"ריח של מוות ודם בכל מקום". ג'באליה אחרי הפלישה הישראלית
הכניסה האחרונה של הצבא הישראלי לג'באליה באמצע מאי הותירה אחריה הרס רב. תושבים אומרים שנאלצו להתמודד עם בחירה בלתי אפשרית: להשאיר את הפצועים למות ברחוב, או לסכן את חייהם בניסיון לחלץ אותם
הרס רב ורעב כבד. פלסטיני ליד גופות הרוגים בבית החולים האינדונזי בג'באליה, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא)
בבוקר של 11 במאי הודיע דובר צה"ל, דניאל הגרי, שהצבא פתח במבצע בג'באליה, העיר ומחנה הפליטים הצמוד אליה בצפון רצועת עזה. הצבא קרא לתושבים של כמה שכונות להתפנות, אבל רבים לא יכלו לעזוב; אחרים החליטו להישאר, מכיוון שאין שום מקום בטוח ברחבי הרצועה כעבור שלושה שבועות, ביום שישי האחרון, הצבא יצא מג'באליה, והותיר אחריו הרס רב.
החצי הצפוני של רצועת עזה נפגע קשות בהפצצות ישראליות בשבועות הראשונים של המלחמה, וב-27 באוקטובר הוא היה האזור הראשון בעזה שהצבא הישראלי פלש אליו קרקעית. במרץ כבר נרשם בצפון הרצועה רעב המוני כבד – דרגה 5, הגבוהה ביותר במדד ה-IPC (סיווג משולב לרמות ביטחון תזונתי), שמוגדר כמצב "קטסטרופלי". לאזור כמעט לא הגיע סיוע הומניטרי, ולפי הערכות, כשליש מכל הילדים מתחת לגיל שנתיים במקום סובלים מתת תזונה חריפה.
המצב חמור במיוחד במחנה הפליטים ג'באליה, הגדול ביותר בעזה, שאוכלוסייתו לפני המלחמה מנתה יותר מ-100 אלף איש, שגרו בשטח של 1.4 קמ"ר בלבד. להתקפות חסרות הבחנה באזור שמאוכלס בצפיפות כה גבוהה היה מחיר דמים גבוה במיוחד. באוקטובר הופלו על ג'באליה שתי פצצות של כמעט טון כל אחת, והן הרגו לפחות 100 איש. פחות מחודשיים לאחר מכן, בהתקפה נוספת היה מניין הגופות דומה. בשבועיים שלפני יציאת הצבא מהמחנה,, הפצצות הישראליות הרסו בתים, גן ילדים וחדר מיון בבית חולים.
ההתקפה הישראלית האחרונה על מחנה הפליטים, שכללה גם הפצצות מהאוויר וגם פלישה קרקעית, גרמה, כאמור, להרס רב: הצבא הפציץ ועבר עם בולדוזרים על מתחמי מגורים שלמים, שווקים ומחסני מזון, מה שהחמיר עוד יותר את המשבר ההומניטרי הקשה הקיים. גופות נשארו מפוזרות ברחובות.
סברי אבו אל-נאסר, 43, הוא תושב המחנה שהסתתר בבית הספר אל-פאח'ורה השייך לאונר"א, בניסיון לברוח מההפצצות. "התנאים במחנה איומים, ואף אחד לא חסין מההפגזות וההפצצות מהאוויר", הוא סיפר למגזין 972+. "צלפים ישראלים נמצאים על בניינים גבוהים – הם יורים על כל מה שזז".
לדבריו, "כשההתקפה התחילה, המחנה התעורר לקולות של פיצוצים גדולים. השמיים נמלאו בעשן שחור מעוצמת ההפגזות, והתושבים ניסו לברוח".
ב-29 באוקטובר 2023, אבו אל-נאסר איבד את אשתו נסרין (40) ואת ילדיו ניסמה (16), חמזה (14) ומוחמד (13), לאחר שישראל הפציצה מתחם מגורים צמוד לבית המשפחה. גופותיהם נשארו לכודות מתחת להריסות, ואבו אל-נאסר אינו יכול להביא את אהוביו לקבורה. שבעה חודשים לאחר מכן, בעיצומה של התקפה ישראלית חדשה, הוא אמר: "ריח המוות והדם שורר בכל רחבי המחנה".
אבו אל-נאסר גר עם בני משפחתו ששרדו, לצד עשרות אלפי פלסטינים אחרים שסירבו לעזוב את ג'באליה, למרות המחלות המתפשטות והמחסור במים נקיים לשתייה. "אנחנו לא יכולים לסבול את מה שקורה לנו עכשיו", אמר.
לא יכולים להתאבל על מתיהם
נזמי חיג'אזי, תושב רחוב אל-חוג'ה בג'באליה, נאלץ לעזוב בגלל ההפצצות הכבדות, לאחר שכלי רכב של הצבא התקדמו לכיוון ביתו; הוא מצא מקלט בבית החולים תימן, מערבית למחנה הפליטים. חיג'אזי מתאר את מה שקרה בג'באליה כנכבה שנייה. לדבריו, רחובות המחנה מלאים במתים ובפצועים, ואף אחד לא יכול להוציא את הגופות או להציל את השורדים. אחרי הפצצה או ירי, התושבים צריכים לקבל החלטה בלתי אפשרית: להותיר את הפצועים למות, או לסכן את חייהם בניסיון להציל אותם.
"אין מקום בטוח בג'באליה". חיילים ישראלים במחנה הפליטים ג'באליה, בצפון רצועת עזה, ב-12 בדצמבר 2023 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
"אין מקום בטוח בג'באליה", אמר חיג'אזי למגזין 972+. "אין בית ספר או בית חולים שהצבא הגיע אליו ולא הסתער עליו ותקף אזרחים חסרי הגנה ששהו בו".
ב-17 במאי, בנו של חיג'אזי, באסל, נורה על ידי חיילים כשניסה לחלץ את המזון שנותר בביתו כדי שיוכל להאכיל את המשפחה, המונה שמונה נפשות. לדברי חיג'אזי, לאחר הירי, רכב משוריין דרס את גופת בנו עד שלא היה ניתן לזהות אותו יותר. חיג'אזי הצליח לזהות אותו רק בזכות הנעליים שלו.
כמו שאר תושבי ג'באליה, חיג'אזי ומשפחתו לא יכולים להתאבל על מתיהם, שכן הם נאלצים להתמודד עם רעב וצמא אכזריים ולהיאבק מדי יום על אספקת הצרכים הבסיסיים ביותר. "התושבים נאלצים לאכול מזון לחיות וציפורים, אבל גם זה כבר מתחיל להיגמר אחרי שהצבא הישראלי פלש וצר על המחנה", הוא אמר. לרוב המשפחות כבר אין קמח, לחם, חיטה ואפילו שעורה.
מכיוון שלצפון הרצועה כמעט לא נכנס סיוע הומניטרי, הילדים נפגעים בצורה הקשה ביותר. נסרין אבו אל-עייש, 37, נאלצה לעשות מרק מהיביסקוס, צמח שגדל בסביבה, כדי שלילדיה יהיה מה לאכול. היא הסתתרה עם משפחתה בבית הספר אבו חוסיין, השייך גם הוא לאונר"א. לשני ילדיה יש תסמינים של צהבת, מחלה שמתפשטת במהירות בקרב תושבי עזה, כתוצאה מתזונה והיגיינה לקויות.
"אנחנו מוקפים", אמרה אבו אל-עייש. "ההפצצות לא נפסקות, ולכן אנחנו לא עוזבים את המקלט בבית הספר. אנחנו מפחדים שנהרג בכל רגע". הילדים שלה חיים במצב של פחד מתמיד. "קול הצחוק שלהם התחלף בקול ההפצצות והטילים שמומטרים על המחנה".
"אנחנו מפחדים שנהרג בכל רגע". משמאל לימין: נסרין אבו-אל עייש, סברי אבו אל-נאסר, ונזמי חיג'אזי (באדיבות המחבר)
סמי אל-באטש, 41, אמר שהפלישה הישראלית גבתה מחיר גבוה מאוד מילדיו. "אנחנו לא יכולים לישון בגלל ההפצצות, ואנחנו מפחדים שהצבא יסתער פתאום על ביתנו", הוא אמר למגזין 972+. "הילדים שלי סובלים מבעיות פסיכולוגיות נוראיות. חלקם סובלים מהשתנה לא רצונית מעוצמת הפחד, ולעתים מזומנות הם לא אוכלים כמה ימים".
אבו אל-עייש, אם לשניים, תיארה את מחנה הפליטים ג'באליה כלא ראוי יותר למגורי אדם. "הצבא משמיד בשיטתיות את כל הבתים בג'באליה", אמרה, "עד שהמחנה הפך לעיר רפאים, נטול תושבים ומלא רק בבתים הרוסים". ומי שנשאר במקום, צופה אל-באטש, "אם לא ימות מרעב, ייהרג מההפצצות".
איברהים מוחמד הוא עיתונאי פלסטיני עצמאי מעזה, שעוסק בנושאים הומניטריים וחברתיים. הוא מחזיק בתואר ראשון בעיתונות ותקשורת מאוניברסיטת אל-אקצא. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
