רשיון להרוג: בצבא חושבים שאבנים הורגות רק אם ערבים זורקים אותן

מפקד חטיבה יורה בנער פלסטיני בגב וזוכה לגיבוי מלא כי לטענתו הנער זרק אבנים. כשמדובר בזורקי אבנים פלסטינים, מספיקה רק כוונה בשביל שדמם יותר. אבל מה קורה כשהאבן נמצאת בידיים יהודיות? פתאום היא כבר לא מסכנת חיים, והמערכת משבחת על איפוק. כתבה שביעית בסדרה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הפוסט נכתב בשיתוף עם נעם רותם

אתמול (שישי) ירה מח"ט בנימין, אל"מ ישראל שומר, שני קליעים בגבו ועוד אחד באחורי ראשו של נער פלסטיני בן 17, מוחמד אל כסבה שמו. שומר טען כי הנער זרק אבנים לעבר רכבו.

המערכת הפוליטית מלאה שבחים להתנהלותו של האל"מ בשל "סכנת החיים" שנשקפה לו, וכי הוא פעל "כמצופה ממנו" בארוע מסוג זה. כך אמר גם אלוף פיקוד מרכז, רוני נומה, שעל ההיסטוריה של יחסו המזלזל לחייהם של פלסטינים כבר כתבנו כאן בעבר. איך נער שנורה בגבו סיכן חיים בזמן הזה, ואיך הוא המשיך לסכן את חייו של המח"ט אחרי ששני קליעים ננעצו בו – את זה לא הסבירו.

בששת הפרקים הקודמים של סדרת "רשיון להרוג" בחנו תיקי מצ"ח שהגיעו לידינו שעסקו בהרג פלסטינים כאשר אלו לא היוו כלל איום על חיילי צה"ל. במסגרת התחקירים לסדרת בחנו בנוסף עשרות תיקים בהם ירו חיילי צה"ל תחמושת חיה לעבר צעירים פלסטינים, שלטענתם יידו לעברם אבנים, ובכל אחד ואחד מהתיקים לא נמצאו אשמים. החיילים היורים – למרות שבחלק מהמקרים אפילו מפקדיהם הודו כי שיקרו, הדיחו, הפרו פקודות, וירו שלא לצורך – לא נדרשו לשלם על מעשיהם.

לשמור על איפוק מול לינץ'

זה צד אחד של המשוואה. הצד השני הוא האיפוק המרשים אותו מצליחים קציני צה"ל וחייליו להפגין כאשר אותן אבנים בדיוק מושלכות עליהם מידיים יהודיות. הכיוון והמהירות אותם כיוון ומהירות, אבל הזהות הלאומית, כנראה, הופכת אותן לצמר גפן מתוק ורך.

אחרת אין שום דרך להסביר כיצד רק לפני שלוש שנים, כאשר הושלכו סלעים לעבר רכבו של מח"ט אפרים ופצעו אותו ואת סגנו, הוא הפגין איפוק מרשים ולא שחרר אפילו לא ירייה אחת. קצין אחר הצליח להתאפק ולא להרוג אף אחד גם כשהותקף באלימות ושמשת רכבו נופצה בלב שכונת מאה שערים בירושלים, על ידי יהודים, כמובן. בחטיבת גבעתי שיבחו את הקצין : "זה היה קרוב ללינץ' אבל הוא שמר על איפוק ולא השתמש בנשק אף שחש איום כשהשליכו סלעים על המכונית שלו", אמרו שם.

> רשיון להרוג: כל פרקי סדרת התחקירים

מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

איפוק דומה הופגן בעשרות מקרים אחרים, למשל כשמתיישבים יידו אבנים על שיירה של הקונסוליה האמריקאית. יהודים בגילה רגמו אוטובוס אשר נהגו ערבי. פה עוד יידוי, וגם כאן. במקרה אחר מתיישבים התפרעו ללא סיבה לפי גורם ביטחוני, יידו אבנים לעבר מכוניות פלסטיניות, ופצעו קשה אחד מהנהגים. הנה עוד כמה עשרות מקרי איפוק.

כך היה גם כאשר בהפגנה של אלפי חרדים נגד גזרות הגיוס יודו אבנים לעבר שוטרים ועשרה מהם נפצעו. האיפוק לעיתים אף מלווה בשמירה על חייהם של מיידי האבנים, כאשר המיידים הם מתיישבים, ונמעני היידוי הם פלסטינים, ויש עוד עשרות ומאות דוגמאות לאיפוק המרשים הזה.

למעשה, למיטב ידיעתנו ולאחר בדיקה מקיפה, נראה שמעולם לא נורה יהודי על ידי צה"ל לאחר שיידה אבנים.

עשרות מקרי הרג, אפס אשמים

בדצמבר האחרון ירה חייל למוות בנער בן 16, אימאם ג'מיל אחמד דוויכאת, בגבו, ממארב, לאחר שלטענתו התכוון הנער ליידות אבנים. התכוון. במרץ ירו חיילים בראשו של סאג'י ג'ראבעה ממארב כי התכוון להשליך אבנים. בנובמבר ירה צלף מחטיבת גבעתי בגבו של ווג'יה א-רמחי בן ה-15 והרג אותו מטווח 200 מטר לאחר שטען כי זה השליך אבנים לכיוונו. ממרחק 200 מטר. ביוני של השנה הקודמת ירו חיילים למוות בחזהו של אחמד עראפת לאחר שלטענת החיילים יידה אבנים, וגם בחזהו של מחמוד דודין בן ה-14 מדורא.

ויש עוד: באוגוסט ירה כוח צה"ל בגבו של ח'ליל אל-ענאתי בן ה-10 כאשר זה נמלט בפחד לתוך סמטה, והחיילים שהרגו אותו טענו מאוחר יותר כי היה בחברתם של נערים אשר יידו אבנים. ביולי 2013 ירה קצין בחטיבת כפיר למוות במועתז שראוונה לאחר שזה התקיף באבנים את הג'יפ הממוגן שלו. הקצין טען שירה ברגלו של שראוונה, אך הנתיחה הראתה כי הוא שיקר ולמעשה ירה בגבו.

לא נמצאו אשמים גם כאשר נהרגו מוסעב דאענה, עיסאם בדראן, ודיע סמארה, חסן עאשור, זיאד עוואד, אמאם ג'מיל אל-ספיר, סאג'י דרוויש, מוניר אחמד באדארין, חמד פחמאווי, אחמד אבו־שאנו, מחמוד איסמעיל עטאללה, מוסטפא אסלן, יוסף אבו־זאע׳ה, ורבים רבים אחרים.

> רשיון להרוג: למה ירו 29 כדורים לגופם של בני הדוד קוואריק?

חייל מכוון נשק לעבר הפגנה, נבי סאלח, 2011 (אן פאק / אקטיבסטילס)

חייל מכוון נשק לעבר הפגנה, נבי סאלח, 2011 (אן פאק / אקטיבסטילס)

סתירות מהותיות

כאמור, עברנו על עשרות תיקי חקירה של מקרי הרג כאלה, ובכולן ללא יוצא מהכלל גילינו סתירות מהותיות בין עדויות החיילים לבין העובדות בשטח, ובכל זאת באף אחד מהמקרים האלה לא הועמדו החיילים לדין על החיים שנטלו.

ב-23 בספטמבר, 2011, נורה למוות עיסאם בדראן מקוצרא במהלך הפגנה. מפקד הפלוגה במקום אמר שקיבל אישור ירי מהסמג"ד, ופקד לירות לאחר שחש בסכנת חיים. הסמג"ד טען שהמ"פ משקר, ושכל מה שהיו צריכים לעשות זה לעלות לרכב ולנסוע משם, ולא היה שום צורך בירי חי. בדראן למעשה כלל לא יידה אבנים, והירי כוון למישהו אחר. זה כלל לא שינה לקצין החמוש. חקירת המקרה נסגרה ללא אשמים.

ב-30 ליולי, 2008, במהלך ההלוויה של אחמד מוסא בן ה-11 מהכפר ניעלין שנורה בראשו ביד שוטר מג"ב, נורה למוות בן דודו, יוסף עמירה בן ה-17. נטען כי עמירה עמד ליד נערים שהשליכו אבנים, למרות שעמד מאות מטרים מהם בפתח בית דודיו, ואפילו המפקד של החייל היורה טען כי הירי היה בניגוד לפקודות ובלא שום סיבה או צורך. חקירת המקרה נסגרה ללא אשמים.

ב-3 בדצמבר, 2006, ירה קצין בדרגת סגן כדור חי באחורי ראשו של ג'מיל ג'בג'י בן ה-15 משכם. אבנים הושלכו על ג'יפ צבאי בשעה שנסע על הכביש, הוא עצר, הקצין ירד מהרכב למרות שלא נשקפה לו כל סכנת חיים בתוך הג'יפ הממוגן, כיוון את הנשק, וירה כדור חי. הוא לבש באותו הזמן אפוד קרמי, וסט וקסדה. לא הייתה יריית אזהרה, לא היה נוהל מעצר חשוד. כדור חי אחד, ירה, וחזר לרכב שנסע בלי פגיעה, כשהוא משאיר את גופתו חסרת החיים של הנער בשדה הבור. גם כאן, חקירת המקרה נסגרה ללא אשמים.

בקיץ שעבר הוקלט קצין באחת החטיבות המופקדות על אכיפת המשטר הצבאי בגדה כאומר: "המטרה הייתה באמת לעשות סוג של.. להביא כוחות לא סתם – רציניים – להיכנס ולהסתובב בכפר… להעמיד כוחות של צלפים, כוחות של תצפית, כל מיני כוחות כאלה. באמת במטרה שכל הגדוד באמת ילך בפנים, במטרה לעורר את האנשים שאוהבים את הבלגן הזה, ושיתחילו לעשות בלגן, לזרוק אבנים… וזה באמת הייתה המטרה, פשוט שיתחילו לעשות בלגן… ולהוריד את מי שעושה בלגן". החיילים רואים באבן רשיון אמיתי לירי חי, וכל האמצעים כשרים.

צפו: חייל מתעלם ממתנחלים שזורקים אבנים לידו

סכנת חיים?

המקרים שהבאנו כאן הם רשימה חלקית מאוד של כלל התיקים עליהם עברנו. בכולם טענו החיילים כי חשו סכנת חיים ולכן ירו כדי להרוג. הצבא, למרות סתירות משמעותיות בעדויות, מחליט פעם אחר פעם לזכות את עצמו ולקבוע כי שום דבר לא קרה, וכי המתים אחראים לחלוטין למותם.

עד היום, למרות אלפי מקרים של יידוי אבנים בהפגנות, לא נהרג אפילו לא חייל אחד מפגיעת אבנים. "סכנת החיים", למעשה, היא סכנה לפלסטינים, שעשרות אם לא מאות מהם נהרגו מירי חיילים לאורך השנים בנסיבות כאלה. המשוואה כאן, בעצם, הפוכה. החיילים חשים את סכנת החיים שהם מהווים לפלסטינים. צה"ל משבח תגובות קטלניות כאשר הן מתאימות לטענתו לפקודות הפתיחה באש וכך מצפה הוא מחייליו לנהוג, ולעומת זאת הוא משבח איפוק כאשר הניצבים מצידן השני של הכוונות הם יהודים.

אנחנו עומדים, אם כן, בפני סתירה. האם אבנים מהוות סכנת חיים או לא? האם ההתנהגות המקובלת היחידה נוכח אבנים היא ירי על מנת להרוג? למה במקרים בהם יהודים מיידים אבנים אפילו לא יורים באוויר, או פשוט עומדים מנגד כאשר האבנים מושלכות על ערבים? האבנים היהודיות באמת רכות יותר?

לצד כל השאלות האלה ראוי גם לציין כי ליהודים עומדת זכות ההפגנה וההשתתפות הדמוקרטית, ולכן פתוחות בפניהם דרכי מחאה אחרות, שלא כוללות אבנים, בעוד שזכויות אלו ניטלות מהפלסטינים ברחבי שטחי המשטר הצבאי, בו כל צורת הפגנה, התאספות, ומחאה נחשבות ללא חוקיות.

לחיים של יהודים יש מחיר

התשובה לכך כמובן ברורה. חיילי צה"ל יודעים שהם יסתבכו אם יירו ביהודים, ויזכו לשבחים אם יירו בנערים פלסטינים, גם אם מדובר בנערים לא חמושים. התחושה שהם נמצאים בסכנת חיים, אם כן, מושפעת בהתאם.

כמו במקרים של הסתה ברשתות החברתיות, שבהם רק ערבים נכלאים, וכמו במקרים של הריסת בתי מחבלים פלסטינים ולא בתיהם של מחבלים יהודים, גם כאן מדובר באכיפה גזענית וזו חייבת להיפסק. בטח כאשר העונש בצידה הוא מוות.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> שאלת המוסריות של צה"ל היא הסחת דעת

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"אין ילד בשכונה בלי טראומה מהחודשיים האחרונים". ילד בעיסאוויה (יובל אברהם)

ביום משחקים ביהודים נגד ערבים, בלילה באים החיילים. קיץ בעיסאוויה

ילדי עיסאוויה מבלים את חופשת הקיץ שלהם בתוך שכונה שהפכה לזירת מלחמה. בין רימוני ההלם והגז הם רואים את האבות והאחים שלהם נעצרים ומושפלים יום יום. "אין ילד בשכונה בלי טראומה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf