שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו

קצת מחשבות אופטימיות בשדה תעופה כמעט ריק

מאת |

אני חושב שיש עם מי לדבר, גם שם וגם כאן. אנחנו רק צריכים לבחור בזה. בסוף כל מי שמיואש מעוד סבב ועוד סבב של אלימות ושיתוק וכאב ואובדן יחפשו דרך אחרת

"אני טסה עוד שבוע! שנה אני מחכה לטיסה הזאת! אם הם מבטלים לי אותה אז אני לא יודעת מה! שיפציצו את… שיעשו שלום כבר!”

זה יום מוזר בנתב"ג. אולם קבלת הפנים שומם. התורים לביקורת הדרכונים, לביטחון ולדיוטי פרי כמעט לא קיימים, וכל לוחות הטיסות זוהרים באדום עגום של טיסות מבוטלות. המעטים שכאן כמו לא יודעים לעכל את הטיסה הזאת, באמצע המלחמה, כשרוב חברות התעופה הגדולות החליטו שכנראה מסוכן מדי לנחות או להמריא פה. אנשים נראים שקטים מהרגיל, מנומסים מהרגיל, המומים מעט.

ואולי אני משליך, אולי זה רק אני. אני יודע שלי מוזר מאוד. אני מרגיש ממש ברמה הפיזית את החוויה של יציאה מאזור מלחמה, בעיקר בגלל החלטת חברות התעופה, אני מניח. פחות בגלל האזעקות המזדמנות בתל אביב, ואולי יותר כתוצאה של שבועיים של עיסוק אינטנסיבי, כמעט בלתי פוסק, בלחימה. בעדויות מעזה ומהדרום, בכתיבה, בהפגנות, באלימות ששם ובאלימות שפה. ופתאום, באמצע כל זה, טיסה. סקוטלנד. פאבים ומזקקות ויסקי וטירות ואגמים ואיים ועננים אפורים והרים ירוקים. זה מרגיש לא אמיתי. אבל זה עומד לקרות.

כמו מכור שמתקשה להגמל רגע לפני שאני עולה למטוס אני מתעדכן עוד קצת בחדשות. עוד תמונות וסיפורים מעזה. עוד אזרח שנהרג כאן, שוב מהאוכלוסיות המודרות של החברה הישראלית. הקודם היה בדואי, הפעם מהגר עבודה. לא במקרה. עוד הצהרות על כך שזה לא עומד להגמר. לא חשבתי שזה יימשך עד הנסיעה הזאת, ואני עכשיו רק מתפלל שייגמר במהלך השבוע שאני שם. שעוד שבוע אחזור לעבודה וזה יהיה חדשות של שגרה ולא של מלחמה.

> מרוב חיפוש אחר אשמים, שכחנו את קדושת החיים

שדה התעופה ריק (צילום: חגי מטר)

שדה התעופה ריק (צילום: חגי מטר)

אני מסתכל סביב ורואה המון ייאוש ופסימיות. של כולם. פלסטינים מיואשים מהבידוד הבינלאומי, מהיעדר התמיכה מצד העולם הערבי, העולם כולו, אבו-מאזן, מישהו – שיתייצבו נגד ההרג המסיבי שמתחולל בעזה ומתקרב בצעדי ענק לקנה המידה של עופרת יצוקה. אנשי שמאל, יהודים וערבים, מיואשים מהשנאה הגוברת, מהאלימות הפוליטית והגזענית ברחובות.

אבל גם רוב החברה הישראלית, אני חושב, לצד התמיכה הכללית במבצע, מרגישה את זה. את התחושה שכבר היינו שם, שעם כל סיסמאות הקרב וכל ההצהרות הלוחמניות – ברור שהסוף של הסיבוב הזה לא יהיה שונה מהסוף של כל הסיבובים הקודמים. אני תוהה אם חלק מהאלימות ברחובות, נגד מפגינים ונגד ערבים, לא נובע משם, פשוט מפחד ומייאוש ומתחושת אין מוצא. כמו אותה נערה ששמעתי בכניסה לשדה, מפחדת על הטיסה שלה, לא יודעת אם היא רוצה הפצצות או רוצה שלום אבל בעיקר רוצה שלא יהיה ככה יותר. זה מין חוסר אונים נורא שכזה.

חושב על כל אלה, ולא יכול שלא לחשוב גם על השנים האחרונות, השנים של השקט היחסי, השנים שבהן עיקר המאבק הפלסטיני לעצמאות התבטא בהפגנות עממיות ולא חמושות (כן, עם אבנים על חיילים מדי פעם, נכון), במהלכים דיפלומטיים כאן ובעולם, בתהליך פיוס פנימי מורכב שהוביל לממשלת אחדות המקובלת על הציבור הרחב, בכלים של חרם על מוצרי התנחלויות או של חברות המרוויחות מהכיבוש, של מכתבים אל ושל אמנים ואקדמאים כדי להפעיל לחץ על ישראל לסיים את הכיבוש ללא אלימות. אלה גם יוזמות שיצרו חיבורים בין יהודים ופלסטינים, היו בסיס לשותפות, לבניית חזון, להתגברות על החומות של ההפרדה והדמוניזציה שהולכות ונבנות כאן כבר יותר מעשרים שנה.

אני חושב על כל הכלים האלה, וחושב איך שבממשלות המתחלפות הגדירו אותם כ"טרור עממי", “טרור דיפלומטי", “טרור משפטי", “טרור כלכלי", חיפשו כלים של הסברה ומעצרים ודיכוי כדי להלחם בהם, במקום לעצור ולהקשיב, במקום להבין שאם לא נקשיב להם – נמצא את עצמנו בסוף שוב עם אלימות קשה ונוראה ופגיעה באזרחים. לא לגיטימית, כמובן. אבל המוצא היחיד שפלסטינים מרגישים שנותר להם, ואנחנו לא ממש נתנו להם סיבה להאמין במשהו אחר.

למרות הייאוש והפסימיות מסביב, אני מתעקש להאמין שיש עוד תקווה פה. שאם נמשיך להשמיע את הקולות המשותפים של יהודים וערבים, נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, נגד הסתה וגזענות ואלימות ופגיעה באזרחים וכיבוש ובעד שלום ושוויון וצדק חברתי לכל יושבי הארץ – בסוף עוד נצליח. אולי בסוף כל מי שמיואש מעוד סבב ומעוד סבב של אלימות ושיתוק וכאב ואובדן יחפשו דרך אחרת, וגם אם אין לנו את כל התשובות – לפחות יהיה לנו קצת ניסיון בשותפות להציע.

אני יודע שיש שיאמרו שזה נאיבי, אבל זה לא. אני חושב שיש עם מי לדבר, גם שם וגם כאן. יש פרטנרים בפוטנציה בכל מקום. אנחנו רק צריכים לבחור בזה. וחוץ מזה: את כל השאר כבר ניסינו. יש לכם רעיון טוב יותר?

זו קריאה אחרונה. הגיע הזמן לצאת לדרך.

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

חגי מטר הוא עיתונאי ופעיל פוליטי-חברתי.

אחרי שלוש שנים כאחד מעורכי "שיחה מקומית", כיום חגי משמש כמנכ"ל עמותת "972 – לקידום עיתונאות אזרחית", שהיא המו"ל במשותף של "שיחה מקומית" יחד עם ארגון ג'אסט ויז'ן. זה הבלוג שלו באנגלית במגזין 972+.

חגי הוא גם חבר מזכירות ארגון העיתונאים, חובב חתולים, תה ובישול טבעוני וחותר בירקון. נשוי לאורטל האהובה.

לעמוד הכותב
נושאים קשורים
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf