newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מרוסקים בגוף ובנפש, בעזה עדיין מאמינים במאבק לא אלים

ראיון מיוחד: חסן אל כורד, ממארגני צעדת השיבה, על ההלם נוכח מספר ההרוגים והפצועים, התערבות חמאס ופת"ח במחאה, אבדן השליטה על מפגינים בודדים, התעוררות הצעירים, והחלום ליום שאחרי המצור

מאת:

השבוע, בזמן שבו כולם דיברו על רגלו השבורה של ג׳עפר פרח, מנהל עמותת "מוסאווא", שנשברה לפי החשד על ידי שוטר אלים בעת מעצרו של פרח, לא יכולתי שלא לחשוב על רגל אחרת דווקא, של גיסו של חסן אל כורד, מעזה.

לפני כחודשיים, ביום שישי הראשון של צעדת השיבה, ערכתי ב"שיחה מקומית". אחד מאנשי הקשר שלי בעזה היה אל-כורד, ממארגני צעדת השיבה שאף התראיין לשיחה מקומית בהרחבה כמה ימים לפני כן. במהלך אותו שישי הרמתי כמה טלפונים לאל כורד, כדי לקבל עדכונים. אחת השיחות נקטעה במפתיע, ואל כורד לא ענה לנסיונותיי החוזרים ונשנים להמשיך בשיחתנו, עד שעות הערב.

בערב, לאחר שהצלחתי להשיג את אל כורד, הוא פתח בהתנצלות. הוא נשמע שבור, וביקש שלא אצטט את כל מה שאמר אז. מסתבר ששיחתנו נקטעה כי צלף של הצבא ירה ברגל גיסו של אל כורד, שעמד לצידו. לשאלתי מדוע הוא מעדיף שלא אזכיר זאת בראיון שפרסמנו איתו באותו יום, הוא ענה אז: "כי לא אני או בני משפחתי הם הנושא המרכזי".

היום, שבעה שבועות לאחר אותו מקרה, אל כורד מרגיש יותר בנוח לדבר על גיסו ועל שאר הפצועים אותם הוא מכיר אישית. "גיסי בסדר, הוא בחור חזק", הוא אומר בטון חיובי שכל כך מאפיין אותו. "הוא לא יכול לדרוך על הרגל עדיין ולא יכול לעבוד, אבל יהיה בסדר".

חסן אל קורד

חולם על חיים נורמליים, אחרי המצור. חסן אל כורד

אל כורד, 43, מורה בבית ספר מקומי, מתגורר עם רעייתו וששת ילדיהם קרוב למרכז עזה, באזור אותו הוא מגדיר כ"מעורב. יש פה גם פליטים רבים וגם תושבים רגילים. אך לא מדובר במחנה פליטים". תוך כדי ראיון אני לומד שבן השכנים, ילד בן 10 המשחק עם ילדיו של אל כורד, נורה ברגלו ביום שני שעבר וכיום מאושפז במצב קשה כתוצאה מאבדן דם מסיבי.

"הם ירו לו בברך, והקליע פשוט ריסק לו אותה מבפנים. הוא כמעט מת בדרך לבית החולים", הוא מספר בכאב. "רופאים כאן לא מבינים באיזה סוג של קליעים השתמשו נגדנו. מספר הפצועים גבוה יותר אפילו ממה שהיה בטבח של 2014, בתי החולים קורסים תחת הלחץ. הרופאים מתקשים להתמודד עם סוג הפציעות והריטוש הפנימי שנגרם כתוצאה מהקליעים של הישראלים".

לבקשתו, הריאיון עם אל כורד מתנהל בטלפון כשעה לאחר ארוחת שבירת הצום המסורתית. הצום של רמדאן, בשילוב החום הכבד, מקשה עליו להתראיין במשך היום. "אל תדאג לנו עכשיו, אנחנו רגילים בעזה לחוסר במים", הוא צוחק.

אתה בן 43. אתה בטח זוכר היטב את עזה לפני המצור.

"בטח, אל תשכח שרוב חיי התנהלו ללא מצור. לצערי, חוץ מבתי הבכורה שהיא כמעט בת עשרים, ילדיי לא מכירים מציאות אחרת. הפוטנציאל של עזה אדיר. לדעתי היא הייתה יותר מפותחת מרמאללה לפני המצור, והיא תחזור להיות כזו לאחר הסרת המצור. בינינו, גם ישראלים ירוויחו מזה ומקשרי מסחר אמיתיים איתנו".

ולישראל היית מגיע?

"בעברי, הייתי חלק מהחזית העממית (מפלגת שמאל פלסטיני הדוגלת בין היתר בהתנגדות אלימה- ר.י.). כמובן שלא יכולתי להיכנס פנימה. מימיי לא פגשתי ישראלי".

"חלק גדול מאיתנו עדיין בהלם. לא שיערנו כמות כזו גדולה של הרוגים ופצועים". פצועים מפונים בהפגנה בעזה, 20.4.2018 (צילום: מוחמד זאנון/אקטיבסטילס)

האמונה של אל כורד ושאר הקבוצה שיזמה את צעדת המחאה ("אנחנו קבוצה של עשרים איש, בתוכנו יש גם ארבע נשים ואנחנו קבוצה מעורבת המזוהה עם כל הפלגים כמעט") בהתנגדות לא אלימה, חלחלה אל חלק גדול מהציבור בעזה, ואף אל הנהגת הפלגים המקומיים.

איך ההרגשה בקרב הקבוצה שלכם שבוע אחרי הניסיון לעבור את הגדר? ראיתי שאחמד אבו רתימה, השותף שלך לארגון הצעדה, כתב בפייסבוק לאחר אירועי הדמים ב-14.5 שהמחאה שלכם לא תיפסק והניסיונות לפרוץ את הגבול ימשיכו, לפחות עד להסרת המצור.

"חלק גדול מאיתנו עדיין בהלם. לא שיערנו כזו כמות גדולה של הרוגים ופצועים. אבל אתה יודע מה? למרות שיש לנו יותר פצועים מאשר בזמן הטבח ב-2014, אני שומע מחלק גדול מהפצועים שהם רוצים להחלים ולחזור אל הגבול ולנסות שוב לעבור".

למה?

"כי אין להם מה לעשות. הם לא מרגישים שיש להם סיבה אחרת לחיות. אחד הדברים החיוביים שהמחאה שלנו עשתה, עם כל הכאב האדיר של אבדן חיי האדם הרב, הוא שהיא נותנת לצעירים אצלנו תכלית ומטרה לחייהם. בגלל זה, אנחנו מרגישים שהתחלנו משהו חדש שלא הולך להיפסק. אנחנו נשוב וננסה לעבור את הגבול גם ב-5 ביוני (יום הנכסה בו מציינים את כיבוש שטחי 67'- ר.י.)".

"גם בחמאס מבינים את גודל ההישג שלנו ואני מאמין שהם מבינים את כוחה של ההתנגדות העממית הבלתי אלימה. כל העולם מדבר על עזה ועל המצור עכשיו. אפילו מצרים פתחה את מעבר רפיח, סוף סוף. פתאום צעירים מיואשים לגמרי אצלנו מצאו סיבה להמשיך לחיות".

ובכל זאת, שתף אותי בהסקת המסקנות שלכם. לא הכל הלך כפי שתכננתם. 

אל כורד נאנח. "אתה צודק", הוא אומר בכאב. "נעשו המון טעויות. לא שלטנו במחאה כפי שרצינו. המעורבות של שאר הפלגים בעזה והתיאום בין כולם ממש סיבכו את העניינים. זה התחיל בכך שגילינו שקשה לשלוט בפעולות אינדיבידיואליות של צעירים מיואשים. כמה שביקשנו מצעירים לא להתקרב אל החיילים ולא למחות באלימות כדי לא לתת להם תירוץ לירות בהם, חלק מהם לא הקשיב וזרק אבנים. הרי אנחנו יודעים שהחייל הישראלי, שלא מהסס לירות בנשים וילדים גם, מחכה לתירוץ הכי קטן כדי להרוג. לא הצלחנו לשמור אנשים במרחק רב מהגבול כפי שרצינו.

"עוד טעות הייתה לקיים את אירוע החזרה עצמו ב-14 למאי. הפלגים הפוליטיים, כולל פת"ח, התערבו והתעקשו שנקיים את האירוע הגדול דווקא יום לפני הנצחת הנכבה, בגלל העברת השגרירות לירושלים".

אבל אתם המארגנים. למה אפשרתם להם להחליט בשבילכם?

"תבין, אנחנו קבוצה של פעילים עצמאיים. אין לנו גב כלכלי ואנחנו תלויים לוגיסטית במפלגות כמו פת"ח וחמאס כדי לגייס אנשים לפעולות המחאה שלנו. אנחנו לא יכולים להביא כל כך הרבה אנשים, הם כן".

דוגמה לחלק מאותן טעויות, בודאי תסכים איתי, הייתה ההתבטאות של איש חמאס ברדוויל שהתגאה בטלוויזיה שחמישים מההרוגים באותו יום שני היו פעילי חמאס.

"אכן טעות גדולה. מה גם שזה פשוט לא נכון. חלק מההרוגים היו מזוהים עם חמאס, אבל להגיד שרובם? זה ממש לא נכון. ניסינו לדבר כמה שיותר עם חמאס ושאר המפלגות וביקשנו שיזוזו הצידה. הם את הבמה שלהם מקבלים כל הזמן, זה היה תורנו הפעם. אני חושב שמה שברדוויל התכוון להגיד הוא שאנשי הארגון שלו מוכנים יותר להקריב את עצמם, הוא לא התכוון לכך שהיו יותר משתתפים של חמאס, כי זה פשוט לא נכון עובדתית ואף אחד לא יכול לטעון כך. ההצהרה הזו שלו כוונה יותר לציבור העזתי כדי לקדם את מפלגתו תדמיתית, ואני לא חושב שהוא חשב על ההשלכות של ההצהרה שלו עד הסוף והשימוש שישראלים יעשו בה.

"ובכל זאת, גם בחמאס מבינים את גודל ההישג שלנו ואני מאמין שהם מבינים את כוחה של ההתנגדות העממית הבלתי אלימה. עובדה שהם לא באמת נגררו אחר ישראל. כל העולם מדבר על עזה ועל המצור עכשיו. אפילו מצרים פתחה את מעבר רפיח, סוף סוף. פתאום צעירים מיואשים לגמרי אצלנו מצאו סיבה להמשיך לחיות. אני אומר את הדברים האלה למרות שאני מודה בפניך שהמסר שלנו בדבר התנגדות בלתי אלימה בכל מחיר לא עבר ב-100%. חלק גדול מהאירועים של ימי שישי האחרונים ובמיוחד יום שני ה-14.5 היו אקראיים וספונטניים לגמרי".

הסיוט של ישראל הוא מאה אלף מפגינים לא חמושים שעומדים מול הגבול שקוראים לחופש. צעדת השיבה הראשונה בעזה, 30 במרץ 2018 (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

צעדת השיבה הראשונה בעזה, 30 במרץ 2018 (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

 מה היית רוצה לומר לציבור בישראל?

"אנחנו, מארגני המחאה, עדיין מאמינים באי-אלימות כהתנגדות למצור ולכיבוש. גם אם היו תקריות אלימות מהצד שלנו, ישראלים חייבים להבין מאיפה הן מגיעות. עזה היא כמו סיר לחץ, שקשה לשמור עליו שלא יתפרץ באלימות. ולמרות זאת הצלחנו אצל חלק גדול מהציבור שלנו וההנהגה שלנו לשכנע אותם למחות בדרך לא אלימה".

תוכניות לעתיד המשך המחאה?

"אנחנו נמשיך בפעילויות שלנו בכל יום שישי. נקיים אירועי מחאה במחנות שהקמנו רחוק מהגבול, אך לא ננסה לעבור, עד ה-5 ביוני, היום לציון כיבוש 67'. המחאה שלנו כאן והיא לא תיעלם".

לקראת סיום הריאיון אני מנסה להיפרד בנימה אופטימית. אני שואל את אל כורד מה הוא יעשה ביום שבו ייגמר המצור סוף סוף.

"אני מניח שאדאג לחינוך נורמלי לילדיי. הגדולה שלי בת 20 והיא רוצה ללמוד כלכלה. ביום שבו יוסר המצור, הכל אצלנו ישתפר ומה שהכי מעניין אותי זה שילדיי יקבלו חינוך נורמלי. לא משנה איפה".

תגיד אתה רציני? אני שואל אותך מה תעשה ביום שבו יוסר המצור ואתה מדבר איתי רק על חינוך לילדים שלך? אתה, חסן, תניח שמחר נגמר המצור. הדבר הראשון שתעשה הוא…

חסן אל כורד צוחק, משתהה מעט ואז עונה ברוגע: "אחיה חיים נורמליים".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf