כיכר העיר ריקה: למה ישראל מנסה למנוע את הקמת העיר רוואבי

מאז 48' רואה ישראל בערים פלסטיניות איום. בניגוד לכפר, העיר היא המקום שבו מתפתחת תודעה לאומית ומעמדית. יפו, לוד, ירושלים, חברון, רמאללה ועכשיו רוואבי הן הקורבנות של תפיסה זו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אלי אמינוב

זאת צריכה להיות המטרה שלנו, שיפו זו לא תהיה קיימת בשבילנו..

…החורבן של יפו, העיר והנמל, בוא יבוא וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם יפו תרד שאולה לא אשתתף בצערה

(דוד בן גוריון, זיכרונות)

במאי 2014, לפני תשעה חודשים, הייתה אמורה רוואבי, העיר הפלסטינית הראשונה שנבנתה בפלסטין ההיסטורית מאז הנכבה, לפתוח את מרחבה הבנוי למתיישבים חדשים. דבר זה לא קרה. מדינת ישראל, ששולטת בכל המשאבים והמקורות של האזור, סירבה לחבר את העיר לרשת אספקת המים. הדיירים המיועדים נשארו בחוץ כי ככה החליט הריבון.

העיתונים בישראל דיווחו על ההחלטה הזאת. רובם דרשו להזרים מים לעיר החדשה ולאפשר לראשונים מתוך 40 אלף הפלסטינים האמורים לגור בעיר, להיכנס לבתיהם. הם שכחו, ואולי לא ידעו, כי שלילת קיומה של העיר החדשה מהווה מהלך טבעי וצפוי מכיוון מדינת היהודים, המנהלת מזה 67 שנים מדיניות של דה-אורבניזציה מול החברה הפלסטינית, ניסיון לפרק את העיר הערבית.

> הניסוי של רוואבי: דיסנילנד צרכני בחסות הכיבוש

רוואבי, עיר בבנייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רוואבי, עיר בבנייה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מדיניות זו, שראשיתה בהרס הערים הפלסטיניות ב-1948 ומניעת התפתחותן מחדש, הייתה משימה מרכזית של "המומחים" לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל. מומחים אלה הבינו היטב את תפקידה של העיר כמוקד להתפתחות חברתית ולגיבוש תודעה לאומית ומעמדית. העיר, בניגוד לכפר, לשבט ולחמולה, צומחת על ידי פעילותם של אינדיבידואלים המסתפחים אליה ויוצרים זיקות חברתיות, אנושיות ותרבותיות חדשות, תוך החלשת הקשרים המסורתיים.

מאז ומתמיד הייתה התפתחות זאת איום על הזהות הישראלית הבנויה על המיתוסים הציוניים של ארץ שוממה ללא עם. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה "יהודית ישראלית" היה מסוגל להתמודד עם קיום של אוכלוסיית ילידים חקלאית, נוודית וחסרת השכלה. אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מזעזע שוב ושוב את ההוויה הציונית, מזעזע את הנרטיב שלה, וחושף את קלישותם של המיתוסים עליהם היא נשענת.

משאת נפשו של אדריכל המדינה היהודית התגשמה. יפו הערבית אכן הוחרבה, ויחד אתה כל הערים הערביות בפלסטין בגבולות 48'. החברה הערבית בישראל נותרה נטולת עיר, למעט נצרת. אמנם כאשר כפרים ערביים במדינה היהודית גדלו מספרית הם קיבלו תואר "ערים", אולם אלה אינם אלא כפרים הסובלים מהשמנת יתר. בידודם באמצעות אפליה רבת פנים בכל התחומים הגביר את החנק והניוון של הישובים האלה, העלה את אחוזי האבטלה – בעיקר של נשים – והעניק חיזוק רב משמעות לכוחות המסורתיים והפטריארכליים.

המטרה: ערי הגדה המערבית

עם כיבוש הגדה המערבית ב-1967 החלה הדה-אורבניזציה של שטחי הכיבוש החדשים. הקרבן הראשון הייתה כמובן ירושלים הערבית. ימים ספורים אחרי תום הלחימה הגיעה הפקודה לבצע הרס מיידי של שכונת המוגרבים, ליד הכותל המערבי, שדייריה גורשו לכל רוח. הוקמה אז יחידה סודית בשם "איגום" שהוכפפה למנהל מקרקעי ישראל. תפקיד היחידה היה לדאוג להעברת אדמות ונכסים בעיר מידיים ערביות לגופים יהודיים. בעקרונות המנחים לפעילות היחידה נכתב אז כי "יש לפצח את גרעין המגורים המוסלמי שבתחומי העיר העתיקה ולעודד הגירה של יושביו לחו"ל ("הארץ", 10.5.98).

ריסוק רצף המגורים הערבי הפך למדיניות השלטת בכל רחבי ירושלים הערבית. בנייני ציבור כמו בית המשפט המחוזי, משרד המשפטים, המטה הארצי של המשטרה ועוד הושתלו כנטע זר ומנותק בלב שכונות מגורים, והפכו את העיר הערבית לאוסף שכונות נטולות רצף וחסרות אינטגרציה. לעומת זאת, שכונות יהודיות נבנו במהירות תוך יצירת רצף חדש ביניהן.

> הריסות הבתים בלוד מראות שהנכבה לא נגמרה, רק החליפה צורה

שלג על חומת ההפרדה ליד שועפט (יותם רונן / אקטיבסטילס)

שלג על חומת ההפרדה ליד שועפט (יותם רונן / אקטיבסטילס)

הסכמי אוסלו סיפקו מכה קשה נוספת לעיר שהייתה. בעקבותיהם נותק כמעט לחלוטין הקשר בין העיר כמרכז מסחרי ובין הפריפריה הכפרית שלה. ירושלים הערבית הפכה לעיר גוססת. תהליך ההרס והניוון מתוכנן ומבוצע בנחישות. לדוגמא: משנת 1996 מסרב משרד התחבורה לחדש רישיונות לחברות האוטובוסים המפעילות קווי תחבורה לאוכלוסיה הערבית. בסופו של דבר הוקמו קווי מיניבוסים לתחבורה ציבורית לפלסטינים מירושלים, שרובם מצוי בבעלות יהודית (הנהגים כמובן ערבים).

בחברון בוצע ההרס האורבני על ידי טיפוח ההתנחלות היהודית, אשר החלה בנקודה אחת, התפשטה ותפחה תוך שהיא הופכת את מרכז חברון לפלנטה אחרת בעבור האוכלוסייה המקומית. מלכתחילה זכתה ההתנחלות לתמיכה מסיבית של המנגנונים החשאיים ומשרד הביטחון. קריעת לב העיר מתוכה והפיכתו למתחם אפרטהייד יהודי הפכו את מרכז העיר לאזור מת עבור הפלסטינים. רבים נטשו את המקום לאחר שקצו בסכסוכים ובהשפלות היומיומיות שיזמו וארגנו המתנחלים.

בחברון יושמו התובנות הציוניות שהופקו מתהליך השליטה באוכלוסייה הפלסטינית מאז 1948 – בעיקר הגבלת יכולת הניידות וסיכול תהליכים אורבניים ותעשייתיים. למרות זאת הפכה בעשור האחרון חברון במידת רבה לממלאת מקומה של ירושלים כעיר ראשית, החלה בנייה רחבה ופותח גם מרכז מסחרי חדש. השתוללות הצבא בשנה שעברה, וההרס שגרם כביכול כדי למצוא שלושה נערים חטופים, תוך ידיעה שהם אינם בחיים, לא חיסל את תהליך שיקום העיר חברון כבירת דרום הגדה.

> "אסור לי לצאת מהבית לרחוב": החיים ברחוב השוהדא בחברון

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

סגור לתנועת פלסטינים, מאות חנויות סגורות. רחוב השוהדא בחברון (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

תהליך של הרס אורבני עבר גם על רמאללה. גם בפאתי רמאללה, כמו בחברון, נבנו התנחלויות וכבישים עוקפים הגוזלים את עתודות הקרקע והמים שלה, חונקים אותה וגוזרים עליה ניוון מערכתי. בנוסף לכך, כיחס מיוחד לרמאללה, מאלצת ישראל את העיר להיחנק בשפכי הביוב שלה. לפני הכיבוש הישראלי הקימה עיריית רמאללה מתקן לטיהור מי שופכין מדרום לעיר. המתקן כלל ארבע בריכות חמצון שענו אז על צרכיה של העיר, אך מאז הסכמי אוסלו לא הספיקו כלל. תוכנית העירייה להרחבת המתקן נתקלה בווטו ישראלי, שהתבסס על הטענה שכביש הביטחון החדש למחנה עופר חייב לעבור בדיוק בתוואי בו צריכות להיבנות בריכות החמצון הנוספות. אחרי מספר שנים נהרס מרכז העיר במה שמכונה "מבצע חומת מגן" והמשיך את דרדורה.

עם זאת יש לציין שבעשור האחרון, בשל היותה מרכז "השלטון" הפלסטיני ובשל ביקורי נציגי מדינות מערביות בה, החלה רמאללה להשתקם במהירות. גם העברתן של עמותות רבות מירושלים ומישראל תרם רבות לעיר. בעשור האחרון נבנו בה בניינים רבים ובתי מלון. עבור השכבות הגבוהות יותר של החברה הפלסטינית ופלסטינים אזרחי ישראל הפכה רמאללה לעיר בילוי תוססת. העיר, שתוארה בעיתונות הישראלית כגוש דן של הרשות הפלסטינית, היא כיום בירתה הממשית של המדינה שאינה קיימת.

> מייבשים את רוואבי: פרויקט הדגל של השלום הכלכלי בסכנה

בנק פלסטיני ברמאללה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

בנק פלסטיני ברמאללה (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)

רוואבי: סכנה לפסטורליה ולעזים

על התכנית להקמת העיר רוואבי דיווח לראשונה עקיבא אלדר ב"הארץ" בדצמבר 2007. הרעיון להקים עיר פלסטינית מתוכננת מראש שבאה לפתור חלק ממצוקת הדיור בגדה ויועדה לדיירים ממעמד בינוני וגבוה נהנה בתחילתו מתמיכה ישראלית פומבית, ואפילו קק"ל תרמה בשנת 2009 אלפי שתילי עצים לאזורים הירוקים של העיר הנבנית.

מי שהחל להתנגד לעניין היו המתנחלים שעד אותו יום ראו בולדוזרים המכשירים שטח לבניה רק בהתנחלויות. ההתנגדות המתועדת הראשונה הופיעה לראשונה ברשימה מאת מתנחל מעטרת, התנחלות מצפון לרמאללה, בשם אבישי מזרחי. להלן קטעים מדבריו:

נרצה או לא נרצה, ברוואבי מקימים את מדינת פלסטין ואולי גם תוקעים את המסמר הראשון בארון הקבורה של מדינת היהודים….שלא ברצוני הפכתי להיות השכן הכי קרוב לעיר המדוברת. אני ועוד 400 מתושבי 'עטרת', שצופים בה מחלונות בתיהם בהר המתפקע והמתקלף מפיסות של ירוק, מעדרי כבשים שגולשים במורדותיו וממחרשה רתומה לחמור החורצת תלמים בקרקע החשופה. הגבעות הרומנטיות הללו לובשות לפתע צורה חדשה, מטרידה משהו. קווי המתאר העגולים של הגבעות המוריקות מתחלפים באחת לזוויות חדות ומאיימות. הדחפורים חוצבים בהר ומשאיות הבטון יוצקות בלהט יסודות בניין….

העיר רוואבי עלולה לפגוע במקורות המים של כולנו, הרי גם במדינת תל-אביב נהנים מאקוויפר ההר. היא עלולה לגרום להסלמה ביטחונית במיקומה האסטרטגי, אך המטריד ביותר הוא קביעת העובדות בשטח ויצירת רצף טריטוריאלי, נקי מיהודים מרמאללה ועד שכם. (הדגשות שלי א.א.)

ההתבכיינות על אובדן הגבעות הירוקות, עדרי הכבשים הגולשים והמחרשה הרתומה לחמור מאפיינת היטב את הקולוניאליסט. הוא מסוגל לעכל, בארץ הכבושה שהוא מדמיין אותה כשלו, את הילידים רק כפלחים או כרועים, כחלק מנוף פסטורלי, אך לא כבני אדם כמוהו שהיו כאן לפניו

באמצע שנת 2010, בעקבות הלחץ של המתנחלים, השר לאיכות הסביבה (!) גלעד ארדן הטיל מגבלות על הבנייה בעיר בתואנה של דאגה לסביבה. מיד לאחר מכן, באוגוסט 2010, הודיע משרד הביטחון לרשות הפלסטינית וליזם בשאר אלמצרי כי ישראל לא תסייע בהקמת העיר רוואבי. אתר החדשות "סרוגים" דווח באותו החודש כי השר כחלון ביקר באזור, ראה את העיר הנבנית ושמע את תלונות המתנחלים על הכביש לרמאללה, העומד לעבור כולו בשטח B. השר הזדעזע וזועק "וואי איזה פחד", והבטיח לפנות מיד לנתניהו לבלום את התכנית.

עבודה ערבית. בנייה ברוואבי (יותם רונן / אקטיבסטילס)

בנייה ברוואבי (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אתרי המתנחלים יצאו להתקפה מרוכזת. במאי 2011 ערוץ 7 דווח כי תנועת "רגבים", הפועלת לשימור אדמות המדינה, פנתה בעניין לשורה של גורמים במערכת הביטחון. "הענקת הדרך ה'זמנית' אינה אלא הענקת פרס לפלסטינים על התעקשותם העקרונית על חשבון ותוך פגיעה קשה – ביטחונית ובטיחותית – בכביש 465 ובמשתמשיו, יהודים ופלסטינים כאחד", כתבו ברגבים. בתנועה הוסיפו שמדובר ב"פגיעה חסרת אחריות, שאינה תואמת בשום קנה מידה את עקרונות התכנון והבטיחות התחבורתית המקובלים ועלולה לעלות בחיי אדם". בתחילת 2011 הורה שר התשתיות דאז עוזי לנדאו לחברת החשמל, ול"מקורות" לא לשתף פעולה עם החברות הבונות ברוואבי.

שיגורו במדבר

התערבויות אלה אמנם הפריעו להתקדמות הבנייה אך לא מנעו אותה, משום שהמנהל האזרחי לא הניח מכשולים – בשלב הזה – לפיתוח הפרויקט. הסיבה לכך הייתה ההערכה כי יצירת דיור לשכבות הגבוהות של האוכלוסייה הפלסטינית תגביר את רצונה בשקט ובשלווה ותעזור לשליטה הישראלית.

העיר נבנתה לא כעיר שינה אלא כמרכז עירוני המכיל מוסדות חינוך, פארקים וגנים ציבוריים, מרחבי פנאי ותרבות, כולל בתי קולנוע ותיאטרון פתוח עם 10,000 מקומות ישיבה. מומחים החלו להעריך כי העיר הזו תהווה נקודת מפנה בחברה הפלסטינית, בשל החזרת האורבניות לתוכה. היכולת של זוגות צעירים, לגור הרחק מהסביבה המסורתית תחליש את השליטה הפטריארכלית והחמולתית.

הניתוחים האלה, לצד ההתפתחות המהירה של פרויקט העיר הטרידו קשות את הנהגת תהליכי ההתנחלות. תושבי חבל בנימין הפגינו נגד סלילת כביש לעיר החדשה. לאחר סלילת הכביש החדש בין רוואבי ורמאללה ב-2012, באישור המנהל האזרחי, הוחרפה ההתקפה על העיר בעיקר בערוץ 7. בכירי המתנחלים מיכאל בן ארי, אריה אלדד ואורי אריאל מחו על סלילת הכביש בטענה שנסלל בלי להתייעץ בהם. "אדוני הארץ" אמרו את דברם, ומדינת היהודים התיישרה מיד לביצוע המדיניות המסורתית שלה.

במאי 2014 הסתיים השלב הראשון ורוכשי הדירות היו אמורים לקבל את מפתחות דירותיהם. זה לא קרה. ישראל החליטה לא לחבר את העיר לרשת אספקת המים. הערבים יכולים לגור במדבר.

אלי אמינוב הוא חבר הוועד למען מדינה חילונית דמוקרטית בכל פלסטין ההיסטורית

> פלסטין הגלוקאלית: איך נראים חייו של עם מפוזר וכלוא בו זמנית?

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אנחנו הקורבן המיידי". חיילים בעיסאוויה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

בעיסאוויה לא צריכים את הדיכאון שלנו – אלא פתרון מיידי בשטח

מדוע ישראל סימנה דווקא את עיסאוויה כיעד להתעמרות שיטתית ושרירותית? תושבים אומרים כי הסיבה היא שתהליך הישראליזציה שעובר על שכונות אחרות בירושלים פחות מורגש בה. והתוצאה של דיכוי הפלסטיניות היא מצוקה נפשית של שכבת גיל שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf