"אני רוצה לדעת מי רצח את אמא שלי, לא רוצה להגיד לה שלום"

רגע לפני הלוויה, בנה הבכור של שאדיה מוסראטי, שנרצחה ברמלה, לא רצה להיפרד. הוא רק רצה לדעת מי רצח את אמא שלו ולקח אותה לנצח. "מה אעשה עם אחותי בת השלוש? איפה אמא שלנו?", הוא זעק. ולנו לא נותר אלא לבכות ולבקש סליחה

מאת:
השאירו תגובה
א א א
שאדיה מוסראטי

שאדיה מוסראטי

לרוב אני מחזיקה מעמד בהלוויות של הנשים הנרצחות, אולי יישאר בי כוח לתמוך ולעזור לאמהות והאחיות וכל מי שקרוב לקורבן. אני מרשה לעצמי להתפרק ברכב, בחדר חשוך בבית להתאבל וליילל עד אובדן חושים, ואז לאזור כוח ולקום מחדש להמשיך.

אך אתמול (שישי) בהלוויה של שאדיה מוסראטי, ישבתי בתוך ים של נשים בוכות, המומות, אבודות בתוך דממת האימה. לפתע דהר פנימה ילד זועם וחתך את השקט כמו סכין חד. הוא צרח מדם ליבו, בקול מייבב שחדר לעצמות, וניער את הנשמה וזעזע את הגוף. בלב חדר הומה נשים אל מול סבתו, הוא צרח ודמעותיו מבעבעות בגרונו: "למה??? למה רצחו אותה? מה היא עשתה? אמא שלי זאת אמא. אתם מבינים? תענו עכשיו! אני רוצה לדעת. כולם כלבים בני כלבים. מי שם אקדח בראשה וירה בה?".

הילד צרח וצרח אני וכל מי שהיה עד למחזה המצמרר הזה בכה במרירות. הוא לא יכל לשאת את דברי הניחומים של כמה נשים, חבט בעצמו ובכל מי שהתקרב אליו.

אחת הנשים ניסתה להרגיע ואמרה לו "עוד מעט יביאו את אמא, ותראה אותה ותגיד לה שלום". הילד חידש את  גל הזעם. "לא רוצה להגיד שלום לאמא, אני רוצה אותה לידי. מה אעשה עם אחותי בת השלוש? איפה אמא שלנו? לכו למשטרה עכשיו שיביאו לי את הרוצח. אני רוצה לדעת מי עשה את זה. הם יודעים. עכשיו אני רוצה לדעת. לא רוצה להגיד שלום".

הוא רץ לגג הבניין ועמד שם בגשם, וצעק שאם מישהו מתקרב הוא יקפוץ למותו. אחד הבחורים רץ אליו חיבק אותו בכוח והוריד אותו.

בנות משפחתה של שאדיה מוסראטי ממתינות לגופתה (סמאח סלאימה)

בנות משפחתה של שאדיה מוסראטי ממתינות לגופתה (סמאח סלאימה)

לא יכולתי לשאת את היתמות הסתמית הזו, היגון השחור שהוטל על הילד הזה ללא סיבה, הזעם הרועם שיתנחל בנפשו מעתה. בכיתי ללא הפסקה, בכיתי את הכישלון שלנו כחברה לשמור עליו, על הילדות הטהורה של הילדים האלו. בכיתי את חוסר האונים שלנו אל מול ילד שרוצה את אמא ומתייסר עם השאלה חסרת המענה – למה היא נרצחה?. בכיתי כי לא היה לי מילים ולא אומץ להסתכל בעיניים לש' בן ה-12 ולאחיו בן ה-11 ולאחותם בת השלוש. לא יכולתי להקל עליהם ולו בקצת את האובדן התהומי הזה.

ילדות רכה, נאיבית, חולמת ושמחה כבר לא תהיה להם. הם יגדלו בצל הזעם, הפחד והטינה. לאהוב ,לשקם, להאמין ולצמוח יהיו משימות קשות מאוד. עם מטען רגשי כזה לא תבנה חברה טובה, בריאה וזוהרת כמו שחלמנו וקראנו בספרים.

אני מתנצלת בפניך ש' אהובי, חמוד שלי, לא עמדנו במשימה הבנאלית לשמור עליך. תסלח לי תסלח לנו.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

מר אראקאווה באחת מחממות פרחי היפעה שלו (צילום: טל טארו)

בחזרה לפוקושימה: כך נראים החיים אחרי אסון גרעיני

שמונה שנים אחרי התאונה הגרעינית שהובילה למותם של עשרות אלפים, אנחנו כמעט לא שומעים על התושבים שפעם התגוררו בעיירות מלאות החיים שננטשו ברגע – כמו מר יושיזאווה, שסירב לנטוש את פרותיו; או מגדל הפרחים אראקאווה, שהחלטתו לחזור עלתה לו בנישואיו – אך אינו מתחרט עליה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf