדים שם תחת דגל אחד ומוטו אחד: יש לנו זכות לחזור למולדת ההיסטורית של הפלסטינים. תחושת האחדות הרחבה הזו חסרה זה זמן רב, במיוחד בעזה. בעודי בוחנת את פני האנשים שהיו אתי, עובדה אחת היתה ברורה לי יותר מתמיד: לאיש מאיתנו אין משהו יקר להפסיד יותר ממה שכבר הפסדנו – את ביתנו.

חסרי הפחד, בעיקר גברים צעירים, הרהיבו והתקרבו לגדר, אף שלא היו חמושים. הם לא יכלו להתאפק ולא לזכות במבט נוסף לעבר מולדתם הכבושה. הם היו פגיעים בדיוק כמונו, הנשים, ולא העמידו כל איום. אבל כפי שהם איימו, צלפים ישראלים הוצבו בעמדות כדי להרוג את החולמים האלה. כוחות הכיבוש הישראלי גם השליכו מטולי גז מדמיע לעבר ההמון.

המחיר בסופו של יום היה 17 שהידים ויותר מ-1,500 פצועים. אבל להיות פלסטיני ולעמוד על הזכויות שלנו פירושו הקרבה, מאז העקירה הראשונה שלנו ב-1948. משפחתי ואני לא ניסוג לאחור.

רנה שוביר היא תושבת עזה, שהעבירה חלק משנות נעוריה בארה"ב, ופרסמה ספר על החיים בעזה. הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר We Are Not Numbers

> למרות ביטול ההסכם: שלוש סיבות לאופטימיות על מבקשי המקלט

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

כוחות משטרה רבים בזמן הריסות בתים באום אל חיראן, ינואר 2017 (פאיז אבו רמילה/ אקטיבסטילס)

אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
silencej89sjf