שביתה כללית: למה הערבים באים לתל אביב, ולמה זה חשוב

פעם התגובה להריסות בתים בציבור הערבי הייתה שביתה ספונטנית למחרת, והפגנות בערים הערביות. עם הרוחות החדשות של הרשימה המשותפת וועדת המעקב נדחתה השביתה, וההפגנה מגיעה לתל אביב. זה לא מובן מאליו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

הישראלי הממוצע לא מבין את השינויים הדרמטיים שמתרחשים בחצר הפנימית בחברה הערבית. ידיעות קלושות אודות סדר היום של החברה הערבית – הריסות בתים, עצרת פה, הפגנה שם – מבצבצות רק מדי פעם בתקשורת העברית, במשורה.

לכאורה זה דפוס קבוע אצל הערבים ביחסם עם הממשלה, שעושה בהם כראות עיניה. בתודעה של האזרחים היהודים רץ התסריט הנצחי, מרדים החושים, לפיו אם קורה משהו אצל השכנים כמו הפקעת אדמות, תוכנית פראוור, רצח בידי שוטרים או אפילו אמירות אומללות של ראש הממשלה ביום הבחירות – התגובה הערבית האוטומטית תהיה תגובה עממית, לרוב ספונטנית וכועסת, ובעיקר לא מזיזה לאף אחד, בטח שלא לממשלת ישראל או לתקשורת המיינסטרים.

אלא שלאחרונה, עם בחירתה של הרשימה המשותפת והמאמצים הכבירים לבנות מחדש את ועדת המעקב ולהכריע מי יעמוד בראשה (סיפור בפני עצמו), יש תחושה שהאזרחים הערבים משדרים על גל שונה. שינוי זה ניכר גם במסר שנשלח לאוויר הישראלי ערב הבחירות אודות רצונם של הפלסטינים אזרחי המדינה להשתלב בכל הרמות ובכל תחומי החיים במדינה, מסר מהפכני בפני עצמו, ועל נחישותם להגן על האזרח המוחלש באשר הוא. המסר הזה הופך היום לתוכנית פעולה בשטח.

> הבולדוזרים שהרסו את בתי דהמש שברו גם את הסיכוי לחיים משותפים

הרשימה המשותפת (אורן זיו/אקטיבסטילס)

קמפיין נטול תוכן. הרשימה המשותפת (אורן זיו/אקטיבסטילס)

דרושים שותפים

בואו נסתכל על שניים מהמהלכים והצעדים הקטנים שנקטו עד כה מנהיגי החברה הערבית הנבחרים: הם דחו את ההצעה למפגש עם הליגה הערבית, מפגש שהיווה חלום פלסטיני רטוב מזה כעשרים שנה במטרה לקבל את ההכרה וההוקרה הזו, והם החליטו לאפשר מנעד של תגובות (עמידה שקטה או יציאה) בזמן שירת ההמנון בכנסת.

לכאורה הצעדים האלה נראים סימבוליים וקטנים, אבל אם ננתח אותם נראה שהם רחוקים מכך. הקמת השדולה לחיים משותפים בכנסת, ודחיית השביתה המיידית וההפגנה בעקבות הריסות הבתים בכפר כנא, בדהמש ובנגב וקביעת תאריך מוסכם עבור שביתה כללית ״במגזר״ באמצע השבוע – כל אלה מסמנים בעיני מגמה חדשה במאבק החדש על המקום של הפלסטיני הישראלי.

היום (שלישי) צפויה עליית מדרגה משמעותית במסר שמנסה החברה הערבית להעביר למדינת היהודים. בלב ליבה של העיר הכי ישראלית, תל אביב, ובכיכר הכי סמלית למאבקים חברתיים, כיכר רבין, יעמדו בשעה חמש אחר הצהריים אלפי אזרחים ערבים (אני מקווה) ויפגינו. הערבים יבואו מאום אל פחם, נצרת, סכנין, רהט, רמלה ולוד, מטייבה וחיפה ובאר שבע, עם הרבה שלטים בעברית ובערבית, כך שאף אחד לא יוכל להתעלם מהם יותר. הקול שלהם חייב להישמע. מדיניות הרדיפה של הממשלה את האזרחים הערבים חייבת להיפסק לטובת כל האזרחים.

אם תחשבו על האמירה העומדת מאחורי ההפגנה בכיכר, תמצאו שיש בה הצהרה גלויה שאנחנו האזרחים הערבים חיים כאן, ולא מוותרים על הזכויות שלנו, ונרדוף את הצדק והשוויון עד הסוף.

לא זאת בלבד: אנחנו מחפשים שותפים למאבק הזה מתוך החברה הישראלית. לא מתביישים, לא מתבכיינים, לא מתחננים; אנחנו באים להגן על האזרחים המאמינים בדמוקרטיה שנמצאת בסכנת הכחדה, ואנחנו חייבים לשתף פעולה אחד עם השני.

> התביעה החשובה ביותר בארץ במאבק על חופש העיתונות

ילדים על הריסות בתים, דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ילדים על הריסות בתים, דהמש (אורן זיו / אקטיבסטילס)

לא מתנצלים

אני חייבת להבהיר פה את התהליך האבולוציוני שעבר על הפלסטינים מאז קום המדינה, בקצרה ובהכללה גסה כמובן. זה התחיל עם דור שעבר את הטראומה שלאחר הנכבה, הפלסטינים ששרדו (והפכו לישראלים בעל כורחם). הדור שאחריו הוא הדור המובס והמתוסכל, שגדל עם אותם ההורים מ-48, אלה שקיבלו את האזרחות בשקט, שחלקם אמרו תודה ולא הרימו את הראש. ואז צמח דור הכועס. כשחופרים בהיסטוריה, מגלים כי הם קורבנות פיצול האישיות: פלסטינים בתודעה, ישראלים בתעודה, קראתי להם. זה דור המרדנים, הכופרים בישראל ומעשיה ובמה שעשתה ושהיא עדיין עושה לעם הפלסטיני.

כיום אנחנו מסתכלים על דור שיוצר שיח שהזהות הפלסטינית שלו מאוד מגובשת, בעל שייכות לאומית בלתי מעורערת, ומודעות אזרחית סופר ישראלית. הפלסטיני החדש של היום לא צריך להוכיח לאף אחד נאמנות לפלסטין, כי ברור שעצם הקיום וההישרדות פה הם חלק מהמאבק על ההגדרה העצמית והזכות על האדמה עליה נולד. מצד שני, הוא גם לא מרגיש במבחן על יחסו לישראל – הוא שומר על החוק ופועל ביעילות בתוך המסגרות האזרחיות.

הדור של היום כבר איננו אותו "ערבי טוב" שמנגבים איתו חומוס, שלא מעז להגיד את מה שהוא חושב, זה שהיהודים מתגאים בו ומספרים ש״יש לי חבר ערבי״. הוא גם לא אותו ערבי מתבדל, שמתכנס רחוק מהיהודים כדי לשמור על זהותו. זה דור שמאמץ שיח של הערבי שבא עם כל הביטחון העצמי לפתח ביתו של הרחוב הישראלי ומבקש להיכנס, בלי להתנצל ובלי למצמץ.

אחרי שבעים שנה במדינה, אי אפשר לחשוד בפלסטיני מישראל שהוא בוגד, גם אם הימין מעוניין להציג אותו כך, ולהסית נגדו ולשנוא אותו. אי אפשר שלא לראות בו את הפלסטיני החדש, דובר העברית, שעובד קשה. את הפלסטיני הלמדן והמשכיל, האקטיביסט המודרני שמדבר על זכותו לחינוך טוב, לתחבורה ציבורית, לדיור ופרנסה, כמו כל האזרחים. וכן, גם על זכות השיבה ועל צדק לעמו. כמו שאמרה פעם ג׳ודי מוזס, הכי מסוכן הערבי הזה, שדומה לאיימן עודה, כי אפשר להתחבר אליו.

> מכתב לבן שטרם נולד, מאסיר שנאסר עליו להוליד

הפגנה למען חינוך, כיכר רבין, 2007 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה למען חינוך, כיכר רבין, 2007 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

האם תעצרו לקרוא שלט?

ופה טמונה אחת מהבעיות העיקריות העומדות בפני הפלסטיני החדש: מה קורה לישראלים היהודים במקביל? האם הם מוכנים לניפוץ תוויות כרגע? האם החברה הישראלית מוכנה בכלל לסוג הזה של הערבי עם ניחוח החוצפה הישראלית האותנטית? מה אפשר לעשות איתו? לדכא אותו עוד ועוד? לקצץ לו את הכנפיים ולדחוף לו את לוסי אהריש לגרון, אולי יבלע אותה וירפא קצת מהפלסטיני הבעייתי הזה? או שמא לדחוף אותו לפינה ולהפעיל עליו "לחץ פיזי מתון" עד שהוא בעצמו יוותר על הרצון להתחבר?

אבל אז ישראל תיתקל בבעיה ותצטייר כמי שעושה לעצמה פדיחות אל מול העולם עם המיעוט הכי גדול שיש בתוכה. מצד שני, הערבים באמת יכולים להתייאש בשלב מסוים ולהפסיק לנסות. תסריט כזה הוא עוד יותר מסוכן. כמו שאמר הנשיא ריבלין, ״מי שמפחד מפתקים בקלפי יקבל אבנים ברחובות״.

יש לציין שישנו עוד קול חי ובועט בתוך החברה הערבית שממש לא אוהב את הדרך החדשה למאבק ומעדיף את האג'נדה הקלאסית של מאבק נחוש במדינה גזענית וכובשת בכל החזיתות. בעיניי קבוצה זו, המרדף הבלתי נלאה אחר זכויות ההשתלבות נתפס כחולשה חסרת תקווה.

היום, לדעתי, הוא יום מבחן לשני הצדדים. הערבים באים לתל אביב, ונראה כמה יגיעו ומה המסר שהם יעבירו. אני אהיה שם כמובן.

מצד שני, מעניין יהיה לראות מה ירגישו היהודים שיראו אותנו ואיך הם יגיבו לנו. האם אלו שיטיילו בחמש אחר הצהריים עם הכלב המטופח יעצרו רגע לקרוא שלט? האם נצליח לחבר אותם למאבק למען כולנו ולמען הדמוקרטיה והאנושות, או לפחות לעניין אותם בשלב ראשון במה שקורה בחצר הבית הערבי שנמצא תחת איום ההריסה?

אני מאוד רוצה להאמין שכן. מה שבטוח הוא שלנו, הערבים, אין ממש מה להפסיד; עוד קצת ניכור וניתוק מהול בגזענות לא יזיקו לנו. נסיים את ההפגנה ונקפוץ ליפו לאכול, ונחזור הביתה בשלום. ותוכלו להגיד: הערבים היו בתל אביב, והערבים כבר אינם.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> חוק העמותות: הימין עוד יצליח במקום שתומכי החרם נכשלו

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

41% מהנשים המוכות הן ערביות, אבל רק שלושה מ-14 המקלטים מיועדות לנשים ערביות, אבל ארדן רואה במקלט נוסף סימן לכניעה. השר גלעד ארדן (צילום: פלאש 90)

מרוב גזענות, ארדן שכח שהוא עצמו קידם מקלטים לנשים ערביות

גלעד ארדן הזהיר שממשלה עם איימן עודה עלולה להביא לנו הקמת "עוד מעונות לנשים מוכות" במגזר הערבי. הוא לא זכר שוועדה שהוא עומד בראשה אישרה הצעה דומה. אבל כשההצעה באה מעודה, אין לו בעיה לזלזל בביטחון הנשים הערביות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf