newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"האחריות עלינו הגברים, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו מחדש"

החברה הפלסטינית סוערת בעקבות הרצח של יארה איוב בת ה-16. 24 נשים נרצחו מתחילת השנה, חצי מהן ערביות. החלטנו לפנות לכמה גברים ולשאול - מה אנחנו יכולים לעשות כדי להיאבק באלימות בחברה שלנו

מאת:

הרצח המזעזע של יארה איוב בת ה-16 מהכפר ג'ש (גוש חלב) בגליל מעורר סערה אדירה בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל. במיוחד בקרב הפלסטיניות אזרחיות ישראל.

שיטוט ברחבי הרשתות החברתיות חושף את מידת המצוקה וחוסר הביטחון אותם מרגישות נשים אל נוכח מקרי הרצח הבלתי פוסקים בשנים האחרונות, והמקרה הספציפי הנוכחי. אם בעבר חלק גדול מהפוסטים ברשת היה מוקדש להשתלחות במשטרה (במידה רבה של צדק, כמובן) הרי שכעת חלק גדול מהן יוצאות כנגד הפטריארכליות, השוביניסטיות, ההטרדות המיניות כגורמים המביאים לאלימות נגד נשים ולרצח.

"עד עכשיו, מי שהיה בחזית המאבק נגד דיכוי הנשים, היו נשים. הגיע הזמן לשים גם גברים לצידן שידברו באותו שיח פמיניסטי". יארה איוב בת ה-16

"עד עכשיו, מי שהיה בחזית המאבק נגד דיכוי הנשים, היו נשים. הגיע הזמן לשים גם גברים לצידן שידברו באותו שיח פמיניסטי". יארה איוב בת ה-16

לעומתן, חלק גדול מהפוסטים אותם כתבו גברים עסקו בגינוי האלימות והרצח עצמו. כלומר, הם התמקדו בתוצאה ולא בגורם. התופעה כמובן אינה ייחודית רק לחברה הערבית, גם בחברה היהודית מדובר במגיפה. אולי זה היאוש מהמשטרה ואובדן האמון ברשויות, אולי זה התפתחות השיח הפמיניסטי ואולי שניהם ביחד: יותר ויותר פלסטינים מפנים אצבע מאשימה כלפי החברה פנימה.

לפני כמה ימים, כשיארה איוב נעלמה, קרובת משפחה שלה פנתה אל חברי הקרוב, הראפר תאמר נפאר, וביקשה את עזרתו. היא סיפרה לו שהן מעריצות שלו. עכשיו עצם המחשבה שהנערה שנרצחה הייתה מעריצה של תאמר, מכבידה עליו ומגבירה את תחושת הכאב וחוסר האונים. "אבל לא אני העניין פה, אלא היא. לא הגברים העניין פה, אלא הנשים", הוא אומר לי בשיחה ארוכה שניהלנו היום. "רוב הנרצחים אצלנו הם גברים, אבל הם לא נרצחו בגלל היותם גברים. הרי אישה נרצחת רק בגלל היותה אישה, ומה עם נשים שמעבירות חיים שלמים תחת אלימות מצד הבעל, האח או האב, מבלי להירצח? אין לי איך להמחיש את זה חוץ מלהשתמש בטיעון פילוסופי: נניח שגבר יכול להירצח בגלל ויכוח על מקום חניה. אז איך אפשר למנוע את זה? אתה משכנע את אותו גבר להפסיק לריב על מקום החניה והוא לא יהרג. אבל מה תגיד לאישה? אל תיוולדי אישה? אל תיוולדי למשפחה פטריארכלית?".

המשטרה מבקשת עזרה

מאחר ומדובר בתופעה שעליה אחראים גברים, החלטתי לשוחח הפעם דווקא עם גברים כדי ללמוד מה אנחנו כגברים יכולים לעשות כדי להילחם באלימות נגד נשים. "להוציא מקרה אחד לפני כמה שנים בו אישה הרגה את בעלה, לא זכור לי מקרה רצח שבוצע על ידי אישה בחברה הערבית", אומר רסול סעדה, מנהל מיזם "קהילות בטוחות" בעמותת יוזמות קרן אבהרם. "וגם אז, מדובר היה בתגובה לאלימות שבעלה הפגין נגדה". סעדה מתייחס למקרה של דלאל דאוד שבשנת 1997 הרגה את בעלה לאחר שהיתה נתונה במשך שנים למסכת התעללויות שכללה אלימות קשה, אונס, והשפלות. דאוד ריצתה כבר 21 שנות מאסר מתוך 25 שנות מאסר שנגזרו עליה.

מתחילת השנה נרצחו בישראל 24 נשים. מחציתן ערביות. לפי מרכז המידע של הכנסת, שיעור קורבנות הרצח בחברה הערבית גבוה במוצע פי חמש מהחברה היהודית. רוב הנרצחים הערבים בישראל הם גברים. מתחילת השנה, נרצחו בחברה הערבית 52 אנשים. כלומר, ארבעים גברים בסך הכל (כולל המקרה האחרון בכפר נחף שבו במהלך קטטה נרצח גבר נוסף).

במהלך 2017 נרצחו 68 ערבים, כאשר תשע מתוכם היו נשים. לפי הנתונים, ניתן לראות כי קצב רציחות הגברים דווקא יורד מעט, ואילו מספר מקרי הרצח של נשים מסרב לרדת.

משמרת מחאה בכיכר ציון בירושלים במחאה על רציחתן של שתי ילדות תוך יממה - יארה איוב בת 16 וסילבינה צגאיי בת 12. 24 נשים נרצחו מתחילת השנה. 24 בנובמבר 2018 (הדס פרוש / פלאש90) 

משמרת מחאה בכיכר ציון בירושלים במחאה על רציחתן של שתי ילדות תוך יממה – יארה איוב בת 16 וסילבינה צגאיי בת 12. 24 נשים נרצחו מתחילת השנה. 24 בנובמבר 2018 (הדס פרוש / פלאש90)

"בחמש עשרה השנים האחרונות, אנו עדים לכל כך הרבה מקרי אלימות אצלנו בגלל שהחברה שלנו עוברת משהו", אומר רסול סעדה. "הרי בשנות השמונים כמעט ולא היו מקרי רצח של נשים. אז מה השתנה? הגבר הערבי איבד לגמרי את מקומו בחברה. העליה במקרי הרצח היא תגובה לכך. הגבר הערבי מודר מהחברה הישראלית, ובמקביל נשים ערביות יוצאות יותר ללמוד ולעבוד, וגברים אצלנו תופסים את זה כאיום על מקומם בחברה".

סעדה חושב כי לשינויים המבניים העוברים על החברה הפלסטינית יש תפקיד מכריע בכך. "המבנה המשפחתי הקלאסי ומבנה החמולה השתנה. החמולה מתחילה להתפרק. גל האלימות של עשר השנים האחרונות הוא תגובה אחת גדולה לכך. יש אלימות בכל שכבה ובכל מקום בחברה שלנו. כפי שראינו אלימות בבחירות המוניציפליות, למשל. המשפחה היא עוד מקום בו האלימות משתוללת".

סעדה מציג נתון מעניין: בכל הישובים הערביים בהם נפתחו עוד מרכזי משטרה בשנה האחרונה, קיימת עליה של לפחות 100% בתלונות על אלימות כלפי נשים לעומת 2017. הנתון סותר בצורה מסוימת את מה שטוענים במשטרה. שם באופן מסורתי מתרצים את מספר מקרי הרצח הלא מפוענחים בחוסר שיתוף פעולה של האזרחים הערבים.

"אתה יודע מה מגוחך פה? שבאה המשטרה ובכלל מבקשת עזרה. הרי אנחנו אלה שאמורים לקבל עזרה מהמשטרה!", אומר סעדה. "הרי הם לא הולכים לנתניה למשל ואומרים ליהודים 'בואו תשתפו פעולה', אלא עושים את העבודה שלהם. מה שבמשטרה אומרים נכון רק לגבי שלב הראיות, אז באמת אנחנו רואים אנשים שחוששים להעיד".

אלא שגם החשש להעיד מגיע מאובדן אמון במשטרה, שזו תבטיח הגנה לעדים. "אצלנו בחברה הערבית אין שום מסגרת אמיתית שתגן על נשים. היחידים שיכולים לעשות משהו הם המשטרה, והם לא עושים. אז מה קורה? אובדן אמון מוחלט במשטרה – הגוף היחיד שיכול לספק הגנה אמיתית לנשים".

תאמר נפאר: אנחנו דורשים מיהודים לוותר על הכיבוש ואדמות כדי שיהיה לנו הפלסטינים, צדק ושלום. זה דומה - אנחנו הגברים חייבים ללמוד שכדאי לנו לוותר על הפריבילגיה הפטריארכלית שלנו למען צדק בחברה הפלסטינית

לדבריו של סעדה ניתן להוסיף סברה רווחת בחברה הערבית, לפיה לממסד הישראלי יש אינטרס להעסיק את החברה הערבית בבעיות האלימות שלה. שהרי אם זו תתעסק בבעיות הפנימיות שלה, היא לא תהיה פנויה להתעסק בדברים אחרים. ראינו דוגמה לכך בזמן הטבח שהתבצע על גבול עזה במאי האחרון, עת נרצחו על ידי צלפי הכיבוש 70 פלסטינים. חוץ מהפגנה בחיפה, לא התקיימו כמעט הפגנות תמיכה בעזה בישובים אחרים. באותו שבוע באום אל פאחם למשל, שתושביה באופן מסורתי מפגינים וסוגרים את כביש 65 עם כל התלקחות גדולה בגדה או בעזה, לא יצאו להפגין בכלל. מעניין לציין שבאותו זמן בדיוק נרצחו בעיר שני גברים צעירים, והתושבים היו מפוחדים וטרודים בבעיית האלימות בשכונותיהם.

ובכל זאת, מה אפשר לעשות כדי להיאבק באלימות נגד נשים בחברה שלנו? בהיעדר הגנה משטרתית אמיתית, ואם נצא מנקודת הנחה לא מופרכת שהממסד מעוניין שהאלימות תשתולל אצלנו, מה אנחנו כגברים פלסטינים יכולים לעשות?

"הרבה. עד עכשיו, מי שהיה בחזית המאבק נגד דיכוי הנשים, היו נשים. הגיע הזמן לשים גם גברים לצידן שידברו באותו שיח פמיניסטי. בנוסף, אנשי דת אצלנו, שכולם גברים הרי, יכולים לדבר יותר על הנושא. צריך לקיים חוגי בית לשוויון מגדרי, ולהכניס שיעורי שוויון מגדרי בבתי הספר כבר בגיל צעיר. אנחנו צריכים להתחיל להתנגד לכל מיני עסקאות טיעון שנעשות עם נאשמים באלימות דומסטית. עוד משהו שאנחנו יכולים לעשות הוא לתת עדיפות לנשים בקבלת תפקידים ברשויות המקומיות. הרי הם המעסיק הגדול ביותר אצלנו בחברה, נכון? דרך חוק עזר למכרזים יעודיים, הן צריכות לקבל תעדוף. זה יעשה פלאים לחברה שלנו ויוריד את האלימות".

האם הכל מתחיל במשפחה?

אלא שלא כל הגברים הפלסטינים מסכימים עם סעדה. כך למשל הפעיל החברתי עזמי חכים, מי שכיהן כחבר מועצת עיריית נצרת מטעם חד"ש, חושב שהבעיה מתחילה ונגמרת בחינוך בבית. "דיכוי הנשים אצלנו מתחיל כבר בהריון, עם היוודע מין התינוקת", הוא אומר. "האימא היא זו שחוששת הכי הרבה, בין היתר כי היא יודעת מה מחכה לבת שלה. הרי היא עברה את זה בעצמה".

ומה עושים עם המשטרה? הממסד?

"ברור שיש אחריות גם על המשטרה והממסד, שמפעיל תוכניות מאז 1948, בעצימות משתנה, כדי להסית ערבים אחד נגד השני. הממסד נגדנו לא מאתמול, וזה לא חדש. אז מה? איפה האחריות שלנו?".

קשה להיאבק באלימות כשהממסד נגדך.

"ובכל זאת, האשמה עלינו. המשפחה והבית הם יסודה של כל חברה. אם החינוך בבית רקוב, אז לא יעזור שום בית ספר ושום תוכנית להעלאת מודעות. כחבר מועצה בנצרת, כיהנתי כחבר בוועדות למאבק באלימות, בנשק, בסמים. אז שבוע בשנה אנחנו מקיימים פעילות וצעדות והפגנות ולא יודע מה, ומה קורה בשאר השנה? אלימות בלתי פוסקת. המאבק באלימות צריך להתחיל לפני זה".

ומה עם ההצעה של רסול סעדה, לתמוך ביותר נשים בתפקידי מפתח ברשויות המקומיות?

"כמובן שזו יוזמה מבורכת, אבל אני לא מסכים שזה בהכרח הפתרון. פמיניזם ומלחמה באלימות נגד נשים הן לא עניין מגדרי. יש נשים יותר גרועות מגברים. קח את בריטניה לדוגמה שם כיהנה אשת הברזל, מרגרט תאצ׳ר, כראש ממשלה. גם היום בבריטניה, ראשת הממשלה תרזה מיי פחות פמיניסטית מג'רמי קורבין. מירי רגב היא עוד דוגמה מעולה, מה הקשר שלה לפמיניזם?".

מה תגיד לאישה? אל תיוולדי אישה? אל תיוולדי למשפחה פטריארכלית?". תאמר נפאר (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מה תגיד לאישה? אל תיוולדי אישה? אל תיוולדי למשפחה פטריארכלית?". תאמר נפאר (יותם רונן/אקטיבסטילס)

חכים כתב בעקבות הרצח של יארה איוב פוסט בפייסבוק בו הוא מאשים את המרחבים הווירטואליים של צעירים פלסטינים במה שקרה לה: "שבועות שלמים כולם מדברים על רצח העיתונאי הסעודי חאשוקג'י וביתור גופתו. אז לא מפתיע שליארה איוב קרה דבר דומה. אנחנו צריכים להיות זהירים ולא לתת תהודה יתרה לדברים האלה. זה מסוכן ממש".

שמע, אתה מדכא אותי. אתה כעזמי עכשיו, מה אתה יכול לעשות כדי להיאבק באלימות נגד נשים?

חכים צוחק, ואז נאנח. "פעם תכננתי לשנות את העולם. היום אני יודע שאני לא יכול, ושאין פתרונות קסם לבעיה הזו. הפתרון הוא חינוך, חינוך וחינוך. לחשוב איך משפיעים על היחידה המשפחתית ומשנים בה מוסכמות. לפי דעתי צריך להקטין את המעגל עליו אנו פועלים, ולחשוב איך מגיעים להורים ומשנים להם תודעה".

נשים בפרונט

בחזרה לתאמר נפאר שאומר לי, "כגבר, אני כל כך פריבילגי ואני בחיים לא אוכל להבין מה זה באמת להיות אישה. אנחנו צריכים לעבור תהליך של נטרול הגבריות והפריבילגיות שלנו. הרי אנחנו דורשים מיהודים לוותר על הכיבוש ואדמות כדי שיהיה לנו הפלסטינים, צדק ושלום. זה דומה – אנחנו הגברים חייבים ללמוד שכדאי לנו לוותר על הפריבילגיה הפטריארכלית שלנו למען צדק בחברה הפלסטינית".

"אישה מוטרדת מינית ברחוב, והיא כמובן תרגיש כקורבן", הוא ממשיך, "אבל אם מישהו יטריד את אשתי מולי, אני גם ארגיש קורבן. יכול להיות שלא אוכל לשלוט בעצמי ושאגיב באלימות כלפי המטריד. כאילו היא הרכוש שלי. ואני יודע שגם אתה ככה. אתה מבין עד כמה הבעיה חמורה? אפילו אנחנו, שני גברים ליברליים, עלולים להתייחס לנשים כאל 'רכוש' שפגעו לנו בו".

רק לפני כמה ימים תאמר שחרר שיר חדש, "סלאם יא סאחבי", בו הוא נפרד מכמה חברי ילדות בלוד שנפלו קורבן לאלימות. שנינו יודעים מה זה לאבד חברים, והשיחות שלנו על הנושא הזה מעולם לא פוסקות. הן גם תמיד מגיעות לזכרונות כואבים.

לפני כשנה וחצי נרצחה אישה בלוד ששנינו הכרנו. היא גם הייתה קרובת משפחה של חברים קרובים שלנו. המחשבה על כך שאנחנו נמצאים עדיין באותו מקום כואב ומדכא ומדברים על אותם דברים קשים, פשוט לא מרפה.

ובכל זאת, חוץ מלשיר, לכתוב ולדבר על זה כמו שאנחנו עושים, מה עוד אפשר לעשות? לי אין שום הצעת פיתרון. תן לי ציטוט לסיום הכתבה.

"אנחנו צריכים יותר נשים בפרונט. צריך לזכור שהמשטרה לא עושה מספיק גם כדי למנוע אלימות נגד נשים בחברה היהודית – כך שהמאבק של הנשים היהודיות גם כן קשור גם אלינו. ברמה האישית, אני חושב שאנחנו צריכים להעלים מילים כמו 'שרמוטה' ושלל קללות סקסיסטיות מהשפה. האחריות עליך ועלי כגברים ליברלים היא לחנך גברים אחרים להפסיק להשתמש במילים האלו. צריך לפרק ולהרכיב מחדש את הדי אן איי הגברי, ולפני שאנחנו מחנכים את ילדינו לשוויון מגדרי, אנחנו צריכים לחנך את עצמנו מחדש".

השיר החדש של תאמר נפאר, "סלאם יא סאחבי" (תרגום לאנגלית בגוף הסרטון):

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf