הניסוי של רוואבי: דיסנילנד צרכני בחסות הכיבוש

יחסי הציבור המשומנים. חברת השמירה הפרטית. ועדות הקבלה. התכנון האקולוגי. החסות ממרכז פרס לשלום. הקשר לעו"ד ווייסגלס. הכסף הקטארי. על הגבעות שליד רמאללה הולך ונשלם אחד הפרויקטים המוזרים באזור: האם רוואבי היא אוטופיה פלסטינית או בועה שנולדה בחסות הכיבוש?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: שירה וילקוף

אוטובוס התיירים מוריד אותנו במרכז המבקרים הנוצץ של העיר, מבנה אולטרה-מודרני המתנוסס בראש גבעה עם נוף פנורמי. צלילי מוסיקה ערבית נעימה מקדמים את פנינו, דגלי ענק של פלסטין ניצבים בחצי גורן אל מול קו הרקיע של גוש דן.

אנחנו נכנסים פנימה, ומוזרמים אל חלל המדמה את הרחוב הסטנדרטי שעוד יהיה פה. אנחנו הולכים ברחוב, והעיניים נמשכות אל החלונות, שם ניבטות סצנות מחיי היומיום: אבא ובת מתקרבים לחלון וצוחקים, משפחה יושבת בסלון בנחת, גבר מעשן נרגילה ושקוע במחשבות.

אנחנו יוצאים מהרחוב ומובלים אל תוך חלל שמדמה את האמפי-תיאטרון העירוני. אנחנו מקבלים משקפי 3D ומול עינינו הנדהמות רקדנים נמרצים מתחילים לפזז על בימת האמפי הווירטואלית. צריך רגע כדי לתפוס שבעצם אנחנו יושבים בחיקוי של אמפי שלא קיים בכלל, וצופים בקליפים מהופעות שמעולם לא התרחשו.

עולם וירטואלי שמדמה עיר שבעצמה מרגישה כמו פנטזיה שצצה מן ההרים. בסיום המסע בדיסנילנד של מחוז רמאללה אנחנו מגיעים אל חלל רחב ידיים ובו מרכז הרכישה. שם, מסוחררים מבשורת איכות החיים בעיר החדשה, מוזמנים הקונים הפוטנציאליים לחתום על חוזה ולבחור שלל פריטים מן הדירות לדוגמא ולעצב את דירת חלומותיהם מא' ועד ת'.

ברוכים הבאים לרוואבי, העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה. אם הכל ילך כשורה, ואם תסכים ישראל לחבר את העיר למערכת המים, ייכנסו בתקופה הקרובה 5,000 התושבים הראשונים לעיר החדשה. יזמי העיר מתגאים ב"עיר הפלסטינית הראשונה" למעמד הביניים, '"מודיעין הפלסטינית". הם מנפנפים בה כפרויקט הדגל של בינוי האומה הפלסטינית, קטר כלכלי שייצר אלפי מקומות עבודה חדשים, עיר "חכמה" ו"ירוקה", המעמידה בשורה חדשה של איכות חיים לחברה הפלסטינית ומקור לגאווה לאומית בתקופה של דיכוי ושפיפות קומה.

> מייבשים את רוואבי: פרויקט הדגל של השלום הכלכלי בסכנה

רוואבי, עיר בבנייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רוואבי, עיר בבנייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רמת תשתיות חריגה גם ביחס לישראל

מתנגדיה מתארים "התנחלות פלסטינית", עם אבטחה, סיורי ג'יפים וגדר מערכת. עיר בבעלות פרטית, מנותקת ומבודדת ששעריה סגורים בפני מרבית האוכלוסייה הפלסטינית המרוששת. הם מבקרים את הנורמליזציה עם ישראל ואת הקשרים הענפים עם ישראל, שבמסגרתם שוב יגזרו את הקופון מושחתי הרשות. בתווך מרחפת השאלה המרתקת: האם זו סוג חדש של התנחלות, פלופ נדל"ני שסופו להתפוצץ או תחילתו של עידן אורבני חדש ברשות הפלסטינית?

רוואבי ("גבעות" בערבית) ממוקמת כתשעה קילומטרים צפונית לרמאללה, בשטח איי הנושק לשטחי בי וסי. העיר משתרעת על שטח של כ-6,300 דונם וצפויה להיות מאוכלסת על ידי 40,000 תושבים (התנחלות מודיעין עלית, לשם השוואה, קטנה וצפופה ממנה, עם 60 אלף תושבים נכון להיום ב-4,700 דונם). רוואבי היא גם עיר בבעלות תאגידית מלאה. עד היום הושקעו בה כמיליארד דולר, כשמקור רוב הכסף קטארי (החברה הממשלתית "אלדיאר אלקטארי" מחזיקה שלושה רבעים מהמניות), ויתרת ההשקעה של היזם המקומי בשאר אלמצרי, איל הון פלסטיני-אמריקאי. את השטח רכשו, לטענת היזמים, ממאות בעלי אדמות פלסטיניים, בתהליך מורכב של משא ומתן פרטני ומתמשך מולם.

ברוואבי, שבנייתה החלה ב-2008 ומסתיימת בימים אלה, מבטיח התאגיד הקטארי-פלסטיני "ביתי" שילוב הרמוני של "אורח חיים מודרני עם מסורת פלסטינית". רמת התשתיות העירוניות בלתי נתפסת, גם בקנה מידה ישראלי: מלון, מרכז כנסים, אמפיתיאטרון פתוח ל-10,000 צופים, שלושה מסגדים, כנסיה, שלושה בתי קולנוע, מרכז תעסוקה אזורי לאלפי עובדים – כל אלה הם רק חלק מהשירותים שמציעה העיר לתושביה העתידיים.

כעיר "חכמה", נפרסה בה רשת סיבים אופטיים עירונית בנוסף למערכת התשתיות. כעיר "ירוקה", כוללת העיר שטחים פתוחים רבים בשטח הבנוי ופארק אזורי של 600 דונם בשוליה. עם כ-3,000 עובדים המועסקים באתר, מדובר כיום בפרויקט והגדול ביותר במגזר הפרטי ברשות. התמונה שמתקבלת בהחלט שונה מהדימוי המקובל של הפיתוח הפלסטיני הרחוק שנות אור ממעצמת ההייטק הישראלית.

קליפ יחסי הציבור של רוואבי, העיר שצמחה מן הגבעות:

כל יום הוא חגיגה

את הפרויקט מלווה מערכת יחסי ציבור משומנת לא פחות. "הקולנוע ברוואבי גדול יותר מהסינמה סיטי בראשון" (ראשון במלעיל ובלי "לציון"). כך התפאר לאחרונה מנכ"ל החברה והעיר אמיר דג'אני, בסיור שנערך לקבוצת אנשי תכנון ישראלים (פורום מתכנני ערים צעירים), בו השתתפה גם כותבת שורות אלה. הכל גדול יותר, מפואר יותר, מהיר יותר.

הבקיאות המדהימה שמגלה דג'אני, תושב ירושלים המזרחית, בגיאוגרפיה הישראלית של קניונים ושאר אטרקציות צרכניות היא מוחלטת. שדרת החנויות המרכזית, שמובילה אל מרכז התרבות העירוני המתנוסס בראש הפסגה הגבוהה ביותר בלב העיר, היא "כמו ממילא שלכם". דג'אני מצביע על כרם קטן בכניסה לעיר המיועד להיות "יקב בוטיק" עתידי, ומדגים בקיאות רבה באופנת היין הישראלית. רוואבי, באפן חסר תקדים, מאפשרת לפלסטינים שהאמצעים בידם חיים בכבוד – עבודה, משפחה, נורמליות בורגנית. חיי יומיום שמהווים משאת נפש גם בצד הישראלי. באמת כל זה קורה 15 דקות מבילעין?

כשיוצאים מחוויית ארץ הפלאות של מרכז המבקרים ומתחילים לסייר בעיר עצמה מבינים שהאסוציאציה לדיסני אינה מקרית. העיר "סלבריישן" (חגיגה) שבפלורידה, שהוקמה על ידי חברת וולט דיסני, נחשבת ניסוי מרתק, וכושל בעיני רבים, בעירוניות תאגידית. בסלבריישן, שחוגגת 17 שנה ו-7,500 תושבים, חיפשו התושבים לחזור אל אמריקה של פעם, זו שלפני עידן המכונית והפרברים האינסופיים, ולשחזר את "העיר הקטנה", עם מרפסות קדמיות ושכנים חייכניים העוברים ברחוב ומנופפים לשלום. "אוטופיה של מיקי מאוס", כפי שקוראים לה מבקריה. חיים בסרט מאויר.

הנוסטלגיה לאמריקה האבודה (הלבנה) הוביל למצבי אבסורד כמו קביעת צבע הווילונות בחוק עזר עירוני (אדום, למי שתהה). עם הזמן, חיכוכים בנושאי ניהול ואזרחות עירונית (בראשם, ניהול בתי הספר) בין מחפשי החלום לבין החברה גרמו לניסוי להסתבך.

> דחיקת הפלסטינים משטח סי: הזכות לקורת גג הפכה לקלף מיקוח

מציאות ודמיון ברוואבי (אן פאק / אקטיבסטילס)

מציאות ודמיון ברוואבי (אן פאק / אקטיבסטילס)

רוואבי משחזרת עכשיו את הניסוי בגדה: דיסניפיקציה של "המסורת הפלסטינית" במרחב העירוני. כאן, "המסורת הפלסטינית" מנוסחת הרמטית על ידי התאגיד הקטארי-פלסטיני "בּיתי". התאגיד יוצר קטלוג סטטי של ציטוטים וקלישאות אדריכלות באמצעות חוקי עזר נוקשים ותביעות עיצוב מחמירות המעוגנות כבר בחוזה הרכישה.

כמו בסלבריישן, התושבים הם בראש ובראשונה צרכנים אקטיביים ואזרחים פסיביים. השתיים ממותגות באופן כמעט זהה "לחיות, לעבוד, לשחק", מבטיח הסלוגן הרשמי של סלבריישן; הכניסו שינוי קטנטן ותקבלו את השילוש הקדוש שמבטיחה רוואבי בסלוגן הרשמי שלה: "לחיות, לעבוד, לצמוח". בין הגבעות של רוואבי למג'יק קינגדום, עובר הגיון אחד ברור: אוטופיית לייף סטייל צרכנית, ארוזה בפילוסופית עיצוב אחידה. מרכז המבקרים כדיסנילנד, רוואבי כסלבריישן.

הפלסטינים לא קונים

אבל כאן כנראה שלא שמעו על הבעיות בסלבריישן. התאגיד "ביתי" ממש, אבל ממש, לא מתכנן למסור את המפתחות וללכת הביתה. נהפוך הוא, המודל העסקי מבוסס על ניהול העיר ועל הכנסות מהנדל"ן המניב. אז איך נראים החיים בתוך מוצר צרכני שנקרא עיר? עוד לא ברור. בתור התחלה, תחשבו על ועדת קבלה של יישוב קהילתי, מהסוג שאושר השבוע על ידי בג"ץ. כאן, מספר לנו דג'אני בגאווה, עושים "פרופיילינג" לקונים הפוטנציאליים ומווסתים את תמהיל האוכלוסייה בהתאם לרצונם ובהתאם למי שנראה להם שיוכלו לעמוד במשכנתא.

ב-2013 הוקמה מועצת העיר, ועדה זמנית הכוללת אנשי רשות ואנשי עסקים. במועצה של העיר הפלסטינית הראשונה שנבנית מאפס על-פי תוכנית מתאר שהוכנה מראש, מבטיחים "לקבוע סטנדרטים חדשים" בשלטון המקומי. אולם שאלות רבות נותרות באוויר: כיצד מתקבלות ההחלטות בהתנגשות בין האינטרסים של "ביתי" לאזרחים? מיהו ראש העיר ברוואבי, ומיהו בעל הבית? האם תתכן כיכר עיר "תחרירית", מרחב ציבורי, שאליה יתנקזו מחאות, מאוויים ורצונות קולקטיביים?

> גן העדן הנעלם שמתחת לרוואבי הצומחת

אוטופיה של מיקי מאוס. סלבריישן, פלורידה (Bobak Ha'Eri  CC BY-SA 2.5)

אוטופיה של מיקי מאוס. סלבריישן, פלורידה (Bobak Ha'Eri CC BY-SA 2.5)

על אף המאמצים, ברחוב הפלסטיני לא קונים את התדמית הנוצצת. רוואבי מכונה בזלזול "התנחלות פלסטינית". אפשר להבין למה. עם 28.5 אחוזי אבטלה ברשות (נכון ל-2013), מחירי הדירות במודיעין הפלסטינית – כחצי מיליון ש"ח לדירת 200 מ"ר, מחירים מצחיקים במונחים ישראליים – הם מעבר להישג ידה של מרבית האוכלוסייה. למרות הדגל הפלסטיני הענק המתנוסס בגאון בסמוך למרכז המבקרים (גדול יותר מהדגל הירדני בנמל עקבה?), הסגנון העירוני הצפוף על הפסגות מזכיר יותר את עטרת, ההתנחלות השכנה מודיעין עלית, השוכנת לא רחוק, מאשר את הבניה הפלסטינית המסורתית.

סיור ברחובות שבנייתם הולכת ונשלמת חושף את השעטנז הישראלי הייחודי, עם אלמנטים "אוריינטליים מסורתיים", מחיפוי אבן ועד קשתות "מזרחיות", שהודבקו באפן סמלי לחזיתות המבנים החדישים, בעיקר בשדרה המרכזית. פלסטיני או יהודי, כשזה מגיע לבניה יזמית, קו הבניין יפגוש את המדרכה, וכל אלמנט מסורתי כמו תקרות גבוהות, שערים, או חצרות פנימיות יידחקו הצידה לטובת ייצור המוני וניצול מקסימלי של אחוזי הבנייה.

הג'יפים המפטרלים, הגדרות, סידורי האבטחה הקפדניים ומשטר אישורי הכניסה לאתר הבנייה תורמים לדימוי השלילי, בקרב האוכלוסייה הפלסטינית למודת ההתנחלויות. המצב ישתנה עם אכלוס העיר, טוענים היזמים שמבטיחים תנועה חופשית לעיר, ללא בידוק וללא בוטקה. אבל חשוב לזכור שכביש הגישה היחיד הקיים לעיר מאפשר פיקוח ובקרה על הגישה, אם יתעורר צורך בכך.

כמו מחסום צה"לי. אבטחה בכניסה לרוואבי (דניה ואקנין)

כמו מחסום צה"לי. אבטחה בכניסה לרוואבי (דניה ואקנין)

להשתלט על נוף ציון

היגיון של הסתגרות מוביל גם את תכנונה הפנימי של העיר. 23 השכונות של שלב א' של העיר (25,000 תושבים), תוכננו כאשכולות מכונסים עם פתח כניסה אחד לכל אחד. מערכת הכבישים העירונית מסתיימת בשכונות ללא מוצא ואינה מאפשרת תנועה חופשית ליתר חלקי העיר. אדריכל העיר. עלי זיאדה, טוען כי התכנון מבוסס על האדריכלות המסורתית המקומית, החלוקה לשכונות מכונסות "יוצרת אווירה אינטימית שמעניקה לתושבים ביטחון", בדיוק כמו בערים ההיסטוריות קהיר ודמשק, לכאורה.

התכנון העירוני ביחידות שכונה אוטונומיות-למחצה, כמו גם בידודה המרחבי של העיר מסביבתה, פועל מתוקף הגיון נוסף: כפרויקט יוקרה בלב מרחב פלסטיני עני, פועלת פה לוגיקה של כינוס, התבדלות והסתגרות.

בעשרות השנים האחרונות ברחבי העולם הפחד מהאחר-העירוני הוביל לצמיחתה של תופעה עירונית גואה: יצירת מובלעות של קהילות מסוגרות: הילות עשירות, מתוחמות ומופרדות פיזית עם משטר של פיקוח והגבלת התנועה. רוואבי היא קהילה עירונית שלמה שפועלת לפי ההיגיון של קהילה מסוגרת. תפיסת "איכות החיים" הגלובלית מקבלת פרשנות מקומית, כשהשימוש באלמנטים מהבניה המסורתית מאפשר אולי לתושבים להרגיש עם, וללכת בלי.

קשר ישיר ומרתק ניתן למתוח בין רוואבי לעוד קהילה סגורה בשטחים: להתנחלות נוף ציון במזרח ירושלים. היזם בשאר אלמצרי ניהל בשנים האחרונות מגעים לרכישת הפרויקט שפשט את הרגל. נוף ציון, מתחם דיור יוקרתי שהוקם ב-2006 עבור יהודים תושבי חוץ בשכונת ג'בל מוכבר, נקלע לקשיים כאשר אלה לא נהרו, למרות הנוף הקדוש לעיר העתיקה.

בינתיים אוכלסה השכונה, שרק כשליש ממנה נבנה, בציבור החרד"לי, והשכונה שירדה ברמתה הפכה לחלק משרשרת ההתנחלויות הטיפוסיות בלב שכונות פלסטיניות בירושלים המזרחית. בבתי המשפט הובילו התושבים החדשים מלחמת חורמה נגד המכירה לאלמצרי והכוונות למסור שטח יהודי לערבי. בשפה עסקית רזה, התעקש אלמצרי בתקשורת הישראלית שהכל עסקים: "אני לא עוסק כאן בצדקה, אלא בביזנס".

רחוב בבנייה ברוואבי (עומר כהן)

רחוב בבנייה (עומר כהן)

אלמצרי שומר את הטון הענייני הזה גם לרוואבי. כבן לאחת המשפחות הידועות ביותר בגדה (שישב כנער בכלא הישראלי כמה פעמים) עזב אלמצרי בגיל 15, עשה הון באמריקה ושב לשכם. בין סדקיה של השפה הביזנסית לכאורה שלו נחשפת הדרמה הפוליטית, המטריקס המרתק ועתיר הסתירות שבתוכו מתנהל פרויקט הנדל"ן השאפתני: בין מציאות של כיבוש, בינוי האומה הפלסטינית א-לה דוקטרינת אוסלו, לבין כלכלת השוק הניאו-ליברלי. אלמצרי "תופר" את כל אלה לכדי חבילה אחת, מתבקשת, מהלכת בין הטיפות: הוא שומר באדיקות על רטוריקת אוסלו המחויבת לשלום כלכלי מחד גיסא, ועל הצהרות על בניית החברה הפלסטינית מאידך גיסא.

חברת "ביתי" נקשרת לכוחות אוסלו ולמוקדי הכיח של תעשיית השלום הכלכלי. היזמים מקיימים קשר הדוק עם מרכז פרס לשלום (המארגן עבורם את סיורי הישראלים). עורך דין הצמרת דב וייסגלס, ראש לשכתו של אריאל שרון לשעבר, מייצג את החברה בישראל. אפילו קק"ל הצטרפה להפנינג השלום. ב-2011 תרמה הקרן היהודית שתילים לרוואבי, העיר היחידה בגדה כנראה שלא באמת צריכה את תרומות הנדבנים מאמריקה. לחץ פלסטיני משמעותי הוביל את אלמצרי לבסוף לוותר על התרומה ולהחליף את עצי האורן הציוניים בעצי זית מקומיים.

בו זמנית, כחברה-עיר שמקפידה לשווק את עצמה כפטריוטית פלסטינית, הורה אלמצרי ב-2011 לספקים הישראליים לחתום על התחייבת של אי רכישה מההתנחלויות. זה לא היה מספיק. פעילי יוזמת החרם האשימו אותו ב-2012 בשיתוף פעולה עם חברות בישראל עצמה, שיתוף פעולה גלוי שמעולם לא הוכחש.

> אחרי הפינוי: מפוני גבעת עמל עדיין ישנים באוהל על הריסות בתיהם

גדול יותר מהדגל בעקבה? דגלי פלסטין בכניסה למרכז המבקרים (CC BY-NC 2.0  scottgun)

גדול יותר מהדגל בעקבה? דגלי פלסטין בכניסה למרכז המבקרים (CC BY-NC 2.0 scottgun)

יעד לאינתיפאדה הבאה?

האסטרטגיה של שיתוף הפעולה מוכיחה את עצמה. הקשרים בישראל עוזרים לפתור את הקשיים העצומים שמערימים במנהל האזרחי. שני העניינים המרכזיים ביותר לאורך שבע שנות ההקמה היו סלילת כביש גישה לעיר העובר בשטחי סי והחיבור למערכת המים. למרות התנגדות המתנחלים נגד "התקדים המסוכן והמדמם של מסירות אדמה ללא החלטת ממשלה וללא הצבעה בכנסת", ולמרות ההפגנות שקיימו, נסלל ב-2012 כביש הגישה של העיר, שעובר בשטח בשליטה ישראלית מלאה. כעת בכביש המתחבר לכביש 60 נוסעים יחדיו תושבי עטרת ותושבי אלרוואבי.

על המערכה האחרונה על המים שמענו ממש החודש. אבל לא תמיד הקשרים עוזרים. את בעיית האספקה הלא-סדירה של חומרי גלם ישראליים, שמעכב המנהל, פתרו בחברה בדרך מקורית: לאחר שהתייאשו מקבלת מעמד VIP במחסומים, הקימה החברה מחצבה בסמוך לאתר, שמספקת בעצמה את כל חומרי הבנייה.

> מי מסלק את הירוקים מוועדות התכנון?

עבודה ערבית. בנייה ברוואבי (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עבודה ערבית. בנייה ברוואבי (יותם רונן / אקטיבסטילס)

בעוד רוואבי הולכת ומכסה את גבעותיה שלמת בטון ומלט, מרחפת השאלה על טיב הקשר שבין בינוי העיר לבינוי החברה הפלסטינית. רוואבי, לראשונה, מאפשרת לממש סגנון חיים פרברי של מעמד בינוני גבוה, ומעמידה סטנדרטים עירוניים שגם במודיעין היו חולמים עליהם.

אך האם פרויקט הניזון מכוחות השוק הבינלאומיים ופונה לסקטור כה מצומצם אכן משרת את האינטרס הלאומי הרחב? את הזכות לנורמליות של כולם? מה יעלה בגורלו של "קטר כלכלי" שמעורר אנטגוניזם, מתבצר מסביבתו ומפעיל מודלים של ניהול תאגידי אנטי דמוקרטיים במהותם? איך יפעל המוצר הצרכני הזה, ששואב השראה מדיסני שבפלורידה לא פחות מ"המסורת הפלסטינית" בשמה הוא מתיימר לפעול, שנתון לחסדיהם של שתדלנים מישראל? ואם תפרוץ אינתיפאדה שלישית מסוג כלשהו, האם יעלו ההמונים על עטרת ואז על רוואבי, הניצבת בבדידותה המזהרת?

נדמה שהמתח בין ההישג הלאומי והשאיפה לנורמליות לבין היותה מקור לניכור ולהפרדה בתוך החברה הפלסטינית ולדה-דמוקרטיזציה של המרחב יוסיף ללוות אותה גם בשנים הבאות. ובכל זאת, בעידן בו הרשות משותקת, אי אפשר שלא להתפעל מהחזון והתשוקה שמושקעים שם, מהעיר ההולכת ונשלמת. ברוואבי הכיבוש הוא פסה, העתיד כבר כאן. אם רק תסכים ישראל לחבר אותם למים.

שירה וילקוף היא דוקטורנטית להיסטוריה של התכנון וחוקרת את ראשית מחשבת התכנון הישראלית

נוף ממרכז המבקרים של רוואבי (שירה וילקוף)

נוף ממרכז המבקרים של רוואבי (שירה וילקוף)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"רוצים להצית? תציתו לבד". ארי שמאי מחלק עצות באולפן ערוץ 20, כשלידו יושב המצית (צילום מסך)

לא, הריאיון עם מצית הדו לשוני לא זעזע אותי

למה מזדעזעים מאייטמים מטורללים בערוץ 20? הרי ידוע מי ומה הם. הכעס האמיתי צריך להיות מופנה למערכת המשפט שלא באמת לוקחת ברצינות פשעי שנאה של יהודים, ולערוץ הראשון שהסית והביא להצתת בית הספר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf