מחקר: במהלך רמדאן התל"ג לעובד צונח, אבל מדד האושר נמצא בעלייה

אנשים עובדים פחות, יעילים פחות, עצבניים יותר וחתונות לא מתקיימות. מצד שני: הסיוע לעניים גובר, תרבות הבידור פורחת וההנאות לפה ולנשמה מתרבות לא הפסקה. מבט על רמדאן דרך ממצאים של שני חוקרים מאוניברסיטת הרווארד

מאת:
השאירו תגובה
א א א

חודש הצום רמדאן ראוי לבדיקה כלכלית מעמיקה לאור העובדה שלא פחות ממיליארד וחצי בני אדם מעורבים מדי שנה בחגיגה הגדולה בעולם.

שני חוקרים מאוניברסיטת הארוורד, פיליפ קמפנטה ודוויד ינגיזאווה-דרוט, שבדקו את ההשפעה של חודש הצום על הצמיחה הכלכלית, מצאו שרמדאן אשם בהפסד של 6-9 אחוז בתוצר לעובד בעולם האסלאמי, אולם אחראי לעליה של 4 אחוזים במדד האושר והסיפוק השנתי.

ממצאים אלו היו אמורים להיות מוגשים ביום הראשון לצום על שולחן האיפטאר (ארוחת שבירת הצום) של מעצב המדיניות המוסלמי. האיש בטוח מודע לעובדה שהתל"ג של כל העולם המוסלמי שווה פחות מחצי מהתל"ג של יפן, אבל למי אכפת באמת כל עוד מסכי הסמסנוג והשארפ היפנים משדרים לעולם הערבי כל מה שבא לו בחודש הזה.

גם מי שלא צם לא פרודוקטיבי

לא במקרה המחקר לא זכה לפרסום משמעותי בעולם המוסלמי: זהו מחקר שאינו תומך באמונה במובהק, בעוד ש-99 אחוז מהחיים בעולם המוסלמי מאמינים באלוהים, ו-92 אחוז מאמינים שיש גן עדן, והוא בשמים ולא באיים הקאריביים. האזכורים הצנועים למחקר שמצאתי ברשת התקבלו בתגובות שליליות, שמחו על הערעור על הלגיטימציה של רמדאן. "שהמערב לא ילמד אותנו", כתבו גולשים. "התל"ג יעלה, אם תפסיקו לשדוד את משאבינו", ירו לעבר המערב. רמדאן מהווה קשר בין דורות למה שמקובל ונהוג בעולם המוסלמי. זוהי שמחה שאפילו דאעש לא יכול להרוס, אז בטח שלא שני חוקרים מארה"ב.

כבר בשנת 1962 הבחין הנשיא התוניסאי אלחביב בורגיבה בהשפעת החודש הקדוש על הכלכלה, והורה לכל עובדי המשק להפסיק לצום בשל הירידה בייצור. "ומה נגיד לאלוהים כשנפגוש את פניו ביום הדין?", התקוממו הדתיים, והוא ענה להם בנחישות :"תגידו לו שבורגיבה אמר". לימים בורגיבה, הנשיא המוסלמי האחרון שהתעמת עם מוסד חודש הרמדאן, גמר באשפוז פסיכיאטרי כפוי, כשמולו טלוויזיה עם מגן מברזל, כי הוא היה זורק את נעליו ושובר את המסך בכל פעם שזין אלעאבדין בן עלי יורשו הופיע.

> רמדאן במחסום: רבבות עברו לירושלים, חלקם בדילוג מעל החומה

ארוחת שבירת צום רמדאן ברחוב על שפת הנילוס, קהיר (חגי מטר)

ארוחת שבירת צום רמדאן ברחוב על שפת הנילוס, קהיר (חגי מטר)

בצדק החוקרים מהארוורד חוששים להיתפס באמירה שדת גורמת לעוני. ברגישות רבה הם מציעים את ממצאיהם כהזדמנות לבחון פרקטיקות דתיות היקרות לעולם. לפי החוקרים, הגורם לירידה בתל"ג אינו הצום כשלעצמו, אלא השינוי בסדרי העדיפויות: למשך חודש אחד הדת באה במקום הראשון.

התוצאה היא שורה של התאמות רוחביות בחיי היום-יום: הפחתת שעות העבודה, צמצום שעות הלימודים, הקפאת סוגי פעילות וענפים שלמים עד לאחר החודש כי אין בהם צורך, דחייה של כל אירוע שמעורב בו אוכל, איסור על קיום חתונות במהלך החודש, הפסקה כמעט מוחלטת של שיווק האלכוהול, הפסקה של בידור לא צנוע – והרשימה עוד נמשכת. החוקרים גם מצאו שמי שלא צם אינו פרודוקטיבי יותר ממי שצם. רמדאן כמצב פסיכולוגי חל על כולם.

לקלל את המואזין

אבל העניין האמיתי בתוצאות המחקר צריך להתעורר נוכח הנתון השני: ככל ששעות הצום ארוכות יותר וההפסד לתל"ג לעובד גדול יותר, כך מדד האושר עולה בהתאמה. לעזאזל עם התל"ג: הגישה התועלתנית מקבלת אגרוף לפנים, ורוח הקפיטליזם של מקס וובר מתערערת. שני החוקרים רצים להסביר את הנתון החשוב הזה באמצעות מכונת הבידור ותוצרי הלוואי האחרים של החודש, לרבות הפעילות הדתית הענפה עצמה.

מערך התחזוקה שדרוש סביב יותר ממיליארד אנשים רעבים, שנהנים מהמון שעות מנוחה, הוא עניין כשלעצמו. הוא מורכב מהיצע עצום של גירויים, שכוללים ארוחות שבירת צום משובחות במיוחד, המוניות ומשפחתיות ומאינספור סדרות מושקעות עם גדולי הכוכבים, שמשודרות בכל שעות היממה. השעות בין ארוחת שבירת הצום לארוחת השחרית האחרונה הופכות לשעות ערות ותוססות, אם זה בתענוגות לפה או תענוגות לנפש, שבאים בצורת תפילות המוניות שנמשכות אל תוך הלילה ומשודרות בשידור ישיר בעשרות ערוצים.

הנתון שמראה את העלייה באושר למרות הסבל שבצום עלול להתפרש ככזה שנובע רק ממילוי המצווה, מה שמתאים לתדמית איש המזרח הרגשני. אבל בעיניי יש בחודש הזה יותר ממה שהחוקרים יכולים לפענח: הם לא יכולים להעריך את העונג שבאכילת ה"מלוכיה" הקיצית בארוחת שבירת צום, לא יכולים להבין את התרגשות הילדים שמחכים דקה בקדה לקריאת המואזין שמסיימת את הצום, וקשה בכלל להסביר כמה אושר יש בקללות שמופנות כלפי המואזין שמתמהמה להרים את הקריאה, בזמן שיושבים מסביב לשולחן מלא וערוך עם אבא רעב ועצבני.

> מה אמר מפקד המתפ"ש לפלסטינים לכבוד רמדאן?

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית רוחצות בים של יפו, רמדאן 2013 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

רמדאן הוא גם טקס קולקטיבי, שאינו סגור לדתיים בלבד. האירועים מסביבו הם בטבעם חברתיים. הרבה מוסלמים חילונים צמים כמסורת משפחחית, ובכלל מרביתנו לא מתנגדים לאווירה החמה, לאוכל, לממתקים ולשפע אירועי תרבות של החג, תרבות שלא תלויה בכסף של מירי רגב. אנחנו, כמו בכל העולם הערבי, רואים את אותן סדרות, שמוקרנות בבתי הקפה כמו המונדיאל, וקוראים לתינוקות חדשים בשמות הכי טרנדיים שמגיעים מהן.

כולם נהנים מההטבות של רמדאן: מוסלמים ונוצרים, דתיים וחילוניים, צמים ולא צמים, אפילו ה"כופרים" והאתאיסטים. זה פרס שוויוני מבחינה זו. אם אני מנסה לחשוב על העולם הערבי בעשורים האחרונים, עם כל מה שעבר עליו, לא הייתי רוצה לדמיין את העמים האלה ללא ההפוגה התרבותית והאומנותית והקולינרית הנחוצה הזו.

מתן בסתר

אני כחילונית לא מתכחשת לכך שאני נהנית מכל העולמות ומכל מה שתיארתי כאן. אבל מה שאני הכי מעריכה ברמדאן זה הפילנתרופיה, עולם שלם של כלכלה נסתרת, מעיין מבצע התרמה עולמי. אני נזכרת בכל הפילנתרופים האמריקאים שתמכו בעמותות ערביות, בזמן שעבדתי בארגוני החברה האזרחית, שהיו שואלים: "איפה החלק של החברה שלכם? איפה התרומה אצלכם?". היה לי קשה להסביר שאנשים כאן לא יתרמו לימי עיון עם עוגות משובחות בבתי מלון, אבל הם כן יתרמו במעטפה לאלמנה ענייה ברמדאן.

בכל כפר ערבי בארץ, כמו בכל העולם המוסלמי, ובנוסף לאירועים המתוקשרים והמבוימים, מתקיים הרבה מתן בסתר. מוסלמים טובים משלמים סכום קבוע וסמלי על כל פרט במשפחה, סכום שחייב להיאסף לפני סוף החודש ויתחלק לנזקקים בתוך אותו הכפר, כסוג של טיהור או כפרה שמוטל על הנפשות.

בשונה מה"זכאה" (מצוות הצדקה), שמוטלת על ההון על פי גודלו, התעריף שנקבע השנה בארץ הוא 15 ש"ח לאדם. בנוסף, מי שלא צם מספר ימים או בכלל לא צם, עם או בלי עילה דתית, רפואית או אחרת, ישלם גם 15 ש"ח ככפרה עבור כל יום צום מפוספס.

אחי הדתי בכל שנה מחליט להעביר אותי, האחות החילונית, את טקס הטיהור הזה. הוא משלם את הסכום בכל שנה במקומי, וזה בנוסף למתנה בכסף ביום החג, ללא קשר לכך שאני משתכרת יותר ממנו. כך שחילונית או לא, התרומה בשמי הלכה לאנשים עניים, וככל שהברזתי יותר מימי צום כך התרומה גדולה יותר מסתבר. לכן אני נוקטת באסטרטגיה של מקסום האושר שלי על חשבון הכיס של אחי, והוא עדין נאחז בתקווה לקרב אותי לדת.

זה רמדאן שלנו, שמצמיח תענוג לנו גדול – תל"ג.

> מאסר על הסתה בפייסבוק? רק לערבים

סעודת איפטאר, רמדאן (אילוסטרציה: Fort George G. Meade Public Affairs Office CC BY 2.0)

סעודת איפטאר, רמדאן (אילוסטרציה: Fort George G. Meade Public Affairs Office CC BY 2.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

למה לא פרסמת ביוגרפיה? (צילומים: סטפן רוהל/קרן היינריך בל, תומר נויברג/פלאש90, אקטיבסטילס)

ההיסטוריה הסודית של המאבק הפמיניסטי נגד הכיבוש

למה נשים לא כותבות ביוגרפיה? איך זה להיות "אויבת העם"? האם לאמהות יש תפקיד במאבק? בעקבות "נאילה והאינתיפאדה", יולי נובק יצאה לדבר עם זהבה גלאון, עו"ד לאה צמל והעיתונאית ענת סרגוסטי, מהנשים שעומדות עשרות שנים בחזית המאבק בכיבוש

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf