השיבה קשה: שקדים, אישה שהלכה לאיבוד וגשם בצעדה לחדת'א

הפן הלך בגשם, המניפולציות הרגשיות עבדו רק חלקית, ואי אפשר בלי דרמה אחת גדולה שבסיומה פאדיחה. אולי לא שחררנו את פלסטין בצעדה אחת, אבל טיפה ועוד טיפה ובסוף נראה הבדל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

אין ספק שזו הייתה תהלוכת השיבה הכי קשה שהייתה לי ולרבים אחרים בשנים האחרונות. פיזית וגם נפשית. הידיעות על מזג האוויר ההפכפך לא הרתיעו אלפים מהגעה לאל חדת׳א, הכפר הקטן שנמצא ליד כפר כמא בדרך בין כפר תבור וטבריה.

החלטנו לצאת מוקדם הפעם אחרי החוויה של שנה שעברה בלוביא. שלוש שעות נתקענו אז בכניסה. הפעם האוטובוס שנסע עם חמישים וחמש נשים וילדים וגבר אחד, הגיע שעתיים לפני הזמן. חלקנו הגענו מצוידים בבגדים חמים וחלקנו לא, לפעמים ירד גשם ולפעמים לא, ורוח חזקה מאד העיפה כל דבר שזז בשדות החיטה במעלה ההר.

מזג אוויר סוער וגשום בצעדת השיבה ה-18 לכפר ח'דתא (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מזג אוויר סוער וגשום בצעדת השיבה ה-18 לכפר ח'דתא (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הנשים ביקשו ללקט בדרך שקדים, ממטע השקדים של "היהודים" ממושב שרונה. אבל החלטנו להתאפק עם ייצר הליקוט הערבי האותנטי מהטבע, כי זה לא שלנו וזה כנראה לא שקדים וזה בכלל לא טבע.

ילדה אחת, שהתלהבה מבריכת השקיה מלאכותית, הודיעה באוטובוס בחגיגיות ובטחון עצמי גאוגרפי שהגענו לכנרת: "בוחיירת טברייה!!", והילדים צהלו משמחה. במיקרופון הרגעתי את הרוחות והודעתי שהכנרת מצד שמאל והיא רחוקה, ושהבריכות פה הן כנראה ביוב עם מי גשמים. ובכך החלום הרטוב על טיול לכנרת נגנז עבור הילדים התמימים.

המשכנו לעלות לכיוון נקודת המפגש. כל הדרך שרנו "מאווטני" (מולדתי) ושירי מולדת, הגירה וגאווה פלסטינית. בשלב מסוים הילדים התעייפו מהשירה הרצינית והדכאונית קצת ומהחידות על הכפרים ההרוסים והחליטו להוביל את התוכנית האמנותית בעצמם. אדם, הבן שלי, עשה לי פדיחה עם בדיחה גסה ששיתף במיקרופון, וכולם צחקו עליי כמובן. אחת מהנשים צעקה מאחור: "עם כל ההפגנות והעבודה וווג׳ע אלראס שלך, תראי מה הבן שלך לומד בבית הספר הדו לשוני-דו לאומי. ואת עוד משלמת להם כסף". כמובן שהילדים מלוד השיבו מלחמה ואיזנו את רמת הגסויות והמילים ה"מלוכלכות". כך שהחינוך של כולם יצא דפוק, תודה לאל.

כשהגענו למעלה טחנו את כל האוכל שהיה בתיקים והתחלנו לקנות מכל האוכל שהוצע בדוכנים. כמה ילדים עמדו בתור לציור על הפנים – דגל פלסטין על הלחי האחת, ומצד שני מפתח השיבה. ילדה קטנה ביקשה לצייר פרפר, ואימא שלה אמרה שאי אפשר, "רק דגל פלסטין". התערבתי כמנהגי בענייני אחרים והצעתי לה לצייר פרפר בצבעי הדגל.

עם תחילת התהלוכה הרוח התעצמה, השמים השחירו והחזקת הדגלים הפכה למשימה מאתגרת. הדגל הענק שקיבלנו מוועד המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין הוחזק בידי עשרות אנשים בקושי רב. התחלנו לצעוד לכוון נקודת המוצא של התהלוכה. ואז החל לרדת גשם עז. ממש שטף פתאומי שהרטיב את כולנו.

> צעדת השיבה: אלפים הפגינו בצפון ודרשו הכרה בנכבה

הדגל הענק שקיבלנו מוועד המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין (סמאח סלאימה)

הדגל הענק שקיבלנו מוועד המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין (סמאח סלאימה)

עם קריאות העידוד שלי ושל אחרים המשכנו לצעוד למרות הגשם. ילדים רבים התחבאו מתחת לדגל והבוץ הפך את הנעליים כבדות. כמובן שקריאות העידוד היו מהולות בבדיחות על הפן שהלך לו בגשם, ועל איך ייראו התמונות שלנו בפייסבוק. גייסתי קצת מניפולציה רגשית ואמרתי לצועדים המקטרים: "תחשבו מה הסבים שלנו עברו בעקירה האמתית מהכפרים, בלי מזון בלי מים הלכו כך ימים שלמים עם הילדים על הידיים. זו ההזדמנות שלנו להרגיש קצת מה היה אז ב-1948, ואנחנו פה מתבכיינים על רוח שהעיפה את השיער וקצת גשם. איך אפשר לממש את זכות השיבה בלי להרגיש את מה שעברו הפליטים?"

הסחטנות הרגשית עבדה לזמן קצר עד שמבול גשם נוסף הכריע את הכף. התקפלנו ורצנו לחפש מחסה. חלק חזרו לאוטובוס חלק רצו לאוהלים של בזאר הספרים ותערוכת התמונות. רוב האנשים, כמוני, נתקעו בחוץ עד שמכת הגשם פשוט נגמרה. רטובים ברוח, מפוזרים בשטח, מקוררים בשדה עמדנו סביב הבמה.

הדיון הנפוץ בין הקבוצות בקהל התמקד סביב השאלה "האם ללכת הביתה ולהיכנע לטבע, שגם הוא רודף אותנו הפלסטינים ביום האחד והיחיד בשנה שאנחנו מרגישים שאנחנו עם זהות ודגל ו'קדייה' (מאבק ונושא), או להישאר ולא לוותר על הזכות שלנו לשיבה והזכות שלנו על האדמה". נערה עטופה בדגל התחננה בפני אביה ללכת הביתה, ואמרה: "אנחנו לא מוותרים על האדמה. פשוט קר פה נורא, ואין בזאר קניות ועבודות יד בפסטיבל הזה השנה". "אנחנו לא נלך עד שייגמר", ענה האב, "תקני לך מנקושה (פיתה עם זעתר) ליד התנור. שם חם יותר".

מזג האוויר השתפר קצת. מאות אנשים רעננים ויבשים נכנסו לרחבת הכינוס, והתוכנית של הפסטיבל החלה עם דקת דומייה לזכר קורבנות המלחמה, והנספים במחנות הפליטים בסוריה. ואז ההמנון הלא רשמי שלנו: "מולדתי מולדתי, ההדר, המאור והתהילה בין גבעותייך…"

> מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד

צעדת השיבה לכפא אל חדת'א (אכרם דראוושי/אקטיבסטילס)

צעדת השיבה לכפא אל חדת'א (אכרם דראוושי/אקטיבסטילס)

המרכיב החדש השנה היה "טקס ההשבעה" שבמהלכו מתחייבים לא לוותר על זכות השיבה ועל רדיפת הצדק לעם הפלסטיני, באופן קבוצתי ופומבי. כנראה הרעיון מכוון לכל אלה שמתיימרים לרמוז על ויתור בנושא הפליטים. ההשבעה ריגשה אותי במיוחד בימים אלו כשפתרון קבע לפליטים הפלסטינים מסוריה נחוץ וכואב מתמיד.

התוכנית התרבותית המזורזת של שירה ודבקה ונאומים עברה, בזמן שחיפשתי את הנשים שאמורות לעלות לאוטובוס הרחוק. אחרי שעה הושלמה המשימה, מלבד אישה אחת שאיבדנו איתה קשר. כמו רבים גם אני הייתי מנותקת מטלפון ואינטרנט, וחיפשתי אותה בין ההמון. הגבר היחיד באוטובוס התגייס למשימה, וקראנו לה ברמקול, אך נעלמו עקבותיה. מסע החיפוש המפרך נמשך שעתיים. הנהג התעצבן. אני גם. הכול בשטח נארז ונשארו רק ערימות הזבל, ואני עוד מחפשת את האישה האבודה.

נזכרתי בסבתא שלי שאיבדה בנכבה שתי בנות שהלכו עם הסבא שלהן ונעלמו למשך ארבעה חודשים. סיפור הדודות האבודות רץ במשפחה כי מאז הנכבה הן לא אוכלות תאנים וצברים, כי אז נאלץ הסבא להאכיל אותן בעצמו למשך זמן ארוך בתאנים ובצבר שמצא בהרים. הדודות נמצאו במצב קשה אך בחיים וגם האישה מלוד. על סף ייאוש חזרתי לאוטובוס והתברר שהיא טיילה במטע האפרסק יחד עם קבוצות האנשים שהלכו לעבר האוטובוסים בדרך מקוצרת.

המצעד המתיש היה חייב להסתיים בדרמה גדולה בתחנת הדלק הקרובה לכפר אל חדת׳א. עצרנו בכפר כמא, ושם התעלפה רכזת הנשים שלי. למזלנו עמדו בתור לשירותים שני צעירים שקראו לעצמם "מצילי חיים" וצעירה שהתקשרה לאבא הרופא ("הוא מומחה לסוכרת", היא הכריזה בגאווה) שהדריך אותה בטלפון מה לעשות עם חולת הסוכרת שהתעלפה. נכשלתי במבחן הצלת החיים, ונכנסתי לפאניקה. הקטע בו אני מחפשת וצועקת שאני לא מוצאת בתיק שלי מכשיר בדיקת הסוכר, ואין כזה בכלל, הפך לבדיחת האוטובוס בדרך חזרה.

> אלפי צעירים בעזה יוצאים במחאה: "בלתי אפשרי לחיות כאן"

צעדת השיבה לכפא אל חדת'א (עומר סמיר/אקטיבסטילס)

צעדת השיבה לכפא אל חדת'א (עומר סמיר/אקטיבסטילס)

ישבתי בכסא הקדמי ליד הנהג עם מפלס כוחות שואף לאפס ומפלס אופטימיות מתחת לקו האדום, והקשבתי לפטפוטי הנשים שניסו לסכם את החוויה הקשה. האופטימיות בהן אמרו שעברנו הרבה ביום הזה וזה רק מלמד כמה קשה היה ב-48 והילדים שלנו ילמדו מזה המון. והיו נשים שאמרו שאחרי היום הזה לעולם לא ייקחו חלק בתהלוכות והפגנות.

ואז אמנה בת ה-12 אמרה לי: "נכון שאמרת שהטיול הזה למען שחרור פלסטין?". עניתי לה "כן", עם חצי חיוך מיואש, ואז היא אמרה: "כלום לא קרה! לא שחררנו שום פלסטין, שום דבר לא השתנה!". כמעט בכיתי מהכנות הכואבת שלה אך שתקתי. ואז הנהג, שלא דיבר עשר שעות, הפתיע אותי ואמר לילדה: "אם את מוסיפה טיפת מים לים מרגישים אותה?" הילדה ענתה "לא!". "אבל את יודעת שהיא שם נכון? ככה זה. טיפה ועוד טיפה. כל שנה לומדים יותר עושים יותר, מתרבות הטיפות, ואז תראי את ההבדל".

אני לא בטוחה שאמנה הבינה את המטאפורה, אבל המודעות והמעורבות של הנהג מצאה חן בעיניי. אז החלטתי לנצל את הרגע הזה, בו הרגיש שליחות ושייכות לעם שלו, ולבקש הנחה משמעותית בעלות האוטובוס. וכמו שאתם יכולים לשער, זו הייתה ההצלחה היחידה שלי ביום ארוך זה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> אני רוצה ללמוד ולזכור את השואה בלי שיקשרו אותה לנכבה

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

הפגנה בכביש 65 במחאה על האלימות בחברה הערבית, ב-13 באוקטובר 2019 (צילום: אורן זיו)

אלפים חסמו את כביש 65 במחאה על רצח צעיר מהכפר עארה

אחרי סוף שבוע רווי אירועי אלימות, מחו התושבים על אוזלת ידה של המשטרה נגד הפשע המאורגן. "אנחנו מתלוננים – והם סוגרים תיקים מחוסר ראיות", טען אחד המפגינים. ח"כ לשעבר ואאל יונס: "בכל מדינה מתוקנת ארדן ונתניהו היו מתפטרים"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf