רעידת האדמה בנפאל: גורל אחד לתיירים גורל אחר לנוודים

האסון בנפאל הוא שעתן היפה של חברות הביטוח המקומיות והבינלאומיות. אלה שלחו את נציגיהן לחילוצים מסוכנים, בהם נעשתה ההבחנה בין העשיר לעני לקטגוריה שמפרידה בין מי שישרדו למי שנידונו למוות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

זוהרת ביופיה האותנטי, ישבה ה"נפאלית שנישאה לישראלי" באולפנו של רפי רשף לפני מספר ימים. היא באה לספר את סיפורה האישי כמובן, לתת לצופים תחושה שהם מתקרבים ככל שניתן אל ה"טרגדיה". "מה שמעת מהבית, מהמשפחה? כולם בסדר?" רשף שאל, והיא, בעברית מגומגמת אמרה שכולם בסדר, כשדמעה מנצנצת לה בקצה העין.

היא הנפאלית שהפכה לישראלית. היא שהצליחה לעשות את המעבר מהעולם השלישי לראשון. אם רק הייתה נשארת שם, אולי הייתה היא עכשיו בין ההריסות, מדממת למוות, ואולי קוראת לעזרה, ייתכן ואפילו הייתה מבינה את אותם "נפאלים מקומיים שנהיו אלימים", כשראו בעיניים כלות את מסוקי החילוץ אוספים רק אנשים מסוג מסוים.

> זה הזמן להשיב תודה לנפאל

עיר בצפון נפאל אחרי רעידת האדמה. 28 באפריל 2015 (צילום: Laxmi Prasad Ngakhusi / UNDP Nepal פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

העיר סנקהו בצפון נפאל אחרי רעידת האדמה. 28 באפריל 2015 (צילום: Laxmi Prasad Ngakhusi / UNDP Nepal פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

בכל פעם שמתרחש אסון כזה במדינת עולם שלישי אנחנו צופים בשידור חי בפערים בין העולמות. בין מי המתעד למתועד, בין האובייקטים הנצפים לסובייקטים הצופים, בין מי שחווה את האסון לבין מי שמדינתו הטיסה משלחת חילוץ. אבל הפעם, זימן לנו אסון הטבע התורן צפייה ממוקדת בתהליכים הגלובליים, הפעם לא ראינו כיצד נבדלת ישראל, ארה"ב או אירופה מנפאל הענייה ומוכת האסונות. הפעם זכינו לראות כיצד לא הלאום או המוצא היו פקטור, אלא רק הכסף. מי שפונו, טופלו והוטסו לא היו רק הניצולים הלבנים על ידי מדינותיהם, אלא התיירים, אלה המבוטחים על ידי חברות הביטוח.

לא רק הישראלים בלטו בסיפור החילוץ האומלל שלהם על ידי אנשי ביטוח הראל המסוקסים והמאובזרים, גם תיירי האקסטרים שטיפסו להנאתם על האוורסט, זוהרים במעיליהם היוקרתיים ובמשקפי השמש המקצועיות שלהם. נלחמים באיתני הטבע, תחת אוהליהם הצהובים המתמוטטים תחת כובד השלג והקרח שהוטח בהם ברעידת האדמה. ההון חילץ את מי שתרם לו, בהתאם לתנאי הפוליסה והאותיות הקטנות והכוכביות כמובן. הייתה זו שעתן היפה של חברות הביטוח המקומיות והבינלאומיות. אלה שלחו את נציגיהן לחילוצים מסוכנים, בהם נעשתה ההבחנה בין העשיר לעני לקטגוריה שמפרידה בין מי שישרדו למי שנידונו למוות.

> רחם להשכרה: האמת המרה מאחורי תעשיית הפונדקאות

מסוק בריטי שנשלח לנפאל כדי לסייע בחילוץ וסיוע ללכודים (צילום: UK-DFID Steve Lympany/RAF, פליקר CC BY 2.0)

מסוק בריטי שנשלח לנפאל כדי לסייע בחילוץ וסיוע ללכודים (צילום: UK-DFID Steve Lympany/RAF, פליקר CC BY 2.0)

זיגמונט באומן בספרו על הגלובליזציה ("גלובליזציה ההיבט האנושי" בהוצאת הקיבוץ המאוחד) מבחין בין תיירים לנוודים:

התיירים נעים כאוות נפשם. הם נוטשים אתר אחד, מכיוון שבמקום אחר קורצת חווייה חדשה שטרם ניסו. הנודדים יודעים שהם לא יישארו לאורך זמן במקום מסוים, ויהא רצונם בכך עז ככל שיהיה, מכיוון שבשום מקום שיחנו בו אין להם סיכוי להתקבל יפה. התיירים נעים מכיוון שהם מגלים שהעולם בהישג ידם (הגלובלי) מפתה מכדי לעמוד בפניו. ואילו הנוודים נעים מכיוון שהם מגלים כי העולם שבהישג ידם (המקומי) עוין במידה בלתי נסבלת. התיירים נעים מכיוון שהם רוצים בכך; הנודדים עושים זאת מכיוון שאין להם כל ברירה נסבלת אחרת…

את הנפאלים, או יותר נכון את הנפאליות, מכירים הישראלים דרך הפריזמה של העבודה הסיעודית. אלה הן הנוודיות בעל כורחן. בקרוב אולי נחזה בפונדקאיות שכאלה, הודיות הפעם (לאחר שהודו ותאילנד אסרו את אופציית הפונדקאות בארצן ונשים הודיות מגיעות לנפאל על מנת להרות לזרים בתמורה לכסף, ובתנאים קשים), ש"ייובאו" לארץ כדי לייצר ילדים ישראלים, למי שידם משגת.

אבל באומן מזכיר לנו משהו חשוב, שכדאי לתת עליו את הדעת: ההבדל בינינו לבינם הוא דק. הקיום שלנו כתיירים מייצר את קיומם כנוודים. בלעדיהם לא נוכל ליהנות מהחוויות המרגשות של טיולים זולים והרפתקניים. ועל כך יש להוסיף גם את הפחד המוצדק שרודף את התייר: להפוך לנווד. התייר של היום עשוי להפוך לנווד של מחר.

עם התעצמות הפערים החברתיים-כלכליים, כשמי שעומד בראש הפירמידה רחוק מרחק עצום מן המעמד שתחתיו, הרי שבעוד דור או שניים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במיקום לא נוח בתחתית הפירמידה, נידונים, כמו הנוודים הנפאלים, לחסדיהם של המחלצים הפרטיים, המבחינים בין דם לדם.

> הפגנת הקהילה האתיופית: "הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"

נפאל אחרי רעידת האדמה (צילום: Jana Lim/ ReSurge International פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

נפאל אחרי רעידת האדמה (צילום: Jana Lim/ ReSurge International פליקר CC BY-NC-ND 2.0)

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf