רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים לגופם של בני הדודים קוואריק?

שני בני דודים יצאו לאדמתם. מתנחל החליט לעכב אותם וקרא לצבא. ארבעה חיילים הגיעו. אחד מהם רוקן מחסנית על השניים. שלושת החיילים אחרים טוענים שלא ראו כלום. דובר צה"ל טען שבני הדודים תקפו את החייל, וחזר בו. איש לא הועמד לדין. כתבה רביעית בסדרה

א א א

הפוסט נכתב בשיתוף עם נועם רותם

סדרת הכתבות הזאת עוסקת במקרי הרג של אזרחים פלסטינים, "בלתי מעורבים", ובחקירה השטחית של מצ"ח בעקבותיהם. בכל המקרים איש לא הועמד לדין. אבל התיק שלפניכם הוא בעל זווית ייחודית. לא בגלל הקורבנות, שאת שמותיהם זוכרים רק בני משפחתם. גם לא בגלל החייל שלקח את חייהם, ושלמחרת ההרג תלש, לפי עדותו, את אחת מכרזות האבל על מותם למזכרת. אלא בגלל שינויי הגרסאות של דובר צה"ל.

בתחילה פירסם הדובר כי "סוכל פיגוע קלשון במחסום", שבמסגרתו ניסו שני מחבלים לתקוף חייל בעזרת קילשונים. אחר כך נאלצו בצה"ל להודות כי הדיווח לא היה מדויק, וכי החיילים הותקפו באמצעות בקבוק ומזרק. עם כל דיווח הווליום ירד, עד שבאחרון, יום למחרת האירוע, כבר לא היה מדובר כלל במחבלים אלא בשני צעירים שעוכבו על ידי מתנחלים אחרי שנכנסו לאדמתם ללא תיאום. אבל הסיפור של דו"צ כבר התקבע. כל פלסטיני הוא מחבל עד שהוכח אחרת.

השתלשלות האירועים, שהובילה לרגע בו רוקן חייל לחוץ 29 כדורים לתוך גופיהם של שני בני הדודים סאלח ומוחמד קוואריק – חקלאים שקמו בבוקר לעבד את אדמתם – מלמדת על המחיר האפסי של חיי פלסטינים בשטחים. החל מיוזמה אישית מפוקפקת של מתנחל בעל עבר פלילי עשיר, דרך יורה אחד היפראקטיבי ועד שלושה חיילים שלא זוכרים כלום, ושהצליחו להחמיץ את כל 29 היריות.

בדובר צה"ל בחרו שלא להגיב לדברים.

הידיים שלהם נעימות למגע

ב-21 במרץ 2010, יצאו שני בני הדודים קוואריק מביתם בעוורתא לכיוון אדמות המשפחה. מאוחר יותר תעלה טענה כאילו מטרתם הייתה לאסוף מתכות בצדי הדרך, אך בכל מקרה אין ויכוח כי כשיצאו באותו בוקר מביתם לא הייתה להם כל כוונה להרע לאיש. הם הצטיידו בשני מעדרים ובבקבוק מים, ויצאו ברגל לאורך הכביש המוביל לשטח שבבעלותם.

בשלב מסוים עבר באותו כביש אברי רן, מתנחל קיצוני שהורשע בשורה של עבירות אלימות ושמכנה את עצמו "הריבון". רן החליט שאסור לשניים להמצא שם, על אדמתם. הוא עצר את רכבו, ועיכב אותם כשהוא מושיב אותם על האדמה ועומד במרחק 10-15 מטר מהם.

רן הזעיק את נחשון ליאור, רבש"צ גדעונים, שהגיע תוך זמן קצר. ליאור החרים את המעדרים של שני בני הדודים, כיוון אליהם נשק, ושני המתנחלים חיכו יחד עם החקלאים לחיילי צה"ל.

כעבור עשר דקות הגיעו בג'יפ ארבעה חיילים מחטיבת כפיר ורן עזב את המקום. מפקד הסיור, א', חשב שהשניים מדברים יותר מדי בינם לבין עצמם, לכן שלח את מוחמד לשבת מתחת לעץ בצד השני של הכביש. לעדות הרבש"צ, א' תיחקר את בני הדודים בערבית. לעדות א', מי שדיבר איתם היה הנהג הבדואי של הסיור.

במהרה החליטו א' והרבש"צ שבני הדודים חשודים. הסיבה? "הידיים שלהם היו נעימות למגע", ולא מסוקסות ומחוספסות כפי שחשבו שראוי שיהיו ידיהם של עובדי אדמה פלסטינים. לאחר זמן מה הרבש"צ עזב את המקום גם הוא, והחיילים נשארו לבד עם הפלסטינים שלא הם עצרו, ושלא היו חשודים בשום דבר. סתם אנשים בדרך לעבודה.

> רשיון להרוג: למה יאסו א-טמייזי נורה למוות?

סאלח ומוחמד קוואריק

סאלח ומוחמד קוואריק

איך לא רואים ולא שומעים 29 כדורים

א' עלה בקשר מול החמ"ל, ובמשך כשעתיים התנהלה תקשורת ענפה בקשר ובאמצעות הודעות טקסט בינו לבין ג', הסמ"פ. באותו גדוד, יספר ג' מאוחר יותר, היו מקרים של התעללות בפלסטינים, לכן הוא אסר על א' לאזוק את השניים "כי אין למה".

כל אותו הזמן הסתובב א', שבמהלך חקירתו התרשם החוקר כי הוא היפראקטיבי, צמוד מאוד לסאלח. ד', חייל שהופקד לשמור על מוחמד, עמד במרחק 10-15 מטרים ממנו כשהוא נשען על הג'יפ. שני החיילים האחרים לא יצאו מהרכב וטוענים כי לא ראו דבר, ואחד מהם אף הרחיק לכת וטען כי הוא "ישן בצד" (בהמשך יחזור בו מטענה זו).

כל מה שיודעים חוקרי המשטרה הצבאית החל מנקודה זו מגיע אך ורק מפי א', החייל היורה. ד' טוען שלא ראה כלום.

לטענת א', סאלח ביקש ללכת להטיל את מימיו. הוא לקח את בקבוק המים שלו והתרחק כמה צעדים. כשחזר, טוען א', הוא הרים אבן בגודל עשרים על שלושים סנטימטרים. כששאל אותו בערבית מה הוא עושה, הניח סאלח את האבן וחזר לשבת. א' מספר שאז דרך את הנשק חרישית.

שני בני הדודים ביקשו להתפלל. לאחר התפילה התיישבו השניים שוב בנפרד ואז ראה א' לטענתו את סאלח מכניס משהו לכיס. כששאל מה זה, הוא מספר, התרומם לפתע סאלח והניף את החפץ באוויר, כמבקש להכות אותו. א', שטוען שהיה לחוץ ומבוהל באותו הרגע, העביר את נצרת הנשק שלו לבודדת, וירה כעשרה קליעים, שמתוכם פגעו שבעה בפלג גופו העליון של סאלח מטווח קצר מאוד. ד', שעמד כעשרה מטרים משם, לא ראה כלום לדבריו.

רק כשסיים א' לירות בסאלח, טרח ד' לסובב את ראשו לכיוון הירי, ועדיין איכשהו פספס את המשך ההתרחשות: מוחמד, שישב כ-15 מטרים מד' וכ-25 מטרים מא', קם ממקומו. א' רוקן את מה שנותר במחסנית שלו, 19 כדורים, לתוך גופו של מוחמד, עד שגם הוא נפל חסר חיים על הארץ.

גם את זה לא ראה ד'. שני החיילים הנוספים שישבו ברכב הצבאי טוענים גם הם שלא היו עדים לשניות הארוכות בהן א' רוקן את מחסנית שלמה בירי על שני בני משפחת קוואריק. כדי לחזק את טענתו, אחד מהם מסביר כי הרכב פנה לכיוון ההפוך מזה שבו בוצע הירי. א' טען בדיוק ההפך. החוקר לא ניסה לעמת ביניהם, או אפילו לבדוק את הנקודה המכרעת הזו. השאלות לאן פנה הג'יפ, או איך ייתכן מצב שבו חייל מרוקן מחסנית שלמה על שני אנשים וכל מי שמסביבו לא רואה דבר – לא באו על פתרונן.

> רשיון להרוג: לאן נעלם החייל שירה בגבו של זכריה דראגמה?

איורי החיילים הסותרים. למעלה: איורו של ל' שנשאר ברכב. למטה: איורו של א'.

איורי החיילים הסותרים. למעלה: איורו של ל' שנשאר ברכב. למטה: איורו של א'.

אין טביעות אצבעות

החיילים טענו בחקירה כי מוחמד הניף בידו מזרק פלסטיק שמצא בשטח. המחט ודאי נשברה כשנפל, אמר א' בחקירתו. במקום אכן נמצאו בקבוק ומזרק (ללא מחט), והמעבדה לזיהוי פלילי של המטה הארצי של המשטרה קיבלה לידיה אותם על מנת להוציא מהם טביעות אצבעות, אך טביעות כאלה לא נמצאו כלל.

אם אכן הניף מי מבני הדודים את החפצים הללו, ודאי הייתה עליהם לפחות טביעת אצבע אחת, אפילו חלקית, אבל לא. כלום. אפס טביעות אצבעות, אומר דו"ח המז"פ. חוקרי מצ"ח לא טורחים להעלות את הפרט הקריטי הזה אפילו פעם אחת בחקירת החיילים.

דו"ח מעבדה לזיהוי פלילי

דו"ח מעבדה לזיהוי פלילי

דו"ח מעבדה לזיהוי פלילי -המשך

דו"ח מעבדה לזיהוי פלילי -המשך

מגירסת היורה לא נותר דבר (סיפור הקילשון של דובר צה"ל הופרך עוד קודם): חבריו של היורה אינם תומכים בו (אבל גם לא מספקים שום מידע אחר), והראיות בשטח לא תואמות את טענותיו.

מה באמת קרה בשדה באותו היום? מדוע ירה א' בבני הדודים קוואריק? האם הוא התכוון לירות בהם, או שנלחץ ואיבד את העשתונות? חוקרי מצ"ח לא מתעניינים במיוחד בשאלות האלו.

פרט נוסף שמשך את תשומת לבנו הוא העובדה ש-א' המשיך בתפקידו כבר למחרת היום. בעדותו הוא אפילו מספר שעצר בעוורתא כדי לתלוש כרזה ועליה תמונותיהם של שני בני הדודים שהרג יום אחד לפני כן. את הכרזה הוא יציג בגאווה בפני חוקרת מצ"ח.

התחקיר המבצעי: א' מודח

אחרי הירי ציווה מפקד הסיור א' על יתר החיילים לצאת מהרכב ולחבוש קסדות, ואז דיווח בקשר על מה שעשה. תוך זמן קצר הגיעו עשרות קצינים למקום והחלו לערוך תחקיר מבצעי.

הצבא רואה בתחקירים שכאלו כלי לניתוח של ארועים מבצעיים. התחקיר נערך זמן קצר לאחר האירוע, ואסור לפי נהלי הצבא להעביר את תוכנו לגוף החוקר (כלומר – למצ"ח). גם אם אדם מודה ברצח בתחקיר המבצעי, אי אפשר להשתמש בהודאה הזו במשפטו, והיא אפילו לא תגיע לידי החוקרים.

למה זה חשוב? כי מיד אחרי התחקיר דיבר קצין בפיקוד מרכז עם עיתונאי "הארץ" ואמר ש"מבדיקה ראשונית, לא נראה שנשקפה סכנת חיים של ממש לסמל שירה בשני הפלסטינים". בעקבות התחקיר הרמטכ"ל נתן הערה פיקודית למח"ט שומרון, אל"מ א'. גם מפקד גדוד נחשון קיבל הערה פיקודית, וכך גם סמ"פ הפלוגה המעורבת, ג'. באשר ל-א', החייל היורה, החליט הרמטכ"ל כי הוא יודח מכל תפקיד פיקודי.

אם אכן היה מדובר בסכנת חיים ליורים, האם היו ננקטות כל אותן פעולות משמעתיות כנגד השרשרת הפיקודית? ואם לא מדובר בסכנה, ויש חשד לירי לא חוקי בחפים מפשע, מדוע אין מי שייתן עליו את הדין? הרמטכ"ל, שמדי פעם משחרר תחקירים מבצעיים, סירב לעשות זאת במקרה הנוכחי.

החקירה: חג אהבה שמח

רק בעקבות פניה של ארגון "יש דין" לבג"צ הסכימה המשטרה הצבאית להתחיל לחקור את הרג בני הדודים קוואריק. החקירה החלה בספטמבר 2010, כחצי שנה לאחר האירוע. תעבור שנה נוספת לפני שיצליחו לחקור את א', החייל היורה, שבילה בטיול ארוך בחו"ל. עד סגירת התיק באמצע ינואר 2013 נחקרו בו פחות מעשרה אנשים.

החוקרים לא טרחו לעמת את החיילים עם הכשלים בסיפורם. סתירות רבות בין העדויות ובינן לממצאים נשארו תלויות באוויר. למרות החשד הסביר שחלק מהחיילים משקרים או מסתירים פרטים הידועים להם, לא נעשה דבר כדי לנסות להבין מה באמת קרה.

כמו בחקירות נוספות שסקרנו, נראה שתפקידם של חוקרי מצ"ח כמו מסתכם בלרשום את דברי החיילים וזהו. לא ללחוץ, לא לשאול שאלות קשות מדי, לא לטמון מלכודות, ובטח שלא לעמוד על שאלות מהותיות יותר – מה פתאום מתנחל בעל עבר פלילי מעכב פלסטינים? באיזו סמכות? ממתי רבש"צ יכול לעצור אנשים "כי הידיים שלהם נעימות"?

א' טוען שהוא נלחץ מזה שבני הדודים דיברו בינם לבין עצמם וכי הוא "לא הבין את המסרים". למרות זאת, באותה עדות הוא טוען שהוא דיבר בערבית עם סאלח, ובעדות הרבש"צ נטען כי א' ראיין את השניים בערבית טובה. גם בנקודה הזו לא לוחצים החוקרים. לא ברורה גם הטענה של א' שהבקשה של בני הדודים להתפלל בצהריים היתה חשודה, מאחר וזהו בדיוק זמן התפילה המוסלמי.

מתוך עדותו של הרבש"צ

מתוך עדותו של הרבש"צ

מתוך עדותו של א'

מתוך עדותו של א

שאלה נוספת: למה דרך א' את הנשק שלו "חרישית"? אם היה רוצה להפגין סמכות ולהפחיד את השניים שלא ינסו לעשות משהו שוב – הוא היה עושה את זה בגלוי. זאת בעצם אחת הסיבות לדרוך נשק. למה, אם כן, הוא עשה את זה בהיחבא? מה הוא ניסה לעשות כאן? החוקרים לא טורחים לברר את הנקודה הזו.

כפי שאפשר לראות באיורים שציירו החיילים (למעלה), הג'יפ עומד על הכביש, צמוד אליו עומד ד', שהופקד לשמור על מוחמד. א' נמצא צמוד לסאלח, שם גם ירה בו, ואילו מוחמד נמצא בצד השני של הכביש, במרחק של לפחות 20 מטרים מבן דודו ומא'. אחרי הירי בסאלח, ד' מעיד ש-א' הסתובב וירה במוחמד מהמקום. א', שעמד כעשרה מטרים מהכביש, טוען ש"עלה על הציר" כדי לירות במוחמד.

זו סתירה מכרעת: האם א' הבחין בנסיון לפגוע בד' כפי שטען, או – כיוון שד' עמד על הכביש סמוך לג'יפ – שהוא רץ מרחק גדול יחסית ורק משם ירה 19 כדורים בגופו של הקורבן השני? גם החייל הרביעי, זה שישב ברכב, טוען כי ראה את א' "חולף על פני הרכב לכיוון המקומי השני כשהוא כבר נופל", הנקודה הקריטית הזו – איך בדיוק בוצע הירי במוחמד – נשארת כתעלומה והחוקרים לא שמים אליה לב, או בוחרים במודע להתעלם ממנה.

מתוך עדותו של א'

מתוך עדותו של א'

ד' טוען שלא ראה כלום ולא שמע כלום בשני ארועי הירי, למרות שעמד כ-10-15 מטרים מהם. האם אדם סביר יכול לטעון את זה ולא לעורר חשד, עד כדי שלא יישאל על כך אפילו פעם אחת? לדעת חוקרי מצ"ח התשובה היא כנראה כן. אותו הדבר תקף גם לגבי שני העדים האחרים, שאמנם ישבו ברכב, אך הייתה להם כנראה זווית ראייה ברורה לכיוון א' ושני המעוכבים. לא ללחוץ על עדים שעמדו קרוב כל כך לשני מקרי הרג וטוענים שלא ראו דבר זו רשלנות – חד וחלק.

על האווירה בחקירה אפשר ללמוד מסיום דבריו של החייל הרביעי, זה שצייר את הציור המופיע למעלה. אותו חייל גם העיד שהוא לא ראה את המזרק המדובר. לבסוף, שכשנשאל אם יש לו משהו להוסיף, הוא עונה לחוקרת "חג אהבה שמח!"

הרג כפול נוסף – יום אחד לפני

המפקדים האחראים כלל אינם מעומתים בחקירה מול רשלונתם, למרות שאותה יחידה צבאית ביצעה הרג כפול נוסף רק יום קודם לכן, שכבר אז העלה שאלות קשות. זהו ההרג של מוחמד קאדוס, 15, ואוסייד קאדוס, בן 17, שנורו ונהרגו בכפר עיראק בורין. החיילים ודובר צה"ל טענו אז כי הם נורו בכדורי גומי, אך הפציעות, פתחי יציאה וכניסה, וצילום רנטגן של הקליע התקוע בראשו של  אוסייד קאדוס הצביעו שמדובר בשקר.

באופן לא מפתיע, גם חקירה זו עדיין לא הובילה לכתב אישום. התיק מוחזק עד היום בפרקליטות הצבאית, על אף שחוק השיפוט הצבאי כבר לא חל על החיילים ולא ניתן להגיש נגדם כתב אישום בצבא.

צדק

לא נקבע כאן את את אחריותו הפלילית של א', וקשה גם לקבוע האם חקירה מקצועית הייתה מביאה להעמדתו לדין. קשה לומר גם אם חקירה הייתה מובילה להעמדתם לדין של מפקדיו, אשר הפקירו את חייהם של בני הדודים לבית קוואריק בידי חייל שבבירור לא מתאים לכך. באותו היום, המפקדים גם התמהמהו שעה ארוכה כשנתנו פקודות סותרות ומרושלות, תוך זלזול בוטה בזמנם ובדיעבד גם בחייהם של השניים. הם אלו שהכריחו את א' להחזיקם באיומי רובה כשתסכולו גובר – עד שירה בהם.

אבל על דבר אחד אין חולק: שני צעירים יצאו מהבית בבוקר, בלי רצון לפגוע באיש, ולא שבו. לא בעת מלחמה ולא באזור קרב. סתם ככה. איך אפשר להשלים עם דבר כזה?

בשיחותנו עם עו"ד אמילי שפר עומר-מן מארגון "יש דין", שייצגה את המשפחה באפיק הפלילי, ועו"ד גאדה חליחל, שמייצגת את המשפחה באפיק האזרחי, עלו שוב ושוב הרגשות הקשים שמלווים אותן מאז התוועדו למקרה. תחושת העוול מתחזקת עוד יותר לאור העובדה שאף מעט הצדק שבית המשפט עשוי היה לתת – נמנע בשל חקירה רשלנית. למרות שפנינו אליו בשאלות מפורטות, דובר צה"ל אפילו לא מרגיש שיש במקרה הזה משהו שראוי לתגובה.

סאלח ומוחמד קוואריק מתים, ואת זה אי אפשר לשנות. מה שאפשר וחייב להשתנות הוא החסינות שהמדינה נותנת לכל חייל העוסק בפעילות שיטור דה-פקטו בשטחי הגדה. צבא העוסק בשיטור לא יכול להתחבא מאחורי מגן המבצעיות. העובדה שהמדינה נותנת נשק בידיים של מי שהם למעשה עוד בני-נוער  לא נותנת להם זכות לירות במי שיחפצו מבלי לשלם על כך. עשרות מקרים כאלו מתרחשים מדי שנה, ורשויות המשטר הצבאי רוחצות בנקיון כפיהן. עד מתי?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> רשיון להרוג: סדרת התחקירים

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

"לא ייתכן שהאחוז העליון של האנושות מחזיק בבעלות על מחצית מעושרו של כדור הארץ, בעוד 70 האחוזים התחתונים של האוכלוסיה בגיל העבודה מחזיקים ב-2.7 אחוזים בלבד מההון". ברני סנדרס (צילום: Gage Skidmore, פליקר CC BY-SA 2.0)

מול הציר הימני החדש צריך להציב חזית פרוגרסיבית בינלאומית

מארה"ב ועד למזרח התיכון, מדובר במגמה: תנועות המונהגות על ידי דמגוגים שמנצלים פחדים, דעות קדומות ומצוקות, צוברות כוח. הסנטור ברני סנדרס קורא להקמת תנועה בינלאומית שתציע סדר עולמי חדש ותתנגד לכוחות שמנסים להפריד בינינו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf