קפה חברותא ומסעו של השמאל הרדיקלי לצפון הרחוק

קפה חברותא, שקם בקריית שמונה אחרי המחאה החברתית, הביא את השמאל העמוק ללב הפריפריה. אבל העירייה התנכלה, האקטיביסטים התעייפו, ועכשיו הוא שרוף וסגור. קריסה בשלוש מערכות ומסקנה: בלי נוכחות במרחבים האלה, לשמאל אין תקומה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

 מערכה ראשונה: חברותא 1.0, קואופרטיב נולד

לפני שהיה קפה חברותא היה קפה סוזאנה.

גם במאהל המחאה של קריית שמונה, ששרד ברחובות הרבה אחרי שבכל הארץ שכחו מה זה מאהל מחאה, לא היו הרבה אנשים שיזכרו מה זה קפה סוזאנה. משטח מרצפות מאולתר של שלושה על שלושה מטרים, גזיה, פינג'אן, ושלט מקרטון. ניסיון נאיבי לעצור סטודנטים בדרך למכללה וממנה לשיחה על חברה ופוליטיקה. זה היה סוף החורף, תחילת 2012. שנה אחרי, המאהל כבר קופל, הפעילים שלו הקימו את 'קפה חברותא'. לא היה לנו כסף ולא היה לנו מושג איך מפעילים בית קפה, אבל היו הרבה חלומות והרבה אנרגיה אנושית.

קואופרטיב נולד.

הוויכוחים על סוגי קפה או עיצוב המקום התנהלו בישיבות. הישיבות התנהלו בפורמט של אסיפת עם, רק אחד מדבר השאר מקשיבים, מגיבים בתנועות ידיים מוזרות. השפה שבה דיברו באסיפות כללה מילים כמו ׳קונצנזוס׳ ו׳אי דיכוי׳ ו׳אוטונומיה׳.

נוסד חלון תרבות, ונוסד בית הספר למחשבה אנטי סמכותנית, וקמו הבמה הפתוחה והספוקן וורד, ואסיפת עם שבועית, והפרלמנט העירוני, ועיתון מאמרים וספריה. כל חמישי אחר הצהריים בית הקפה היה נסגר והפעילות יצאו לצומת רסקו למשמרת מחאה שבועית. הכיתוב ׳Occupy K8' הופיע בכל נייר עמדה או פוסטר.

על סף הדלת כבר עמדו הקמת קואופרטיב שני (קואופרטיב נשים של יצירה מקומית) ומשרד אוצר קואופרטיבי אזורי. באופק אפשר היה לצפות ב"כריסטיאניה" הישראלית ובאוטונומיה הגלילית. השמאל העמוק הקים עמדת השפעה משמעותית בלב הפריפריה.

בשנים הראשונות היתה הרגשה שנבנית שם אוטונומיה גלילית. בית הקפה חברותא בקרית שמונה (צילום: קואופרטיב חברותא)

בשנים הראשונות היתה הרגשה שנבנית שם אוטונומיה גלילית. בית הקפה חברותא בקרית שמונה (צילום: קואופרטיב חברותא)

ואז התחילה מלחמת 2014 בעזה. המשנה לראש העיר ניצל הזדמנות וקפץ על גל ההסתה שגאה בארץ. הבטיח לעקור את הבוגדים הסמולנים מקריית שמונה. הוצפנו באיומים וקללות. היו שני ניסיונות הצתה. המשטרה סגרה את המקום לחודש וחצי ("בשביל לשמור על הסדר הציבורי", כמובן). הסיפור של קפה חברותא השתנה לחלוטין. כבר לא ממש כיף. שנה קשה עברה עלינו. שנה בה אנשים, פעילים ולקוחות, חוששים לבוא. הקואופרטיב התחיל להתפורר. מעט הפעילים שנשארו התמודדו במשך ארבע שנים לייצב את הספינה. אבל תחת התנאים החדשים – היעלמות המחאה הארצית, הימינאות הגוברת בארץ, ותחת התנאים הרגילים – עיירת פיתוח עניה שהסטודנטים רואים בה מקום טוב לחומוס, שוק ומוסך. המשך הדעיכה היה בלתי נמנע. המצב הכלכלי לא היה טוב, החלפנו תפריטים וקונספטים בקצב של משחק ליברפול נגד צ'לסי, המשכנו להפיק אירועים. אבל לאט לאט עזב עוד שותף ועוד שותפה. התומכים מקרוב ומרחוק התאיידו.

תנועות ומפלגות השמאל שולחות בני שנות שירות למשימה כזו. או שולחות משלחות שיתנו יעוץ מה כדאי לעשות. בדרך הזו, השמאל נידון לדעיכה

לתושבי הצפון תומכי השמאל הייתה את האפשרות הקלה ביותר ליצירת מהפך רעיוני פוליטי במרחב שבו הם חיים, כל מה שהיו צריכים לעשות זה לוותר פעם בחודש על קפה ועוגה שבכל מקרה צורכים באחת מרשתות הקפה הגדולות, ולהוציא את הכסף הזה בקפה חברותא (על קפה ועוגה יותר טובים). זה הכל. משם היו הפעילים של חברותא לוקחים את זה הלאה. אבל לציבור השמאל בצפון היה נוח להיעלם ולהתעלם משקיעת הפלטפורמה הרעיונית, אם בגלל הנטייה המוכרת להתרחק ממרכזי אוכלוסיה מוחלשת, אם בגלל נוחות גרידא, אם בגלל פחדנות. יש מי שחשבו שזה יותר עמוק – שהשמאל הישראלי יעדיף תמיד לשמור על מעמדו, וחיזוק מעמדות מוחלשים מהלך עליו אימים אי שם במעמקי תת המודע שלו.

המסע של הסמול הרדיקלי בצפון הרחוק נגמר.

קואופרטיב מת.

מערכה שנייה: חברותא 1.5, ראש עיר שהיה פעיל במחאה

בפסח 2018 אני מייסד את חברותא 1.5. ובכן, לא באמת "מייסד" אותה. זה פשוט קורה. השותף האחרון עוזב. במקום יש חבורה קטנה ומקסימה של לקוחות, רובם ככולם תושבי העיר. רובם ככולם ימנים מעמדיים. מבחינה עסקית המקום צובר גרעון בכל חודש שעובר.

אישית אני בהתלבטות ממושכת, האם לנסות להחזיק את המקום עד להיווצרות קואופרטיב חדש? מה הסיכויים? מה הטעם? האם להכריז על סיום המסע? האם לפייד את הסיפור בשקט? האם אני שפוי?

מסביבנו קורים דברים. נפתח פאב חדש בכיכר, בהשקעה של מיליונים והופך למוקד בילוי סטודנטיאלי ופעילות חברתית. הפאב לא מצליח כלכלית, מחליף פורמט והופך למסעדת שף. נפתחת חנות יד שנייה מקסימה, ונסגרת לאחר חצי שנה. מדי פעם נוחת מישהו בקפה חברותא לספר על החזון שלו לפיתוח כיכר העיר, ונמוג בעשן זמן קצר לאחר מכן. עוברות עלינו בחירות מקומיות שבהן מודח השלטון הישן ונבחר ראש עיר שהיה פעיל במאהל המחאה. המשנה לראש העיר הוא פעיל פוליטי שמהווה ציר מרכזי בחבורת האקטיביסטים של קפה חברותא. יש מי שטוען שלקפה חברותא יש מניות במהפך הזה.

פעילי השמאל בצפון העדיפו לשתות קפה במקום אחר. לקוחות בקפה חברותא בקרית שמונה (צילום: קואופרטיב חברותא)

פעילי השמאל בצפון העדיפו לשתות קפה במקום אחר. לקוחות בקפה חברותא בקרית שמונה (צילום: קואופרטיב חברותא)

לחברותא נכנס שותף חדש. שותפה ותיקה לדרך עוזרת כמיטב יכולתה. המצב הכלכלי של הקפה אנוש אך יציב (ההוצאות מכוסות, אבל שכר עבודה אין). תא אקטיביסטי מהפכני נולד ודועך תוך כמה שבועות. רעיונות אינספור יש, תקציב להגשים אותן אין. אין אסיפות יותר, ומדברים אחד לתוך הדברים של השני. הדיונים על אי ציות או מרד מתחלפים בוויכוחים מרים על הכיבוש (האם יש דבר כזה או לא) ועל עליונות אתנית (האם היא לגיטימית או לא). בשם הרצון לשותפות, משתדלים לא לגעת בנושאים נפיצים (פליטים, המצור על עזה, תיקי ראש הממשלה ועוד). מזכיר קצת את מפלגת העבודה. להיות שמאל בתחפושת כלום. צנזורה עצמית.

במסגרת הרצון לאזן בין ימין ושמאל, השותפים החדשים מזמינים את משה פייגלין. במסגרת ההתלבטות שלי בין ההצהרה בדבר חופש ביטוי רדיקלי לבין עקרונות האנטיפה שהיו בסיס להקמת חברותא, אני מסכים לקיום המפגש ואוכל את הלב. הביקור של פייגלין מבהיר לי סופית, שללא תקציב חיצוני לא יוכל להימתח גשר הזמן שצריך בשביל להקים תא אנרכיסטי רדיקלי חדש.

קואופרטיב עובר מטמורפוזה.

מערכה שלישית: חברותא 2.0, אין לגיטימציה להיות שמאלני

אין מערכה שלישית. חברותא זה לא הסיפור פה. קפה חברותא אולי ייעלם. אולי באמת יקום קואופרטיב חברותא 2.0. אם יקום, סביר שהוא יהיה מעין שילוב של רעיונות סוציאליסטים עם ימינאות מעמדית, מעין כחלון אדום שכזה. כזה שישבות בסולידריות עם המאבק נגד אלימות כלפי נשים, כזה שיעשה ערבי דיון בדבר שוויון זכויות ללהט"ב או בדבר התאגדות עובדים. אבל כנראה לא כזה שישבות בסולידריות עם מפוני אום אל חיראן, ולא כזה שיקרין סרט תיעודי על ההתארגנות העממית הפלסטינית בימי האינתיפאדה הראשונה.

הפער שבין ההשפעה של קפה חברותא (חבורה מצומצמת של אקטיביסטים + מרחב פיסי) לבין האמצעים הדלים שעליהם נשען הפרויקט – הוא מהמם. רעיון ה-occupy יושב עמוק בתוך מועצת העיר. רעיונות כמו התנגדות לממשלה, צדק חלוקתי, שחרור המרחבים הציבוריים (הנחלים למשל), צמצום פערים, או מיסוי עשירים מפעפעים לשיח הציבורי עירוני. אפילו רעיונות רדיקלים יותר כמו דמוקרטיה ישירה אפשר לזהות פה ושם. אבל שמאלני אסור להיות. ימינאות מעמדית.

יכול להיות שהחזון של חברותא בדבר יצירת מרחב עירוני תוסס ימשיך לקרום עור וגידים, יכול להיות שקריית שמונה תהיה החלוצה בעניין תיקון העוול כלפי עיירות הפיתוח, יש אפילו סיכוי שבבחירות המקומיות הבאות תהיה מפלגה פיראטית בקריית שמונה, אבל שמאלני אסור להיות. הנוכחות הכל כך דלה של אקטיביסטים שמאליים במרחבים האלה לא מאפשרת לגיטימציה להיות שמאלני, גם אם יש את הרצון או שיש את כל היסודות הרעיוניים. מי שחי במקום כמו קריית שמונה מכיר את הלחץ החברתי ויודע את הקווים האדומים שהלחץ הזה מותח לך.

נתניהו חשב שמרים פרץ מקריית שמונה "משעממת", אבל בבחירות הליכוד עלה ב-10 אחוז (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

נתניהו חשב שמרים פרץ מקריית שמונה "משעממת", אבל בבחירות הליכוד עלה ב-10 אחוז (צילום: באסל עווידאת / פלאש 90)

אין יותר נוכחות של שמאל רדיקלי במרחב שנקרא אצבע הגליל. האוטונומיה הגלילית שביקשה לכבוש את התודעה הפוליטית הצפונית נכבשה בעצמה. אין יותר מי שמעוניין לצאת מאזור הנוחות שלו ולהיות חלוץ רעיוני במרחבים המוחלשים של ישראל. אני חושב שבכל הארץ יש פעילים כאלה כמספר האצבעות על כף יד אחת. תנועות ומפלגות השמאל שולחות בני שנות שירות למשימה כזו. או שולחות משלחות שיתנו יעוץ מה כדאי לעשות. בדרך הזו, השמאל נידון לדעיכה, בדיוק כמו התא המהפכני שהיה חברותא 1.0. אנשים שנוח להם לא ייצאו למאבק על כלום. ללא נוכחות של רעיונות שמאל במרחב המעמדות הנמוכים, לשמאל לעולם לא תהיה תשתית עממית לפעולה.

עריכה מאוחרת: חלומות מול מציאות

את הטקסט שלמעלה כתבתי בדצמבר 2018. חשבתי אז שאולי תקום מעין חברותא שהיא מעין ימין סוציאליסטי. אז הנה מה שקרה בחצי השנה האחרונה: לקואופרטיב הצטרפו שני אנשים. למעשה הצטרף שותף אחד ועוד שותפה רעיונית (מושג שהמצאנו, אבל לא היה ברור מה זה אומר). בית הקפה אמנם שוקק פעילות פוליטית, אבל מסוג אחר לגמרי. פעילות פוליטית שבסיסה הישרדות – בריתות, מניפולציות ותככנות. אין כמעט פוליטיקה מבוססת ערכים. מבחינה כלכלית המקום לא מתרומם, שורד בקושי. אנשים שאינם בני קריית שמונה כמעט ולא באים לשבת בבית הקפה. השותפים החדשים מחליטים להביא את פייגלין לשיחה בבית הקפה. כולם אמרו שהיה "מאד נחמד". קפה חברותא של דור 2.0 מאבד קשר עם ערכי היסוד שעליהם הוא נבנה. רעיונות כמו התנגדות לממשלה, צדק חלוקתי, שחרור המרחבים הציבוריים (הנחלים למשל), צמצום פערים, או מיסוי עשירים לא באמת חדרו לשיח הציבורי עירוני. ברור שרעיונות רדיקלים יותר כמו דמוקרטיה ישירה לא תפסו בכלל.

מערכת בחירות מקומית שנגמרת במהפך שלטוני גרמה לנו להרגיש שאולי יש עדיין השפעה ותכלית להפעלת בית הקפה. אבל ממש לאחר סיומן של הבחירות, התחילה הידרדרות ביחסים בין השותפים. כנראה שאין אפשרות לפעול במשותף, כשכל אחד פועל על בסיס ערכים שונים באופן כל כך מהותי. בשבוע אחד קורים שלושה דברים משמעותיים – השותפות מתפרקת, בית הקפה נסגר לשלושה ימים, המקום מוצת ונשרף עד היסוד. חודש אחרי, בבחירות הארציות, אנחנו מגלים שההשפעה של בית הקפה חברותא הייתה כמעט אפסית. הליכוד מקבל בעיר 10 אחוזי תמיכה יותר מאשר בבחירות 2015. חברותא דור 2.0 מתרסקת ועולה באש עוד לפני שהוכרזה רשמית.

מה למדנו מהמסע הזה?

הנה המסקנה העצובה – לשמאל הישראלי אין תוחלת.

ללא נוכחות של תנועות שמאל במרחבים שהודרו ממעגלי ההשפעה הציבורית הישראלית – עיירות וכפרים ערבים, עיירות פיתוח, שכונות מצוקה – השמאל הישראלי פשוט מתבוסס, או אולי מתבסם, במרחבי הנוחות שלו. מאבד קשר למציאות הישראלית, ועל הדרך מאבד מנדטים. בקריית שמונה אין מקום שבו עשויים תושבי העיר להיחשף לרעיונות של מפלגת העבודה (אם יש כאלה) או לעקרונות של מרצ. אני מעריך שאין מקומות כאלה כאלה גם בעיירות פיתוח אחרות. אפילו השמאל הרדיקלי לא מוצא את הכוחות להיות נוכח במרחבים הללו.

באין נוכחות כזו, לא תיווצר לגיטימציה להיות שמאלני במרחבים המוחלשים הללו.

ללא הכוח העממי של המעמדות הנמוכים, מה יש לשמאל בכלל להציע?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת"? די לשקר הציני הזה

השופטת, שאישרה את הרחקתו של פעיל זכויות אדם מישראל, התבססה על "זכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה". אבל לטיעון הזה אין רגליים. ישראל היא לא דמוקרטיה והיא זו שמפעילה אלימות קבועה נגד מיליוני פלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf