"השוטרים ממשיכים בחייהם, אבל אחי כבר לא בין החיים"

הערב חוזרת מחאת יוצאי אתיופיה לרחובות. לקראת ההפגנה מדברת בנצ'אמלק סלמסה, אחותו של יוסף סלמסה שמת לפני כשנה בעקבות אלימות משטרתית, על קהילה שמצאה את קולה, על הזעם, על הציבור הישראלי הרחב, וקובעת: אין יאוש בעולם כלל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הפגנת זעם נוספת של ישראלים יוצאי אתיופיה מתקיימת היום אחה"צ בתל אביב. לפי התחזיות, אלפים צפויים להשתתף בה. הזעם שהתפרץ לפני כחודשיים עם פרסום הסרטון ובו האלימות המשטרתית הקשה כלפי חייל ממוצא אתיופי מסרב לשכוך. למעשה, הוא אף מתעצם לאור מה שנחווה כיריקה בפרצוף הקהילה עם החלטת היועמ"ש וינשטיין לעמוד מאחורי המלצת מח"ש לסגור את התיק. לאחר מחלוקות על הדרך ונסיונות הידברות עם הממשלה והמשטרה, נראה ששוב גוברים הקולות הסבורים שהשינוי יבוא דרך המאבק ברחוב.

משפחת סלמסה איבדה את בנה יוסף לפני כמעט שנה בעקבות אלימות משטרתית קשה. המאבק בו פתחה המשפחה, במסגרתו צעדה כמעט לבדה בחורף ברגל מבנימינה לירושלים, היה, בסופו של דבר, מסע התעוררות לקהילה שלמה. זה קרה לאט, אבל כיום  שמו של יוסף נישא בכל ההפגנות, והקריאות "גם אני יוסף סלמסה" ו"כולנו קושרים בזה" הפכו לאחד מסמלי המאבק.

לקראת ההפגנה היום אני מראיין את בנצ'אמלק (בנצ'י) סלמסה, אחותו של יוסף.

> משפחתו של יוסף סלמסה: שוברים את קוד השתיקה של יוצאי אתיופיה

בנצ'י סלמסה בצעדה לזכרו של אחיה, יוסף סלמסה, 5.1.2015 (טלי מאיר/אקטיבסטילס)

בנצ'י סלמסה בצעדת המשפחה לזכרו של יוסף סלמסה, 4.1.2015 (אורן זיו/אקטיבסטילס)

"גם אדישות היא סוג של גזענות"

הקהילה חוזרת להפגין היום אחרי תקופה של דשדוש מסויים; למה בעצם חוזרים לרחובות?

"הפגנת הזעם היום היא קודם כל על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, ויינשטיין לסגור את תיק החקירה נגד השוטר שהכה את פקדו דמסה, החייל בן הקהילה שלנו. זו החלטה שערורייתית שהיא לא פחות מיריקה בפרצופנו. כולנו זוכרים איך ראש הממשלה נתניהו מיהר להזמין אליו את החייל וללחוץ את ידו, לחבק, ללטף, להבטיח הבטחות. אבל אז מה? רגע אחרי שכבו המצלמות והציבור כבר עסוק בנושאים אחרים, הוא תוקע לנו ככה סכין בגב?

"הרי כולנו ראינו והזדעזנו מהסרטון הקשה ההוא והזעקה שעלתה מכל אזרחי המדינה היתה אדירה. כולם הכירו בזה שקרה כאן משהו מאוד לא בסדר וגם שזה מקרה דגל שמייצג מאות סיפורים אחרים של בנות ובני הקהילה. שיש פה בעיה מערכתית. אז אם ככה מתייחסים למקרה מתועד שהרעיד את הארץ ואין עליו ויכוח, אפשר להבין איך מתייחסים למקרים אחרים, לא מתועדים. מה מצפים שנעשה שנעבור על זלזול כזה לסדר היום?

"ויש גם את החלטת מפכ"ל המשטרה דנינו, שלא לבחון מחדש את התיקים שנפתחו נגד מפגינים שנפגעו מאלימות שוטרים בהפגנות האחרונות והואשמו בתקיפת שוטרים. אבל זה גם המשך המחאה נגד הגזענות כלפינו שבאה לידי ביטוי לא רק באלימות משטרתית, ושאנחנו נתקלים בה גם במערכת החינוך, בשוק העבודה, ובכלל בחיי היומיום. היכן שאתה לא הולך אתה מרגיש את הגזענות. אין לנו כאן הרבה דרישות. רוצים שוויון זכויות כמו שמגיעות לכל אזרח ישראלי".

אני נזכר בחורף האחרון בצעדה של בני המשפחה שלך ברגל לירושלים במזג אוויר סוער ועם מעט מאד תמיכה. זה מעודד אותך לראות את הקהילה יוצאת סוף סוף לרחוב?

"צריך לזכור שההפגנות לא התחילו בצעדה של בני המשפחה שלי בחורף האחרון ולא בסדרת ההפגנות האחרונה. היו כאן הפגנות גדולות כבר בשנות השמונים והתשעים. למעשה, ממש מהרגע שהקהילה עלתה לכאן ונתקלה באפליה. חשוב לי להזכיר את ההפגנות הגדולות על ביזוי הקייסים שלנו והאי הכרה בהם כפוסקי הלכה, סוגיות הגיור, פרשת תרומות הדם.

"אנשים הפגינו, אבל הדור ההוא שעבר הרבה וגם בא עם קודים אחרים של התנהגות, נאבק עד שלא יכל יותר ונוצרו כאן שנים של שתיקה, עד שקם דור חדש שרובו נולד כאן ורכש כאן השכלה ומרגיש שזה הבית שלו ויודע מה הזכויות שלו ונאבק עליהן מחדש.

"הסיפור הקשה של המשפחה שלי מדגים את זה. אנחנו נאבקים כמעט שנה וחצי, מאז אותו ערב בו יוסף אחי חווה את ההתעללות המשטרתית הקשה, והשוטרים ממשיכים את חייהם ועבודתם כרגיל, ואחי כבר לא בן החיים. ואנחנו מדי יום ביומו נאבקים, רודפים אחרי הצדק, ולעולם לא נסכים לשתוק או לוותר עד שהצדק יצא לאור ואותם שוטרים יעמדו לדין".

מה לגבי הציבור הכללי, מידת ההזדהות שלו עם המאבק הזה?

"גם האזרחים פה צריכים לבדוק את עצמם. החברה הישראלית צריכה לבדוק את עצמה. בהפגנות שלנו אתה כמעט ולא נתקל במפגינים שהם לא מתוך הקהילה שלנו. אדישות היא גם סוג של גזענות. הרי האלימות והגזענות לא פוסחות כאן על אף מגזר ועל שום קהילה. אל תשבו מהצד ותחכו שזה ידפוק גם לכם על הדלת ויגיע אליכם או לקהילה שלכם. די ללטף אותנו. ולחבק אותנו. גם זה סוג של גזענות. בואו תצטרפו אלינו, הרי כולנו קשורים בזה. כל האזרחים סובלים מאלימות משטרתית.רק לפני שבוע ראינו מקרה קשה של אלימות משטרתית כלפי ישראלים ממוצא רוסי. גם הבחור שפוצץ במכות באשדוד".

חלק מהציבור לא השתכנע מהטיעון הזה ואפילו הגיב בעוינות, תגובות בנוסח "איבדתם אותנו, התנהגתם באלימות".

"מי שהיו בהפגנות האלה ראו ויודעים: לא היינו אלימים. בדיוק להיפך. ההפגנות הללו נועדו להיאבק באלימות. למנוע אותה. ואם היו רגעים שבני קהילה הגיבו אחרת, זה היה אך ורק מחוסר ברירה וכהתגוננות. איך אנחנו אמורים להתגונן ולהגן על עצמנו כשבאנו להפגנה נגד אלימות משטרתית ואנחנו מוצאים עצמנו פתאם באמצע שדה קרב מטורף? וגם על זה, כשברור לחלוטין שאנחנו אלה שהותקפנו, אנשים שלמו ומשלמים מחיר יקר".

גם מתוך הכאב הגדול, בנצ'י מדגישה שאין כאן עניין אישי נגד המשטרה, אלא דווקא תקווה שיום אחד תהיה כאן משטרה הוגנת ומוערכת. "זה מביש, אלה אנשים שאמורים להגן עלינו, לתת לנו תחושת ביטחון. אני זוכרת שפעם חשבתי אפילו להתנדב במשטרה, להגן על אזרחים, וגם שאבא שלי כשיוסף היה קטן רצה שהוא יהיה שוטר, בפורים הוא אפילו חיפש אותו פעם לשוטר. זה היה נראה פעם כמו משהו שאתה רוחש לו כבוד. היום אני משתדלת לא לראות אותם. כמו שאני שקופה מולם. הם שקופים עבורי".

> "רק כשהתחלתי לאבד את ההכרה השוטרים הפסיקו לבעוט בי"

בנימין נתניהו עם החייל יוצא אתיופיה דמאס פיקדה (חיים צח / לעמ)

בנימין נתניהו עם החייל יוצא אתיופיה דמאס פיקדה (חיים צח / לעמ)

לשבור את קוד השתיקה

עוד מעט שנה למותו של יוסף, שנותר עדיין כסוג של תעלומה. איפה אתם בין היאוש לתקווה במסע הלא פשוט הזה?

"המשפחה שלנו נאבקת כבר למעלה משנה. גם כשצעדנו מעטים וגם עכשיו כשאנחנו מחובקים על ידי אלפים רבים. זה לא פשוט. אפילו זמן לשבת ולהתאבל כמו שצריך לא באמת היה לנו. יוסף הולך איתנו לכל מקום, הוא מלווה אותי בכל יום, תמיד מחזק עם החיוך המיוחד שלו. עם התפיסה שלו לא לוותר על החלום ולהמשיך הלאה, כי אתה אף פעם לא יודע מה מזמן לך המחר, ולהסתכל תמיד קדימה וגם על מי שסביבך ולהושיט יד למי שצריך. ואתה יודע מה, אני פשוט יודעת שאם חלילה היה פה היפוך תפקידים והאסון הזה היה קורה למישהו אחר, יוסף לא היה יושב אדיש בצד והיה עושה בדיוק את מה שאנחנו עושים עכשיו גם בשמו.

"מה שמעודד במסע הכאוב הזה הוא שהמודעות עלתה, ואנשים בקהילה יוצאים וזועקים את הכאב שלהם. אחת המטרות שלנו היתה לשבור את קוד השתיקה הקהילתי. אני חושבת שהחודשים האחרונים מוכיחים שזה קרה וזה מתעצם ואני מאמינה ומקווה שימשיך גם הלאה. עד שנשיג את השינוי".

נחשפנו להרבה חילוקי דעות בתוך הקהילה לגבי המשך הדרך ומי בעצם מובילים את המאבק. איפה אתם בכל זה?

"אנחנו מאמינים שהכח הוא במאבק של כולנו יחד. כשנאבקים יחד אפשר לנצח כל דבר. ברור שבדרך יש גם חילוקי דעות וזה בסדר לא להסכים על הכל, אבל בסופו של יום חשוב מאד שנתמקד במטרה ונזכור שאלו כמה פנים של אותו מאבק שהוא לא רק שלנו, אלא של כל האזרחים. ונדרשת הקשבה והתחשבות וסבלנות. אנחנו כמשפחת סלמסה מעולם לא תפסנו צד, ומבחינתנו מדובר כאן במאבק אחד עם מטרה משותפת אחת".

אבל נראה שההפגנות קטנות מפעם לפעם, אנשים מתעייפים; זו לא קצת "התאהבות" בהפגנות מבחינתכם? 

"באמת יצאנו לרחובות מספר פעמים במהלך החודשיים האחרונים. אחת מהן, בכיכר רבין, היתה הפגנה הסטורית ממש, שאני מצטמררת כשאני נזכרת בה ובעצמה שהפגננו שם. אבל יש פה מאבק ארוך שנוגע לבעיה עמוקה מאוד. אנחנו ממש לא מאוהבים בלהפגין. אנחנו ממשיכים להפגין כי לא רק צעירי הקהילה סובלים מגילויי הגזענות או מהאלימות כלפיהם.

"אנחנו נאבקים גם את המאבק של הורינו שסבלו שלושים שנה של יחס מפלה וגזעני ועדיין סובלים וליבם נשבר גם מכך שילדיהם, 30 שנה אחרי שהגיעו לכאן בדרך לא דרך, עדיין סובלים מאותה מציאות. אפליה במערכת החינוך, נוער שעל לא עוול בכפו נמצא בכלא אופק, צעירים, כמו אחי יוסף ז"ל שמוצאים עצמם אזוקים וחבולים, עם תיקים פתוחים. החיים לא פשוטים בכלל גם כיום לבנות ובני הקהילה. זה לא משהו שקוף, זה בולט ואי אפשר להמשיך להתעלם מכך".

יש מסר כלשהו שהיית רוצה להעביר למשטרה ולאזרחים בכלל לקראת ההפגנה היום?

"חשוב לי לשוב ולשלוח מסר למשטרה: אנחנו לא באים למלחמה איתכם. בדיוק ההיפך, אנחנו יוצאים שוב לרחובות היום כדי למנוע אלימות. דווקא אתם אלה שבאים ערוכים כמו למלחמה. נכון, יש כאן בעיה ונדרש כאן רענון רציני של כל המערכת, של כל שוטר ושוטרת. לא יתכן שלא יקשיבו לזעקה שלנו ובהפגנה נגד אלימות יפעילו כלפינו אלימות מתוכננת מראש.

"לגבי האזרחים, אני לא יודעת כמה אנשים יגיעו היום להפגין. צריך לזכור שחלקם שילמו מחיר יקר על ההשתתפות שלהם בהפגנות הקודמות. נפצעו, נעצרו, הפסידו ימי עבודה, אנשים מתמודדים עם הגשת כתבי אישום ואני בוודאי לא במקום של לחלק להם עצות. אני יכולה להגיד על עצמי ועל המשפחה שלי שמבחינתנו המסר הוא ש "אין יאוש בעולם כלל". אם צעדנו ברגל לסודן, התמודדנו עם רעב צמא ומחלות, אם איבדנו בני משפחה בדרך, ושילמנו את המחיר ששילמנו שם וגם כאן , אני לא במקום של להתייאש גם אם הדרך מתארכת, בדיוק ההיפך, לי זה נותן עוד דחיפה זה עוד אתגר שאני צריכה לעמוד בו.

"חשוב לי להזכיר לאנשים בקהילה שלנו שזו זכות אזרחית של כל אחד למחות ולבטא את הכאב שלו ואת המאבק שלו, ושקבוצות שלא מקשיבים להן בדרך אחרת יוצאות לרחוב. אין פה משהו לא בסדר שמישהו עושה. גם אם צריך לשוב ולצאת לרחובות מידי שבוע וזה מה שיפקח את העיניים של מי שלא רואים אותנו עכשיו, אז זה מה שצריך. ואין יאוש בעולם כלל".

> "הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

מוחמד עסעוס בבית חולים רפידיה בשכם אחרי שהוכה על ידי שוטרי מג"ב (צילום: רבנים למען זכויות אדם)

החקלאי שאדמותיו הוצתו בידי מתנחלים אושפז אחרי שהוכה ע"י שוטרי מג"ב

שלשום תקפו מתנחלים מיצהר מתנדבים ישראלים שבאו לעזור למוחמד עסעוס מכפר בורין למסוק את עצי הזית שלו. היום שוטרי מג"ב היכו את עסעוס ולדבריו אמרו לו להפסיק להביא מתנדבים. מג"ב: מדובר בפרובוקציה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf