newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שארלי הבדו: גרוטסקי, מצחיק לפרקים, אך לא גזעני

הטענה כי האיורים ב"שארלי הבדו" הם גזעניים מחמיצה את ההקשר התרבותי שבתוכו הם מתקיימים: הומור שחור צרפתי, שעושה שימוש חד בכלים סאטיריים לצורך הבעת ביקורת פוליטית וחברתית

מאת:

כותבת אורחת: רוני ישראלי

שארלי הבדו: גרוטסקי? כן. מצחיק? לפעמים. גזעני? לא. פרנסואה הולנד חשוף ישבן, אורגיה בין ישו, אלוהים ורוח הקודש, האפיפיור חשוף ישבן ושוכב עם נערי כנסיה, העם הצרפתי חשוף ישבן ואבר מין ענק עם המילה "מיסים" נע לעברו, אבר המין של פרנסואה הולנד אומר: "אני הרפובליקה", יהודים ומוסלמים על כיסא גלגלים אומרים "אל תצחקו עלינו" תחת הכיתוב "בלתי ניתנים לנגיעה", יהודים שהופכים גז לזהב, דיודונה, קומיקאי אנטישמי, מצויר חשוף ישבן וגליל מוארך בישבנו, מארין לה-פן (מנהיגת הימין הקיצוני והאיסלאמופובי בצרפת) מומשלת, יחד עם בוחריה, לגוש גדול של קקי. אלו הן רק כמה דוגמאות לקריקטורות של השבועון.

כשהגעתי לפריז לפני קצת יותר משנתיים, לקח לי זמן להבין ולהתרגל להומור המקומי. הצרפתים אוהבים לרדת על כולם, אוהבים גרוטסקיות ובדיחות "קקי פיפי". אחת האמרות השגורות בצרפת היא "אין ידיים, אין שוקולד". הביטוי נובע מסיפור צרפתי ידוע על ילד בלי ידיים שמבקש שוקולד מאמא שלו. היא אומרת לו: "לך תיקח". הילד עונה: "אבל אמא, אין לי ידיים". והאמא עונה: "אין ידיים, אין שוקולד".

> מה כל כך "אמיץ" בלעג על הנביא מוחמד?

שער המגזין "שארלי הבדו" (צילום: Mona Eberhardt פליקר CC BY-SA 2.0)

שער המגזין "שארלי הבדו" (צילום: Mona Eberhardt פליקר CC BY-SA 2.0)

זוהי דוגמא קלאסית להומור שמכונה בצרפת second degree, או דרגה שניה של הומור. מדובר בסוג של הומור שחור, שבדרך כלל יהיה מאד ציורי, ואם אפשר בהזדמנות גם לרדת על מישהו, מה טוב. ומה מטרת הבדיחה? לא, לא לצחוק על נכים או על ילדים בלי ידיים, אלא ביקורת על הממשל והחברה שאינה מסייעת לאזרחיה ולמעשה אומרת להם – אין לכם, לא נעזור לכם. כמו רוב הסאטירות, גם את אלו של צ'ארלי הבדו יש לקרוא בהקשרן המקומי הרחב. אתן דוגמא: למביט מהצד, קריקטורה של הקומיקאי האנטישמי דיודונה, המצוייר עם "קנלה" (מאכל דגים בצורת גליל) תקוע באחוריו, יכולה להראות כסתם הומור נמוך. עבור הצרפתי הבדיחה מורכבת הרבה יותר: "קאנלה" הוא כינויה של מחוות יד שהומצאה על ידי הקומיקאי כאלטרנטיבה להצדעה ההטלראית האסורה לשימוש. מכאן שה"קאנלה" התקוע באחוריו של דיודונה, אינו אלא ייצוג של אותו מועל יד שמאיירי העיתון בחרו למקם בישבנו.

בשם "הנכונות הפוליטית"

בימים האחרונים נשמעים לא מעט קולות שטוענים כי צ'ארלי הבדו הינו שבועון גזעני. זוהי ראיה שטחית שמתעלמת לחלוטין מאופיה של סאטירה (שאמורה להטריד את הקורא ולבחון את הגבולות), מקיומו של הומור שחור, מהבדלי תרבות בינינו לבין הצרפתים, והגרוע ביותר- היא גזענית בעצמה וגובלת בהאשמת הקורבן. אולי זו ה"נכונות הפוליטית" או רגשות אשם שמונעים מאתנו את היכולת לבקר רצח נתעב מבלי לחפש עבורו תירוצים רק כי הוא נעשה בידי מוסלמים. האם עצם ההקלה הקולקטיבית הזו לא שמה את כולם – מוסלמים ואלו הרוצחים בשם האסלאם, באותה משבצת?

נכון, העיתון הציג את דמותו של מוחמד (בין השאר) בצורה מוגחכת, אבל חברי העיתון בהחלט ידעו ואף הדגישו את ההבדל בין מוסלמים לבין קיצוניים הרוצחים בשם האסלאם. לפני מספר שנים, אחרי מתקפה על מערכת העיתון, אמר "לוז", אחד המאיירים, כי הוא (בתרגום חופשי) "אינו מוכן להתפשר על חופש הביטוי הסאטירי בגלל שניים שלושה מטומטמים שלא מייצגים את כלל הקהילה המוסלמית. אני לא מתכוון להילחם או להיאבק בהם, אני רק רוצה להראות להם שהם לבד". אותה קריקטורה בצ'ארלי שעוררה את חמתם של רבים עשתה גם היא בדיוק את ההבחנה הזו: מוחמד (הפעם לבוש לגמרי) מצויר כשהוא אוחז את ראשו בכפיו כשברקע כתוב: "מוחמד קורס מעומס האינטגרליסטים" (לאומניים קיצוניים) והוא אומר: "כמה קשה כשאוהבים אותך אידיוטים”.

בעיני רבים, בהתייחסותו לאינטגרליסטים כאידיוטים, העיתון אשם בגזענות נגד האסלאם. זה גם מה שחשבו בדאע"ש ואל-קאעידה. רק שאפילו דאע"ש ואל קאעידה בעצמן כבר לא כל כך טהרניות. לא רק מוסלמים מתקבלים לשורותיהן. עשרות ומאות צעירים נוצרים לבנים ממשפחות "צרפתיות צרפתיות" או בלגיות או שוויצריות מגויסים על ידי מטיפים קיצוניים שמחפשים את הנער המבולבל שתאב לכוח והערכה. האם גם הם נפגעו עמוקות מהקריקטורות על מוחמד? הצטרפות לגופים לוחמים ותאי טרור בעולם הופכת לתופעה שהיא מעבר להשתייכות לדת. הטרגדיה היא שהטרוריסטים מנכסים לעצמם את האסלאם כסמל וכעילה להשלטת הטרור גם על העולם המערבי, אך בעיקר על מוסלמים בארצות ערב שאינם אדוקים מספיק לדעתם. אין ספק שדיון על אופיו של העיתון ועל רמת הפוגענות מול ההומור שבו הוא מעניין ולגיטימי, אך לצערי הוא אינו הסיבה, ורחוק מלהיות שורש הבעיה. ואם כן, אבוי לנו.

אופטימיות, למרות הכל

וקצת תקווה לסיום. לשמחתי נכון לעכשיו יש מקום גם לאופטימיות: מאז האירועים בפריז בסוף השבוע האחרון, התקשורת והאנשים ברחובות עולים על גדותיהם בגילויי סובלנות הדדיים. כמעט 4 מיליון איש צעדו ביום ראשון עם שלטים שעליהם המסר: "כולנו יהודים, כולנו מוסלמים, כולנו שוטרים, כולנו שארלי". בטלוויזה, אישה מוסלמית שאיבדה את בנה באירוע טרור בצרפת מנחמת אב יהודי שאיבד את בנו בסופר הכשר ביום שישי. ברדיו אין סוף לדיבורים על האסלאם ועל האופן הנכון והראוי לראות אותו. ברחובות אנשי דת מכל הזרמים והצורות נפגשים ומנהלים דיאלוג. עשרות מוסלמים הגיעו לבית הכנסת בו נערכה תפילת זיכרון לנרצחים.

אין לי כוונה לצייר כאן איזו אוטופיה. אין לדעת מה ילד יום ומה יהיו תוצאותיו של מפגן האחדות העצום הזה, אבל השבוע צעדו יחד נציגי כל הדתות, ודגלי ארצות רבות – כשביניהן ישראל פלסטין לבנון וסוריה –  הונפו צד בצד, ולא נגד. ובתוך כל כור ההיתוך הבוער הזה, אף התפרעות לא נרשמה. מובן שצרפת לחלוטין אינה חפה מתחלואים כמו אפליה, גזענות, אבטלה, וקיצוניות. אך נראה שמיליונים התחילו להבין שגם מחשבה נאורה ניתן וצריך להטיף ולהפיץ במופגן, לא רק שנאה.

> יואב חטב, מהרוגי הפיגוע בפריז, הפך לסמל פטריוטי בתוניסיה

רוני ישראלי, בעלת תואר בספרות מהאוניברסיטה העברית ובשנים האחרונות חיה ומלמדת בפריז. חושבת לפעמים בצרפתית, ומנסה להבין את התרבות שבתוכה היא חיה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf