קדחת המגרש: הגרסה העזתית

מאת |

סרט ואתר אינטראקטיבי חדש, שסובבים סביב קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים א-שאטי, מבקשים להזכיר את בני האדם שחיים בעזה. בתור מי שעושים הכל כדי לעצום עיניים, הצפייה חשובה בעיקר לישראלים

בשנת 1992 יצא לאור "קדחת המגרש" של הסופר הבריטי ניק הורנבי, ספר המוכר ודאי לאוהדי כדורגל רבים, בארץ ובעולם. הספר מורכב כולו מפרקים קצרים המתארים בהומור ובכתיבה קולחת משחקים של קבוצת הכדורגל האנגלית ארסנל. הורנבי, הידוע באהדתו חסרת הגבולות לקבוצה, הציב במרכז את הכדורגל, אבל קשר כל משחק לקונטקסט האישי והפוליטי בו התרחש, והצליח לייצר רב-מכר שרק בבריטניה מכר כמיליון עותקים ושהפך כמה שנים לאחר מכן לסרט.

את הפרויקט הצנוע הרבה יותר של שני דוקומנטריסטים הולנדים ניתן אולי להזכיר לצד ספרו של הורנבי, אבל בכמה הבדלים בולטים. הברור שבהם הוא שאת מקומה של קבוצת הפאר ארסנל תופסת בסרט הדוקומנטרי "ח'דמאת א-שאטי", קבוצת הכדורגל החצי-מקצוענית של מחנה הפליטים א-שאטי, ואת מקומן של היריבות ליברפול, מנצ'סטר יונייטד, טוטנהאם וצ'לסי תופסים מועדוני הכדורגל של רפיח, איתיחאד שוג'אעיה, שבאב ח'אן יונס ושבאב ג'באליה.

הבדל נוסף הוא שהכדורגל בסרט הדוקומנטרי הוא בצורה ברורה ומובהקת רק חריץ דרכו אמורים הצופים לנסות ולהבין את מציאות החיים בעזה. והבדל נוסף, ממש קטן, הוא שעזה מנותקת מהעולם כבר כמעט עשר שנים, נמצאת תחת סגר ישראלי הרמטי, נתונה תחת מצור ימי ויבשתי ואווירי, מהווה את הכלא הפתוח הגדול בעולם, מוזכרת שוב ושוב כאחד המקומות הצפופים ביותר והצעירים ביותר על פני כדור הארץ, וחוזרת לכותרות רק במקרים בהם סיר הלחץ עולה על גדותיו, או רק אם יש כאלו המעזות להזכיר שהמצור נמשך ושהמצב לא יכול להימשך.

הטריילר לפרויקט "טים גאזה":

Team Gaza trailer English from dimdocs on Vimeo.

רק 45 דקות מתל אביב

בקיץ 2015, קצת לפני שהחלה עונת הכדורגל הסדירה ברצועת עזה, חצו את מעבר ארז יוצרי הסרט, פרדריק מנסל ולורנס סמסום, ונכנסו אל רצועת עזה. הם ביקשו ליצור סרט דוקומנטרי אחר, כזה שיאפשר לצופים הזדמנות להתקרב אל הגיבורים המופיעים בו, וכזה שייתן להם אפשרות לקבל תשובות – אם רק יהיה לצופים רצון לשאול שאלות. הם רצו להזכיר לעולם שבעזה – שהפכה לשם נרדף להרס ולהפצצות – חיים בני אדם, גברים ונשים שדואגים לחינוך של הילדים שלהם, שנלחמים על המקום שלהם בחברה, שממשיכים לחלום, שמבקשים לחיות.

הציבור הישראלי, שכבר סומם קשות ממסרי ההסברה ושיודע להגיד גם באמצע הלילה "מי שמרחם על אכזרים", ו"הם יורים עלינו ואנחנו נותנים להם אוכל", או "עזה כבושה על ידי חמאס", או "יצאנו מעזה", או כל משפט חסר קונטקסט אחר שצריך לבלוע מהר כדי לעמעם את החושים ולתת את התחושה שהמצור שמטילה ישראל על עזה הוא לא באחריות ישראל, לא ימהר לצפות בפרויקט הזה. אחרי הכל, הוא לא מציג את העזתים כאסלאמיסטים, ולא כאללה אסלאם, ולא כטרוריסטים, אלא כבני אדם; כמעט שני מיליון איש, לרבות 150 תינוקות שנולדים ברצועה בכל יום, חברה אנושית שנרמסת ושנהרסת ושכלואה בין ארבעה קירות כבר כמעט עשור, כאן מתחת לאף, תחת מצור של ספינות ישראליות, מאחורי גדרות, בעונש קולקטיבי לא נגמר וחסר היגיון, שמעודד את המלחמה הבאה ושחסר מחשבה הגיונית על סיום המצור, כאן מעבר לפינה – רק 45 דקות מתל אביב.

לכל עזתי יש שם

לפרויקט הדוקומנטרי קוראים Team Gaza והוא מציב במרכזו שישה גיבורים. זיאד, קפטיין הקבוצה, הוא בן 31 ואב לארבעה. יש לו התחלה של קרחת שאולי נותנת לו תדמית של המבוגר האחראי, אבל למרות זאת הוא מתקשה לוותר על עישון נרגילה לפני משחק, בטח ובטח אם מדובר בבוקר של המשחק הכי גורלי בעונה.

אוסאמה הוא השחקן הדתי ביותר בקבוצה ולכן זכה לתואר "שייח' אוסאמה". הוא אמור להיות השחקן המרכזי של ח'דמאת א-שאטי, אבל הוא פצוע, והסרט עוקב בעיקר אחר הקשיים הביורוקרטיים שלו מול משרד השיכון בעזה. ביתו נהרס בהפצצה של חיל האוויר הישראלי, הוא מצפה לתינוק, והוא לא יודע אם הוא הוא אמור לקבל תשובה ממשרד השיכון בעזה או מהסניף ברפיח, האם הוא ברשימת מקבלי הסיוע של האו"ם, והאם הוא בכלל יקבל פיצוי שיאפשר לו לבנות בית.

> כך נשארתי על החוף ופספסתי את משט הנשים לעזה

טים גאזה: שחקני קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים א-שאטי וכוכבי הפרויקט

טים גאזה: שחקני קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים א-שאטי וכוכבי הפרויקט

אחמד הוא השוער השני של הקבוצה, וכשהוא לא באימון הוא משמש כלוחם בכוח של חמאס. לא ברור מה בדיוק תפקידו בכוח, אבל יש לו נשק וכשהוא הולך עם הבן שלו לבית הקברות הוא מספר לו על זה שגם הוא יצטרך בעתיד להילחם ביהודים – אותם הילד מעולם לא ראה – ושנמצאים מעבר לגדר.

סמאח היא עיתונאית ספורט המלווה את הקבוצה, והיא כנראה הדמות החזקה ומעוררת ההשראה ביותר בסרט. בתוך עולם גברי היא מבקשת לפרוץ את הגבולות שהותוו עבורה, ומבקשת להיות שם כשזה קורה: מגיעה לאיצטדיון אל-ירמוכ בעזה כדי לעשות את עבודתה, יוצאת למועדון כדי לראיין את השחקנים, ולא מהססת לדבר גם על הגזענות הכפולה נגדה – כאישה שחורה החיה בעזה.

עימאד בן ה-21 הוא קשר הקבוצה, והוא עובד ב"סלון דימא לגברים" שפתח הדוד שלו. הוא רוצה להתחתן והוא יודע שמבחינתו אין מצב שאישתו תלך לעבוד או תצא ללימודים. אחרון הוא נהרו אל-ג'יש, חלוצה השמאלי של הקבוצה, ובנו של מוחמד אל-ג'יש המוכר כ"מרדונה של עזה". וכיאה לכוכב כדורגל עזתי בהתהוות, הדבר היחיד שהוא חולם עליו זה איך הוא יצליח לצאת מהרצועה.

לסרט יש שתי גרסאות: אחת לצפייה רגילה ומלאה, והשנייה בצורת אתר אינטראקטיבי, כשלכל גיבור מוקדשים ארבעה פרקים קצרים (כל פרק הוא כ-3 דקות), ובין פרק לפרק יש גם תקציר של אחד המשחקים של הקבוצה, בעונה שתיזכר במחנה הפליטים א-שאטי כשנה קשה במיוחד עם מאבק מר נגד הירידה לליגת המשנה. בנוסף לסרטונים (יש אפשרות לכתוביות באנגלית, ערבית או הולנדית) יש גם אפשרות ללמוד על המקומות אותם מזכירים השישה בדבריהם, או על האירועים שמוזכרים בסרט, וזאת בלחיצה על המסך. יש גם מפה אינטראקטיבית של עזה, ועליה האתרים המוזכרים בסרטונים וכן הסבר על החיים בעזה – מהמתרחש בכביש החוף בין עזה לרפיח, ועד הגבלות הדייג.

האינטראקטיביות הזו מזכירה קצת מעין משחק פלייסטיישן בהם אתה בוחר לך דמות והולך איתה, אלא שכאן הדמות הזו ממוקמת במציאות העזתית והיא הכל חוץ ממצוירת. היא נותנת אפשרות למגע קרוב יותר של הצופה עם עזה, המרוחקת כל כך מהעין ולעיתים גם מהלב, ובפרק האחרון של כל דמות היא גם מאפשרת עדכון אקטואלי עליה, שליחה של מסר אליה, והצעה להתחלה של יצירה של קשר אנושי. הלוואי ובני נוער ישראלים, או בכלל הציבור הישראלי, יעזו להסתכל על עזה דרך עיניהן של הדמויות האלה.

הרבה יותר מכדורגל

הפרויקט גם מוודא שנתונים בסיסיים יועברו אל הצופים, לדוגמה בנוגע לאבטלה הגואה ברצועה, להפסקות החשמל התכופות, לבתים ההרוסים, להישענות על הסיוע מהאו"ם, לצפיפות האדירה – בתוך 20 שנה הכפילה עצמה אוכלוסיית הרצועה – לקושי הרב לצאת למצרים, לגזענות בתוך החברה העזתית, למצוקות של נשים בעזה, לאלימות ועוד.

אבל כאמור עיקר כוחו הוא בהיכרות האנושית שטמונה בו. בבקשה של אמא של שייח' אוסאמה שהבן שלו, כשיגדל, לא יהיה כדורגלן ("כי כדורגלנים נפצעים") אלא "רופא, אח או מורה", באוהד הקבוצה שקופץ למגרש בשער נגד ג'באליה, בחולצות הכדורגל של הנערים במסגד – אחד עם פירלו והשני עם סניידר, בדאגות של עימאד לגבי המשך מגורים עם ההורים גם אחרי החתונה, או בשולחן העץ שסידרו לכרוז הקבוצה, על כר הדשא, במשחק המכריע של העונה.

גם בימים בהם רצועת עזה מתרחקת מהעין היא עדיין ממשיכה להיות איפה שהיא – 14 ק"מ דרומית לאשקלון – ועדיין ממשיכה להיות מה שהיא – כלא נורא וחסר תקווה שהמשכו מבטיח רק רע, בטח לפלסטינים אבל גם לישראלים. הפרויקט הדוקומנטרי הזה מבקש לגרום לכל אדם להסתכל על עזה ולזכור את החיים שבה, לא רק את מתיה. בעוד הורנבי יכול היה ליהנות מהמותרות של כתיבה על חיים שבמרכזם הכדורגל, בסרט הזה עולה סיפורה של קבוצת הכדורגל של מחנה הפליטים א-שאטי כשבמרכזה המאמץ של החברה הפלסטינית בעזה להמשיך לחיות.

> הצלם שהפך את אלאור אזריה לאיש השנה

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני בדרך כלל מספר את סיפור חיי דרך השפה הערבית. למדתי ערבית בכל המסגרות הישראליות הרשמיות וה"רגילות": בית ספר, חטיבה, תיכון, בגרות ואז בין היתר בצבא. וכך, בגיל 22 הייתי אמנם אחרי 10 שנות "ערבית", אבל לא יכולתי להגיד מילה, ולא הכרתי בעצם אף פלסטיני באמת.

נפתחתי לעולם והשתניתי מכל הבחינות בזכות הערבית האחרת, החיה והנושמת, שנחשפתי אליה מאז: בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בבית ספר חסן עראפה ביפו, ברופאים לזכויות אדם, בלימודי תואר שני במחלקה למזרח תיכון בלונדון, ובדוקטורט בקיימברידג' עם מנחה פלסטיני.

הערבית הזו לקחה אותי למסע שעודנו נמשך: אל עבר ההיסטוריה של לימודי הערבית בארץ, אל קשר אחר שהתקיים בין יהודים לבין ערבית, ובין יהודים לבין ערבים, אל עבר המציאות הפלסטינית והחיים של אלו החיים בצל אפליה מכאן ותחת כיבוש משם, וגם אל הפוטנציאל הטמון בערבית. במילים אחרות, התחלתי להבין איך אפשר – דרך השפה הערבית –  לחשוב כאן על מציאות אחרת.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf