הסדרה "שנאת מוות" מטיחה בפנינו את מה שאנחנו מסרבים לראות

בלי סימטריה מזויפת ובישירות אפקטיבית, רון כחלילי מתחקה בסדרה החדשה שלו אחרי המנגנונים שהפכו את שנאת הערבים למרכיב מרכזי בזהות החברה היהודית בישראל. האם קהל היעד יסכים להביט במראה?

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כשסיימתי לצפות בשלושת הפרקים של "שנאת מוות", סדרתו החדשה של רון כחלילי (העורך, הבמאי והתסריטאי של הסדרה, שתשודר מיום שני הקרוב עד יום רביעי ב-HOT8), שאלתי אותו איזה קהל יעד ראה לנגד עיניו כשעשה אותה. "מיינסטרים ימני. גוונים של הימין", הוא השיב. "רציתי לשים לו מראה מול העיניים. השמאל הרי יודע שזו שיטה".

הסדרה של כחלילי עוסקת באופנים השונים שבהם שנאת הערבים חדרה לרבדים העמוקים ביותר בהוויה היהודית-הישראלית והפכה כמעט למנסחת שלה, עמוקה עד כדי שקיפות, כמו כוח טבע. הדבר הזה הופך את המטרה שניסח לעצמו כחלילי – לשקף את המציאות החולה הזו במראה – לשאפתנית מאוד; דברים שקופים פשוט לא משתקפים במראות. לכן המשימה הראשונה הופכת להיות "לצבוע" את השנאה הזו, לתת לה ממשות, נוכחות, מוחשיות כמעט פיזית.

המטרה הזו מכתיבה כמה מההכרעות המרכזיות והאמיצות בסדרה. זה מתחיל בשם שלה, "שנאת מוות". לא וריאציות על המושג השחוק הזה, "גזענות", שמרוב שימוש הפך לרצף הברות חסרות משמעות ומשמש לא פעם באופן מניפולטיבי גם את הקיצוניים שבאנשי הימין; לא. כחלילי כמו מצהיר על הכוונה שלו להיות ישיר, בוטה ואפקטיבי כבר עם בחירת השם. אנחנו הולכים לדבר על שנאה, רבותי, ולא במובן המופשט שלה. שנאה עמוקה, רעילה, ממיתה. שנאת המוות שלנו כלפיהם. כלפי הערבים.

כחלילי לא נופל כאן למלכודת "הדיון הסימטרי" שהשיח הישראלי כופה לא פעם בנושאים הללו – בין אם מתוך תכתיבי התקינות הפוליטית או אם מתוך הצורך לרַצות את הימין – לפיו בחינה "מושכלת" של תופעת הגזענות או השנאה חייבת לדבר גם על השנאה בצד השני. זהו דין וחשבון פנים-יהודי. לכן אנחנו פוגשים גם מעט מאוד פלסטינים לאורך הסדרה, בחירה שבמבט ראשון נראית משונה, סדרה על שנאת ערבים בלי ערבים כמעט, אבל זאת בחירה שהיא עקבית לרציונל המוסרי שלה: לא הקורבן הוא שצריך להבין או להסביר את המקרבן. האחריות להסתכל למה שנהיה מאיתנו מוטלת עלינו, הציבור היהודי, כמו גם החובה לתת על כך דין וחשבון.

הבעיה היא שהציבור היהודי בישראל לא מאוד אוהב להסתכל במראה, בטח לא כשהיא מוחזקת בידי שמאלנים שמטיחים בו עד כמה כעורה בבואתו. ניכר שכחלילי נזהר מאוד מהמקום הזה, של "המטיף יפה הנפש". בשיחות שהוא מנהל עם אנשים – גם עם הגזעניים והמקוממים שבהם – הוא מאפשר להם לדבר, והוא מקשיב להם בכנות. גם כאשר הדברים מרתיחים את הדם. יחד עם זאת, הוא רחוק מעמדת "המשקיף הנייטרלי"; לכחלילי יש עמדה ברורה, שבאה לידי ביטוי הן בקריינות הנחרצת והנוקבת שלו לכל אורך הסדרה, והן בשימוש הדרמטי בוויזואליה בועטת, לעתים קשה ממש לצפייה, המשולבת בשלושת הפרקים.

איך הם הפכו לפני השלטון? ברוך מרזל ובנצי גופשטיין בצעדת פורים בחברון (צילום: נתי שוחט / פלאש90)

מנגנוני השנאה

הפרק הראשון עוסק במנגנוני השנאה, או כיצד מערכת החינוך, הצבא, התקשורת, הפוליטיקאים, ארגונים לא ממשלתיים ומובילי הרשתות החברתיות מחנכים אותנו לשנוא ערבים. כמעט אף אחד מהממצאים שכחלילי מעלה תוך כדי שיחות עם "פעילים בזירה", אנשי מקצוע, פרשנים ומומחים – כולל ניתוחים של פרופ' סמי סמוחה שחוקר מזה שנים את היחסים בין יהודים לערבים במדינה – לא מפתיע כשלעצמו, אבל משהו במצבור ובאריזה של כולם ביחד מכניס גם את הצופה המודע ביותר למועקה עמוקה, למצוקה פיזית כמעט. האופן שבו המנגנונים האלה, הממוסדים והלא ממוסדים, טווים קורים של שנאה שחולשים על כל המרחב הציבורי, עד כדי כך שגם רם כהן, המנהל השמאלי במוצהר של התיכון התל-אביבי התיכונט מתקשה לחלץ מציפורניהם את תלמידיו.

התלמידים שלו אולי מקבלים מנות גדושות של תודעה הומניסטית ותכני זכויות אדם בין כתלי בית הספר, אבל מחוצה להם הם חשופים לשנאה המורעלת של כוכבי רשתות חברתיות מסוגו של עופר גולן, העומד מאחורי עמוד הפייסבוק הפופולרי "נלחמים בשקר הפלסטיני", שמודה בפה מלא שהיה רוצה לראות מאות אלפי ערבים מתים וקורא לעצמו מהפכן. או הגיגיה של ד"ר דליה שטרן, מומחית לספרות השוואתית, המעידה על עצמה שהיא "ישראלית עם נימוסים אירופאיים" ומאשימה את התקשורת בשיתוף פעולה עם הערבים "שהם האויב שלנו".

העובדה שסדרה המיועדת למיינסטרים הישראלי מתחקה אחר השורשים של מנגנוני המחיקה האלה עד ל-48' ומדברת בגלוי על הנכבה איננה טריוויאלית כלל. ולא מובנת מאליה גם הנכונות לדבר גלויות על תפקיד הפרה הקדושה של החברה היהודית הישראלית, הצבא, בהחדרת השנאה הזו. "כדי לשמר את הפחד מהפלסטיני לא די במחיקה, צריך לצייר אותו כמפחיד", אומר כחלילי על רקע תמונות של אלימות בלתי נתפסת של חיילים נגד תושבים פלסטינים, ומביא את פרופ' יגיל לוי שיסביר כיצד מעצבים את תודעת החיילים באופן שיאפשר את האלימות הקשה הזו.

וכשהמציאות כל כך קיצונית ומטורפת, ההזייה הופכת לנורמלי; אחד הקטעים החזקים בסדרה מצולם בשיעור ערבית שנערך במכינה הקדם צבאית עלי, אחד הקיצוניים שבמעוזי הציונות הדתית, שמוריה השוו בין היתר את החילוניות לשואה וקבעו כי "הערבים שמחים להיות עבדים". לדברי אחד המורים, השיעור נועד לאפשר "תקשורת בין בני אדם". מאוחר יותר הוא גם יראה לכחלילי את האריחים הערביים על רצפת החדר במכינה, שמוכיחים את "השתלבותנו במרחב". אחרי המשפט הזו התמונה דוהה בפייד-אאוט על רקע צחוקו המר של כחלילי.

מ"מוות לערבים" ל"ערבים החוצה"

הפרק השני עוסק ב"שנאה החדשה", שמתרכז בעיקר במאבק על הטריטוריה בערים המעורבות. במילים אחרות, על המעבר מ"מוות לערבים" ל"ערבים החוצה". אם בפרק הקודם, חלק ממנגנוני השנאה היו סמויים, סבלימינליים, מוסווים, הרי שבפרק הזה תורת הגזע היא מפורשת, והיא נמצאת על השולחן. אווה פניש, למשל, עולה ותיקה מצרפת שכעת נאבקת למען שליטה יהודית ברמלה, עיר מגוריה, לא חושבת פעמיים לפני שהיא אומרת למצלמה "אני רוצה להראות מי בעל הבית, אחרת הם מרימים את האף. רוצה להיות ערבי ולגור פה? דע את מקומך. תדע מי עומד בראש ההיררכיה". כשכחלילי אומר לה שבקנדה היא היתה נכנסת לכלא על אמירות כאלה, היא אפילו לא ממצמצת. היא יודעת היטב שהיא לא בקנדה, היא יודעת היטב לאיזה כיוון נושבת רוח השלטון פה.

"הפסיכוזה היהודית להעלים את הערבים לא נעצרת ברמלה או לוד", אומר כחלילי ומפנה את המבט-המצלמה לאופנים אחרים של מחיקת הפלסטינים מהמרחב – בין אם על ידי ביטול מכרזים שבהם זכו "יותר מדי ערבים", ג'נטריפיקציה כסוג לטנטי יותר של העלמת ערבים מהמרחב על ידי דחיקתם החוצה בכוח הממון, או דרך מפעל ההתנחלות בשטחים. וברגע אירוני נוסף, דווקא שם, בהתנחלות עפרה הוותיקה והמבוססת, כחלילי שומע את המשפט "הארץ הזו היא שלנו, אבל היא גם הארץ שלהם", מפי תושבת ההתנחלות לאה שקלאר, שמביעה צער אמיתי וכן על כך שאין לה מקום ללבוש בו את שמלתה היפה עם הרקמה הפלסטינית. ואולי זאת אחת המסקנות העצובות ביותר מהפרק, שאפשר להניח לאיבה היוקדת ולראות את הצד השני כבני אדם רק אחרי שמחקת והבסת אותם טוטאלית, כמו עפרה מול שכניה.

הפרק השלישי והאחרון, "הפוסטר של השנאה", עוסק בגורמים שהפכו את המזרחים לפנים של שנאת הערבים בישראל. אם לשני הפרקים הקודמים כחלילי ניגש כחלק מה"אנחנו" היהודי-ישראלי, הרי שבפרק הזה הוא בראש ובראשונה מדבר מתוך הזהות המזרחית שלו עצמו. ומתוך אותו הרציונל בדיוק: כשם שהוא דורש מהקולקטיב היהודי, שכחלילי נמנה עליו, לעשות חשבון נפש, כך גם ביחס למעגל הזהות הפנימי יותר שאליו הוא משתייך, קרי המעגל המזרחי. אלא שבאופן אולי מובן אבל עדיין מצער משהו, התחושה היא שבפרק הזה יש הרבה יותר הסברים לתופעה והרבה פחות מדי חשבון נפש לגביה.

במערכת הרעה הזו, תפקידנו כמדכאים לא נובע רק מהיותנו קורבן הממסד האשכנזי, אלא גם מהדיבידנדים הרבים שאנחנו זוכים להם כחלק מפרוייקט הדיכוי. מפגיני ימין מול הקריה (תומר ניוברג / פלאש90)

הפרק מסמן בשיטתיות 'וי' על כל משבצת בשורת ההסברים הנצחיים – כולם נכונים וכולם גם מוכרים – לאיבה המזרחית כלפי הערבים, ממחיקת הזהות הערבית שלהם עצמם על ידי מפא"י, דרך הנדסת המרחב שהביאה אותם לא פעם להתחרות עם הפלסטינים על הפירורים שהציע השלטון האשכנזי והשבע לפריפריה המופלית והמוכה. "ככה המערכת רוצה אותם: אלימים, עניים, זוללי ערבים וזוללי עצמם", במילים של כחלילי. או במילים של הפעיל המזרחי איתמר טובי: "מוות לערבים זה הצעקה של המזרחי 'אני מזרחי מעמד נמוך ולא משכיל'". וכמובן הציטוט הבלתי נמנע של ג'מאל זחאלקה על כך שהשמאל גרוע מהימין כי הוא בנה את הקיבוצים שלו על היישובים הערבים ואילו הימין בנה את ההתנחלויות לידם, לא על חורבותיהם. לרוח הדברים הזו מצטרפת בחדווה, כמובן, גם אשת הימין גלית דיסטל-אטבריאן, כי אם אפשר לומר שהשמאל גרוע מהימין ביחס לערבים ועוד לצאת בעלת תודעה מזרחית אז למה לא, בכיף.

כאמור, ההסברים האלה – כמו גם דבריהם הנכוחים של פרופ' חביבה פדיה, פרופ' יהודה שנהב וד"ר יוני מנדל על "הערך הביטחוני" של הזהות המזרחית ורתימתה לפרוייקט הדיכוי הפלסטיני – כולם נכונים וחשובים. אלא שלתחושתי הם גם מהווים זמן רב מדי אמתלה נוחה מדי להימנע מהדין וחשבון הכואב שאנחנו, המזרחים, מחוייבים בו בגין המקום שלנו במערכת הדיכוי הזו, דין וחשבון שקל לחמוק ממנו כל עוד אפשר להאשים בכל את הממסד האשכנזי. אלא שבמערכת הרעה הזו, תפקידנו כמדכאים לא נובע רק מהיותנו קורבן הממסד האשכנזי, אלא גם מהדיבידנדים הרבים שאנחנו זוכים להם כחלק מפרוייקט הדיכוי הזה. והצעקה "מוות לערבים" כבר מזמן איננה קריאה סמלית ונואשת של מזרחי ממעמד נמוך ולא משכיל, אלא תכנית עבודה שמסתיימת בהוצאה להורג של פלסטיני גוסס על הארץ או שריפתם של אחרים למוות. או כפי שכחלילי עצמו מסכם היטב במשפט מדויק להחריד, "לפעמים אין סאב-טקסט. לפעמים 'מוות לערבים' הוא פשוט 'מוות לערבים'".

"שנאת מוות", מיום שני הקרוב עד רביעי, 02-04.09 בשעה 21:00 ב-HOT8 וב-HOTVOD. שידור נוסף במוצ"ש 07.09 החל מהשעה 21:00 – כל הפרקים ברצף.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

הרב משה יהודאי, חבר הוועד המנהל של ארגון רבנים לזכויות אדם, שנפצע בראש ובגפיו לאחר שמתנחלים התקיפו מסיק זיתים באזור בורין (צילום: תחקירן ׳יש דין)

מתנחלים תקפו במוטות ובאבנים פעילים שסייעו במסיק בגדה המערבית

רעולי פנים מההתנחלות יצהר תקפו ופצעו פעילים מארגון "רבנים לזכויות אדם" שהגיעו לסייע לחקלאי הכפר בורין בעונת המסיק, וכן הציתו והשחיתו עצים רבים במטע. "הצבא חוסם גישה של הפלסטינים לאדמותיהם בעוד שמתנחלים קיצונים מצליחים להיכנס ולהסב נזק", נמסר מהארגון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf