"אסור לי לצאת מהבית לרחוב": החיים ברחוב השוהדא בחברון

21 שנים חלפו מאז הטבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה, ועד היום פלסטינים נענשים במגבלות תנועה קשות בחברון. קשה לדמיין איך נראה רחוב השוהדא כשהיה שוקק ומלא חנויות. ביום שישי ייצאו התושבים לדרוש שייפתח מחדש

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: זליכה מוהתאסב

דמיינו שאתם נמצאים בביתכם. את יושבת על כורסא נוחה, אתה מכין כוס תה או מתבונן בנוף מבעד לחלון. אתם בטוחים ורגועים – כאן אף אחד לא יפגע בכם. עכשיו דמיינו שהדלת הראשית של ביתכם נסגרה וננעלה על ידי צבא זר, שנאסר עליכם ללכת ברחוב הראשי בו נמצא הבית שלכם ושעל מנת שתוכלו לצאת מן הבית נאלצתם לפרוץ פתח חלופי בצדו השני. דמיינו שהמרפסת שלכם סגורה בגדר שהתקנתם כדי להתגונן מאבנים שהשכנים משליכים על ביתכם, ושבכל רגע נתון חיילים עשויים להיכנס אל ביתכם ולנהוג בו כבשלהם.

זה אינו סתם תרגיל מחשבתי, כך נראים החיים שלי בביתי השוכן ברחוב השוהדא שבחברון. בהוראת הצבא הישראלי השולט בחלק הזה של העיר, דלת ביתי הפונה אל הרחוב סגורה ונעולה ולי אסור לצאת אליו. השכנים שמשליכים אבנים על המרפסת המגודרת שלי הם מתנחלים, אזרחים ישראלים שהשתלטו על מבנים ובתים באזור בתהליך בן עשרות שנים. החיילים שעשויים להיכנס אל ביתי בכל רגע הם חיילים ישראלים המפטרלים ברחוב לאורך כל שעות היום והלילה, אך אם אנסה לבקש את עזרתם כשאבנים מושלכות על ביתי הם לעולם לא יענו.

למבקרים שלא היו פה בעבר קשה ודאי לדמיין את רחוב השוהדא שלפני שנים, עת היה רחוב מלא חיים אנשים וחנויות, חלק מהמרכז המסחרי של העיר חברון. היום רק חיילים ומתנחלים הולכים ברחוב, החנויות סגורות והדלתות נעולות. כמעט 80 אחוז מהחנויות בחלק הזה של העיר, שנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה, נסגרו בעשרים השנים האחרונות, רבות בעקבות צווים צבאיים למטרות שהצבא מכנה "בטחוניות".

לפי הערכות כמחצית מתושבי האזור עזבו אותו בשנים אלו. ומי לא יבין אותם? מי לא ישקול לעזוב את ביתו אם הוא יכול לעשות זאת, כאשר ביתו הופך לכלא ומקורות הפרנסה שלו נעלמים, כשפחד ואלימות שולטים בכל פינה, וכשכל פעולה פשוטה – כמו ביקור בבית הקברות או הזמנת אמבולנס – הופכת למבצע מסובך בגלל הגבלות התנועה?

> הדמוקרטיה והסובלנות של ריבלין נגמרות בחברון

משפחה כלואה בביתה, רחוב השוהדא, חברון, 2009 (מגד גוזני / אקטיבסטילס)

אסור לצאת לרחוב. משפחה כלואה בביתה, רחוב השוהדא, חברון, 2009 (מגד גוזני / אקטיבסטילס)

אנחנו מציינים השבוע 21 שנים לטבח במסגד אבראהימי (הטבח במערת המכפלה), בו מתנחל תושב קריית ארבע רצח 29 מתפללים בזמן התפילה ופצע יותר ממאה. לא אשכח את היום ההוא ואת האנשים שאיבדו את חייהם. אך היום הזה שינה את העיר לא רק בגלל הכאב הכעס והפחד שהמעשה הנורא עורר. באמצע שנות ה-90 ההתנחלויות בלב חברון ונוכחות הצבא כבר לא היו דבר חדש, אך בעקבות הטבח ישראל הוסיפה חטא על פשע והחלה להטיל מגבלות קבועות על התנועה ולמעשה על עצם החיים של פלסטינים באזורים הסמוכים למוקדי ההתנחלות בעיר. אותן הגבלות אף הוגברו בשנת 2000 עם תחילת האינתיפאדה. ההגבלות האלה, הנוכחות הבלתי פוסקת של חיילים והאלימות של מתנחלים העושים בעירנו כבשלהם – הופכים את החיים כאן למאבק מתמיד.

בואו אלינו לתמוך בצדק

התפשטות ההתנחלויות באזור הנמצא בשליטה ישראלית בעיר מביאה את המאבק הזה לפתחם של תושבים פלסטינים נוספים. לפני כמעט שנה הוקם מוקד חדש להתנחלות בחברון, כאשר מתנחלים השלטתו על בית רג'בי. כל התנחלות חדשה כזו הופכת את החיים של התושבים בסביבתם לגיהינום של התקפות יום יומיות כמעט, ופוגעת בחופש התנועה שלהם באזור מגוריהם.

ישראל מסבירה את המדיניות שלה בחברון כמדיניות "בטחונית", אך האמת צריכה להאמר: זו אינה מדיניות בטחונית אלא מדיניות של אפרטהייד. אין שם מתאים יותר למדיניות המבוססת על מתן זכויות יתר וחסינות מפני ענישה למיעוט יהודי בעל אזרחות ישראלית, היושב בלב עיר פלסטינית. אין שם מתאים יותר למדיניות המבוססת על היגיון של הפרדה פיזית על פי מפתח לאומי ומשתמשת בנוכחותם של כמה מאות מתנחלים אזרחים ישראלים בלב העיר חברון כעילה לסגירת הרחובות הסמוכים בפני תושביהם הפלסטינים.

יש ששואלים אותי: איך את ממשיכה לחיות כאן כאסירה בביתך? התשובה שלי היא פשוטה – אני חיה כאן כי זה הבית שלי, הרחוב שלי, וזו העיר שלי. המתנחלים היו רוצים שנעזוב, אך אנחנו נישאר כאן ונעמוד על זכותנו לחיות בחופש בביתנו.

השבוע קוראים פעילים בחברון, ביחד עם תומכים מרחבי העולם ומישראל, לפתוח את רחוב השוהדא, הרחוב שבו אני גרה. הקריאה הזו היא סמל לקריאה רחבה יותר: לפנות את ההתנחלויות מהעיר ולהסיר מעלינו את שליטת הצבא, את איומיו ואת המגבלות שהוא מטיל עלינו, לסיים את משטר האפרטהייד ולאפשר לנו להתחיל לשקם את החיים ואת הקהילות שהמשטר הזה ריסק ומרסק, בתקווה לעתיד בו נחייה בשלום בבתינו ונלך בשלווה ברחובות עירנו. אנחנו מקווים שכל מי שמאמין בצדק, שוויון ושלום יצטרף אלינו בקריאה הזו.

זליכה מוהתאסב היא תושבת רחוב השוהדא בחברון, גננת בגן ילדים ופעילה בארגון "נוער נגד התנחלויות" (Youth Against Settlements). ביום שישי תתקיים בחברון ההפגנה לציון יום השנה לטבח ברוך גולדשטיין ובדרישה לפתיחת רחוב השוהדא. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> 21 שנים לטבח במערת המכפלה: ברוך גולדשטיין ניצח

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

שליטה מוחלטת בעם אחר היא לא התגוננות. זו תוקפנות מאורגנת. פלסטינים במחסום קלנדיה (יונתן זינדל/ פלאש90)

ישראל היא "דמוקרטיה מתגוננת"? די לשקר הציני הזה

השופטת, שאישרה את הרחקתו של פעיל זכויות אדם מישראל, התבססה על "זכותה של דמוקרטיה להגן על עצמה". אבל לטיעון הזה אין רגליים. ישראל היא לא דמוקרטיה והיא זו שמפעילה אלימות קבועה נגד מיליוני פלסטינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf