מלחמת העצים בכפר שלי: הסברס הערבי-יהודי מול הברוש של קק"ל

מאת |

לא ידענו בכפר שט"ו בשבט נוחת בדיוק על יום השנה לרצח אמיל גרינצווייג, וששני טקסים מתחרים יתקיימו זה מול זה. וכך לכבוד ביקור שרת המשפטים בכפר המשותף זכיתי בשקדייה

לפעמים אלוהים מסדר לנו במתנה בחיים מחזות הזויים, מצחיקים וכואבים כאחד.

היום, ה-10 בפברואר, הוא יום השנה ה-34 למותו של אמיל גרינצווייג, פעיל השמאל שנרצח בירושלים בידי איש ימין קיצוני בהפגנת "שלום עכשיו" בעקבות הטבח בפלסטינים במחנות הפליטים סברא ושתילא בלבנון.

חבריו ובני משפחתו של גרינצווייג פנו לכפר שלנו, וואחת אל סלאם נווה שלום, לפני כמה חודשים כדי לארגן נטיעת עצים לזכרו. מכיוון שבכפר גרים יהודים וערבים שוחרי שלום הבקשה התקבלה בחיוב, אך בתנאי שהעצים שיינטעו יהיו "עצים ערביים", אופייניים לאזור, ולא "עצים אשכנזים" מהסוג שקק"ל שותלת מכל עבר סביבנו. עוד הוצע שהנטיעות יתקיימו בגבולות הכפר, שעלו באש בגל השריפות האחרון, ושנשרפו בין היתר בגלל אותם עצי אורן שלא מותאמים לאקלים "המזרח התיכון הבוער", תרתי משמע. העצים הזרים לאזור ולאדמה גרמו להתפשטות השריפה הענקית שכמעט שרפה את מפעל השלום הקטן שלנו, שקיים ארבעים שנה.

ולכן בחרנו בשתילת שיחי צבר, צמח אוגר מים שמהווה מגן טבעי בפני שריפות, שגם נחרט בתודעה הפלסטינית כרמז וכשריד אחרון לכפרים שנהרסו בנכבה ב-48', כמו עצי הזית, התאנים, השקדיות וכרמי הגפן. כל אלו צמחים שגדלו וצמחו בפלסטין מאז ומתמיד.

> המואזין שמפריע לנתניהו מעבר לחומת קיסריה

הטקס לציון 34 שנה להירצחו של אמיל גרינצווייג (סמאח סלאימה)

הטקס לציון 34 שנה להירצחו של אמיל גרינצווייג (סמאח סלאימה)

נוהרים באוטובוסים

לטקס האינטימי והסימבולי לא היו צפויים להגיע המונים. חשבתי לעצמי שבוודאי יגיעו לאזור כמה חברים מהכפר, בעיקר יהודים, וכן פעילי שמאל ותיקים ואנשי אקדמיה. אלא שמה שקרה באמת הוא שכבר בשמונה בבוקר רעד הכפר שלנו למשמע שירים רועשים, שיירות של כוחות ביטחון, מאבטחים, עשרות אוטובוסים ואנשי קק״ל שהציבו מחסומים מסביב לכפר ובכניסה ליער הסמוך. הם הביאו שלטים ענקיים, דגלים בכל הגדלים ושירותים ניידים ותקעו אותם על גבול הכפר.

לא יכול להיות שקק״ל באה לנטוע עצים פלסטינים, חשבתי לעצמי, ולכן בוודאי מה שקורה פה הוא ש"הימנים נוהרים אלינו באוטובוסים", חשבתי לעצמי. אנשי קק"ל באים אמנם מדי פעם ליער הסמוך לכפר, אבל לא בעוצמות האלו עם כל כוחות האבטחה של היום. ואז הסתבר ששרת המשפטים, איילת שקד, פוקדת את היער לכבוד ט״ו בשבט העברי.

קומץ אנשי השמאל שהגיעו מחוץ לכפר לטקס לא הבינו למה צריך לעבור מחסום כדי להגיע ליעד ההתכנסות שלנו, ואנשי הכפר כעסו על זה שקק״ל – או לפחות המועצה האזורית – לא תיאמו אתנו את הכיבוש מחדש של הגבעה במסגרת התיאום הביטחוני הנהוג.

אחרי זמן רב המוזיקה הרועשת של החפלה ביער קק"ל נרגעה, והבנו שהשרה בדרך החוצה. התכנסו כשלושים פעילים על הגבול בין שני העולמות המקבילים ונטענו עצי זית וצברים. הפעיל נפתלי רז שחזר את רגעי האימה של הרצח, אח של אמיל גם דיבר, וראש הכפר, איאס שביטה (במקור מכפר מסקה ההרוס ליד טירה), הסביר מאיפה הגיעו גבעולי (לוחות) הסברס / הצברים שאותם שתלנו: מחורבות הכפרים הפלסטינים ההרוסים עין כרם, בית סוסין (תעוז), בית ג׳וברין, בית גיז (קיבוץ הראל), אבו שושה (משמר איילון) ועימוואס (פארק קנדה).

משפחה בנטיעות דגלים של קק"ל ליד נווה שלום וואחת אל-סלאם (סמאח סלאימה)

משפחה בנטיעות דגלים של קק"ל ליד נווה שלום וואחת אל-סלאם (סמאח סלאימה)

אני לא יכולתי לעצור את עצמי מלעבור את הסלעים לעולם המקביל מעבר לשביל שמפריד בין הכפר ליער, כדי לראות עשרות משפחות נוטעות שתילי עצים שפועלים ערבים מחלקים להן, ומאות דגלי קק"ל שבטח אינם מתעלים ולא ידידותיים לסביבה תקועים באדמה בכל מקום. היו שם שתלי אשוחים, ברושים וחרובים וקלטתי גם שקדיות. הפועל הערבי אמר לי: "קחי, קחי גברת, מה שאת רוצה", והביא לי שתיל של שקד, כנראה לכבוד ביקורה הקצר של שרת המשפטים. בעוד אני חוזרת לטקס המקורי של אנשי השלום שמעתי קול נוזף: "לא לשכוח את הדגל גברת!"

שתקתי וחזרתי לצד הנכון של המפה הפוליטית, לקבוצה של ערבים ויהודים שקטים למדי, מבוגרים למדי ומעטים מאוד, חסרי דגל, שחפרו בעצמם חורים קטנים בשורה אחת בה שמו את גבעולי הצבר הירוק, חלקם עם קוצים וחלקם בלי. המומחים לדבר הבטיחו לנו שעם הרבה הרבה סבלנות יצמחו פה פירות טעימים, וגם שלום.

> מורים, אם תלמיד מפריע, אל תזמינו את ההורים

נטיעות גבעולים (לוחות) של צבר לאורך גבולות וואחת אל-סלאם נווה שלום (סמאח סלאימה)

נטיעות גבעולים (לוחות) של צבר לאורך גבולות וואחת אל-סלאם נווה שלום (סמאח סלאימה)

ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אני אישה שאוהבת אנשים וסיפורי חיים של פשוטי העם כמוני. הם יהיו גיבורי הסיפורים שאכתוב. תשמעו ממני כאן הרבה ביקורת על התנהלות המדינה וגם פתרונות יצירתיים לבעיות של כולנו.

למדתי בחיים ולא לפי סדר כרונולוגי: תפירה, קרימינולוגיה, בישול, עבודה סוציאלית, מגדר, עיצוב אופנה, חינוך וניהול, רקמה וקצת משפטים עד שנרדמתי בכיתה יותר מדי פעמים. על החיבורים בין הדברים תקראו בעתיד.

אני מודה שהתגייסתי לצבא הכי עדין וגדול בעולם, שמנסה להוביל את המהפכה הכי ארוכה והשקטה ביותר בתולדות האנושות: המהפכה הנשית. וכצעד ראשון הקמתי את עמותת נע״ם – נשים ערביות במרכז בלוד, אותה אני מנהלת כמעט בהתנדבות.

לפני ארבעים שנה נולדתי למשפחת פליטים מסג׳רה בצפון (אילנייה היום), ורוב קרוביי במחנות פליטים בכל פינה בעולם. אני חולמת על יום שיהיה בו שלום, חלקם יחזרו, נבנה בית ויהיו לנו שכנים יהודים רגועים ונריב רק על השאלה של מי הכלב (הערבי או היהודי) שעשה את צרכיו ברחוב המשותף.

עד אז אני גרה בנווה שלום – וואחת אל סלאם ומגדלת שלושה בנים יחד עם זוגי (جوزي) עומר, ואין לנו כלב.

לעמוד הכותב
X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf